איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מכל רחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת עמית, כמון.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: איתי (45), גנית (43), רומי (16), עומר (13), אדם (10), בר (7). מחוץ לתמונה: החתולים פילאטיס, נוטלה ולילה.
משפחת עמיתמשפחת עמית
משפחת עמית
(צילום: אסי חיים)
הבית: 170 מטר בנוי על שטח של חצי דונם. נרכש לפני שנתיים ב-1.8 מיליון שקל. משלמים משכנתה.
איפה זה כמון? איתי: "זה יישוב קהילתי מקסים על הר בגובה 600 מטר לא רחוק מכרמיאל. הבית שלנו צופה לחורשת אורנים ירוקה. בקיץ נעים פה אבל החורפים קשוחים ולפעמים יורד אפילו שלג".
איך הגעתם לכאן? גנית: "אני מכרמיאל במקור. גרנו עשר שנים בכפר חנניה וחיפשנו מקום שיותר יתאים לנו. הייתה שם אווירה יותר דתית וחיפשנו משהו אחר. אז נכון שפה הארנונה יותר גבוהה, אבל מקבלים הרבה יותר, הן מבחינת החוגים לילדים, מבחינת הנראות של המקום ומבחינת התרבות. זו הייתה החלטה מצוינת לעבור".
מה אתם עושים? איתי: "אני מורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון בתפן, ואני גם מחנך. כרגע הכל בזום וזה מאוד מאוד קשה, בטח כשמדובר בחינוך גופני. אני מקפיד לשמור עם התלמידים על קשר אישי, והרבה פעמים בשיעורים המעשיים מבקש מהם להתנתק ולצאת החוצה לרוץ, כי כמה אפשר לעשות סטים של תרגילים מול המסך". גנית: "יש לי סטודיו לפילאטיס ואימוני כושר כבר 14 שנה בכרמיאל. זה התחיל מחוגי ריקוד לילדות, אבל לפני שלוש שנים העברתי את הפוקוס למבוגרים. זה עבד יפה עד הקורונה, ובסגר הראשון אפילו עשינו שיפוץ קטן ואחריו אפילו הגיעו מתאמנים חדשים - ואז שוב נסגרנו".
איך שורדים? גנית: "איתי עובד וזה המזל, אבל אנחנו מפרנסים את הבנק עם המינוס. אם בשגרה יש 140 מתאמנים, עכשיו בזום מתאמנות עשר בנות שמצליחות להביא את עצמן להשתתף. רוב הבנות אומרות שמה שעושה להן את זה זה היציאה מהבית ובזום זה לא אותו דבר". איתי: "בזום הכל מאוד תכלס, ואנשים מחפשים את הקשר האישי, את החוויה, ואת זה קשה לספק דרך המסך".
איך אתם מבחינה כלכלית? גנית: "מאוד מאוד קשה, כי ההוצאות ממשיכות. יש שכירות, דמי ניהול, ארנונה. בסגר הקודם לא היינו זכאים אפילו למענק. קיבלנו השתתפות בהוצאות של 1,800 שקל, כשההוצאות של הסטודיו הן כ-7,000 שקל בחודש. זה מאוד מלחיץ. אפילו עברה לי מחשבה שאולי צריך לסגור אבל באותה נשימה אמרתי שאני לא מוכנה לוותר כל כך מהר על פרויקט של 14 שנה. אני מקווה שבעל הנכס יבוא קצת לקראתנו בשכירות. אני רואה מה קורה סביבי, המון מקומות נסגרו והרשת מוצפת בציוד למכירה של כאלה שלא החזיקו מעמד, אבל אני עדיין מנסה להיות אופטימית".
מינוס? גנית: "ברור. יש לנו גם משכנתה וגם את השכירות של הסטודיו. אנחנו מחזיקים שני רכבים כי אין ברירה כשגרים במקום כזה. אני מקווה שאת המענק הקרוב כן נקבל. זה אבסורד - אני צריכה להתפלל שאפסיד הרבה כסף כדי לקבל את המענק". איתי: "זה לא נעים שאבא שלי, שהוא חקלאי מהדרום, התקשר להציע עזרה. אבל אנחנו מהשורדים. מה שכן – גם ההוצאות ירדו מאוד. שנינו בבית ואין הוצאות על דלק ושאר דברים. בגדול המקום הזה הוא די חור ואין פה על מה להוציא כסף".
המרוץ קצת נעצר? גנית: "בשגרה כמעט ואין לנו זמן משותף. איתי מגיע מבית הספר ואני יוצאת לסטודיו. עכשיו הקצב ירד ואנחנו נהנים מזה ומקווים ללמוד מזה משהו". איתי: "הכל פה ירוק-עד מסביב, ואפשר לצאת וליהנות מזה".
ההחלטה הכי טובה שקיבלתם? איתי: "ההחלטה של גנית לעבור משכירה לעצמאית. המוטיבציות עלו והיא התחילה לפרוח". גנית: "מבחינתי זה שהורדתי את החוגים לילדות בסטודיו כי שם היה המון לחץ סביב הופעת סוף שנה. זה הפך אותי ללא נחמדה".
חופשה אחרונה? גנית: "נוסעים בקיץ לשבוע לעין יהב בערבה, שם ההורים של איתי גרים. זה רחוק ולא יוצא לנו להגיע לשם הרבה גם כי קשה לסגור ולבטל שיעורים". איתי: "עכשיו עם הזום תוכלי לעשות שיעורים מכפר בתאילנד".
חו"ל? גנית: "הייתה נסיעה ספונטנית ללונדון להופעה של סרגיי פולונין, רקדן בלט שרציתי מאוד לראות. לונדון הייתה מדהימה אבל ההופעה הייתה אכזבה איומה".