הגל החדש הרומני, סנסציית פסטיבלי הקולנוע שפרצה באמצע העשור הקודם, לא מצטיין במיוחד בהומור. בהכללה, סרטים אלו התרחשו בשלהי תקופת צ'אושסקו או מיד לאחר מכן, ועסקו בחוטים המקשרים - באופן מופגן או נסתר - בין שתי התקופות. הריאליזם של הסרטים אתגר את הרעיון של עידן חדש, פוסט קומוניסטי, שבו רומניה תיישר קו עם האידיאל של מדינות מערב אירופה, ושבה השחיתות והזדון (או האדישות) ביחסי אנוש ימוגרו. אומנם ניתן למצוא בטון האירוני והביקורתי של חלק מהסרטים הדים של הומור שחור (כך, למשל, באודיסאה הלילית של זקן גוסס ב"מותו של מר לזרסקו" של כריסטי פויו מ-2005), אך בוודאי שאין זה הומור מהסוג המפיח תקווה במין האנושי.
קורנליו פורומבויו, אחד משלושת הבמאים הבולטים בפריצת הגל החדש הרומני (יחד עם פויו וכריסטיאן מונג'יו) הוא ככל הנראה בעל חוש ההומור המפותח בקבוצה זו. הומור אבסורדי, הנובע מתוך חולשות אנוש, אבל בכל זאת הומור. "12:08 מזרחה לבוקרשט" (2006), פיצ'ר הביכורים שלו (שזיכה אותו בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן), הציג דיון בתחנת טלוויזיה קטנה בעיירה ואסלוי, במלאת 16 שנים לפריצת המרידות שהובילו לסוף שלטונו של צ'אושסקו. רשומון סאטירי שנושאו עיצוב כושל של זיכרון היסטורי ככזה שנטלו בו חלק אנשי העיירה.
מבין ששת סרטיו של פורומבויו (שניים מהם תיעודיים), המוערך ביותר הוא סרטו השני "שם תואר, משטרה" (2009), שזיכה אותו בפרס חבר השופטים במסגרת תחרות "מבט מסוים" בפסטיבל קאן. גיבורו הוא בלש משטרה שמוטל עליו לעקוב אחר נער שמעשן סמים, המתלבט בין מצפונו וה"צדק" כפי שהוא מוגדר בחוק. הוויכוח שהוא מנהל עם מפקדו בנושא הגדרות מילוניות של המושגים מהדהד באופן מעודן שאלות על ערכים הנמצאים בתהליך של שינוי בחברה הרומנית.
בשונה מסרטים אלו, "השורקים" (The Whistlers) - סרטו האחרון של פורומבויו, נראה כפונה לאפיקים אחרים. זהו סרט ז'אנרי הפועל במחוזות של סרט פשע-פילם נואר. חלק לא מבוטל ממשכו מתנהל מחוץ לרומניה - באיים הקנריים, ובחלקו האחרון בסינגפור. לכאורה, זהו סרט שיוצרו יכול היה להגיע מארץ אירופית אחרת, וזאת מבלי לחולל בו שינוי משמעותי.
3 צפייה בגלריה
השורקים
השורקים
"השורקים" - שובה של הפאם-פאטאל
(צילום: Vlad Cioplea)
3 צפייה בגלריה
השורקים
השורקים
מותחן פילם-נואר רומני
(צילום: Vlad Cioplea)
כנהוג אצל פורומבויו הסרט מכיל יותר ממה שנראה על פני השטח: הדמות הראשית, בלש משטרה רומני מושחת בשם כריסטי (ולאד איבאנוב), הופך למעורב בפרשת פשע סבוכה. הפרשה כוללת מפעל מזרנים הממוקם מחוץ לבוקרשט, שמשמש כחלק מרכזי באופרציית הלבנת כספים לכנופיה שמרכז פעילותה בספרד. זולט (סאבין טמבריאה) הוא בעל המפעל המנהל אותו מול בוס ארגון הפשע הספרדי פאקו (אגוסטי וילהרונגה). כשהעניינים ביניהם מסתבכים, כריסטי מגויס על ידי הפאם פאטאל של הסרט, הקרויה גילדה (קתרינל מרלון). שמה תואם באופן מופגן את פונקציית המפתה המסוכנת, בהיותו זהה לשם גיבורת קלאסיקת הנואר (1946) בכיכובה של ריטה הייוורת'. כריסטי עצמו מסומן במחלקה שלו כנגוע בשחיתות. דירתו נמצאת תחת מעקב מתמיד על ידי שליחיה של מפקדת המשטרה מגדה (רודריקה לזאר), אולם זה לא אומר שהבוסית אינה מושחתת בעצמה.
גם אם "השורקים" פועל כמותחן פשע בינלאומי, יש לו שורשים מובהקים בחולשותיה של החברה הרומנית. השימוש המופגן באלמנטים של נואר נדמה כשינוי מהותי ביחס לסרטיו הקודמים של פורומבויו, אבל "השורקים" רחוק מלפעול כמו סרט בז'אנר. אין בו פאתוס רומנטי, סצנות אקשן סוחפות, ואין מלודרמה רגשית וסגנונית של הילכדות ברשת המזימות. הקשרים המופגנים לנואר הם חלק מההומור של סרט שמעביר את הז'אנר דרך פילטר מאוד ספציפי של הבמאי. לכן גם הרגעים המשמעותיים ביותר של פעולה או דיבור מתרחשים ב"אנדר סטייטמנט" מובהק, לעיתים כמעט בלתי מורגש, עבור צופים שרגילים לקולנוע שמסמן אותם ומדגיש את משמעותם.
3 צפייה בגלריה
השורקים
השורקים
בדיחה שתישא משמעות מיוחדת לאלה שזוכרים את הסקיוריטטה. "השורקים"
(צילום: Vlad Cioplea)
בנוסף, אין ל"השורקים" מהלך עלילתי סוחף, או אפילו קוהרנטי. הקשרים בין הדמויות והאירועים אינם נבנים במחשבה על בהירות מקסימלית. עם זאת, כפי שקורה לעיתים בסרטי נואר, ההנאה מהחלקים (קרי, הסצנות הבודדות) חשובה יותר מהשלם. למעשה, ניתן לחוות את הסרט כאוסף של סרטים קצרים שכונסו יחד לשלם אבסורדי.
כחלק מההכשרה של כריסטי למשימה המוטלת עליו, הוא צריך להגיע לאי לה גומרה (השייך לאיים הקנריים), שם הוא צריך ללמוד את השפה של הילידים המקומיים (הגואנצ'ים). זוהי שפת השריקות שבה התקשורת מתבצעת באמצעות כיפוף האצבע המורה, דחיפתה כקרס לתוך צד הפה (כמו סחיטת ההדק באקדח), ופליטת רצף של שריקות רבות עוצמה הנישאות על פני מרחקים של מאות מטרים. הרעיון הוא שפת סתרים המאפשרת תקשורת שהרשויות המצתתות לא יצליחו לפענח. נדמה כי הסצנה שבה תקשורת שריקות מתבצעת בין רחובות רחוקים בבוקרשט היא סוג של בדיחה שתישא משמעות מיוחדת עבור אלו שעדיין זוכרים את הסקיוריטטה (המשטרה החשאית של עידן צ'אושסקו).
סביר להניח ש"השורקים" לא ייכלל ברשימת הסרטים הגדולים של הקולנוע הרומני של 15 השנים האחרונות. אבל הוא מציע קולנוע ז'אנרי מפרספקטיבה יצירתית ולאומית מקורית, וככזה הוא מספק הנאה.