ביוני 1997 "המעגל של דן שילון" היה פסגת שאיפותיו של כל איש ציבור שרצה להרגיש חשוב, ובאחד הערבים התקבצו אליו בין היתר ביבי נתניהו, ראש הממשלה הטרי שזה עתה ניצח את שמעון פרס בבחירות, ואמיר פיי גוטמן שייצג את היי פייב - להקת הבנים הרותחת של התקופה. שי להב, המוח המוזיקלי מאחוריה, קרא את השטח. הוא ידע שהיא נתפסת כ"להקת מעבדה", מוצר תל-אביבי מלוטש, שחבריה חשודים בהומוסקסואליות, רחמנא ליצלן, וחיפש מחווה שתמתג אותם כילדים של כולנו.
לפני שחמשת המופלאים עלו לבצע את החידוש ל"באנו למילואים" של החלונות הגבוהים, הוא נתן הוראת כוריאוגרפיה חדשה: "אמרתי להם 'באמצע השיר אתם עוצרים, מצדיעים וצועקים 'היידה ביבי'", הוא משחזר בשיחה עם ynet.
למה?
"ככה תמצאו חן. ביבי היה אז ראש ממשלה צעיר, לא כל כך שנאו אותו אז כמו היום, והליכודניקים היו צועקים 'היידה שרה'. היי פייב היו צריכים להוכיח שהם של כל העם, למרות שהדימוי היה מתנשא. חיים שמש מהד ארצי אמר 'אם אתם עושים את זה אני הורג אתכם', אבל אני שלטתי במוזיקה". על הבמה, בנקודת הזמן הכי לוהטת בטלוויזיה, מייקל הרפז צעק 'היידה ביבי!', וסחט מראש הממשלה חיוך שבע-רצון. "זה תרם להצלחה שלהם כי זה שבר את התפיסה שלהקת בנים זה משהו תל-אביבי", מסכם להב, "והעם אכל את זה. כל הדיבורים על הומואים ומעבדה כבר לא הפריעו לאף אחד".
"זה מוזיקה של ערסים, לא?"
לא היה הרבה חמצן באוויר של ישראל 1996. בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, התעוררות אכזרית מתקופה אופורית ותקוות לשלום. נתניהו ניצח את הבחירות שהגיעו לאחר מכן, וגל פיגועים אימתני הגביר את מפלס החרדה. האסון בפסטיבל ערד בקיץ 95' ערער את מעמדם של כוכבי הרוק, ששלטו מאז תחילת העשור במפת המוזיקה הישראלית, ורצח רבין "אמר לילה טוב לכל הסצנה", כמו שלהב מנסח את זה. בעולם באותה התקופה בוי-בנדס הפכו לדבר הלוהט. בקסטריט בויז שלטו במצעדים, בויזון הצליחו באירופה ואנ'סינק חיממו מנועים. בקיץ התרוממה גם להקת בנות קטנה בשם ספייס גירלז, שנתנה פייט לא רע לבנים.
באותה שנה התפרק ההרכב טייק דאט, שהחזיק בסיס יציב של מעריצים (טוב, מעריצות) בישראל. יעל לוי, אז היחצנית המיתולוגית ומנהלת השיווק של הד ארצי, זיהתה את הוואקום. הנוער נזקק למפלט אסקפיסטי מהמציאות ולוי תרגמה את זה לחור בשוק. בישיבת המחלקה היא העלתה את הרעיון להקים תחליף ציוני, וחיים שמש, אז מנהל המחלקה העברית בחברה, שלח אותה לדרך עם ברכתו.
לוי ידעה בדיוק את מי היא רוצה. שי להב היה אז חבר מופע הארנבות של ד"ר קספר, מהלהקות הבולטות בתור הזהב של הרוק הישראלי שהיה בדעיכה. הקשר שלהם נמתח עד לאייטיז, כשלהב ניגן בצעירותו בהרכב הטברייני שדות זהב, ולוי הייתה אשת היח"צ של האוזן השלישית. "זאת הייתה חברת אינדי עם משרד בשינקין", נזכר להב, "באתי אליה עם קסטה של השירים שלנו, הנחתי אותה על השולחן ביד רועדת. היא לקחה את זה, וזהו. לא קרה עם זה שום דבר".
שנתיים אחר כך להב היה עמוק בקספר, ומי הגיעה להחתים אותם מטעם הד ארצי אם לא לוי? "איך שהיא רואה אותי היא אומרת לי 'אה, אתה שי להב משדות זהב'. אהבתי אתכם, רציתי לעשות דברים ולא מצאתי אתכם. לא רשמתם טלפון, לא כתובת. כלום' מתברר שהיא אפילו פנתה לקוטנר שאמר בגלי צה"ל 'שי להב משדות זהב - יעל לוי מחפשת אותך'. לא שמעתי את זה".
כשלוי חיפשה מישהו שילווה מוזיקלית את להקת הבנים שאז התקיימה רק על הנייר, היא כבר ידעה איך למצוא את להב. הוא אומנם תפקד בלהקת דיסטורשן סיאטל סטייל, אבל הלב שלו היה בפופ. זמן לא רב קודם הוא כתב עבור שרון חזיז את "קח אותי לשם", שהרים אותה לפנטהאוז של הפופ בארץ ויצר לו מוניטין של מומחה בתחום, "למרות שלדעתי יעל פנתה לעוד אנשים לפני ואף אחד לא הסכים". במגירה של להב כבר חיכו שירים ולחנים שכתב "לזמרת / להקת בנים", כולל 'יום מעונן' שחזיז ויתרה עליו. וההצעה של לוי, לחצות את הקווים ולהוביל מוזיקלית להקת בנים שתוקם על פי המתווה הבינלאומי, הגיעה לו בול. הרכבי הרוק מסביב אספו את השברים ולהב הבין שזה הזמן להחליף קידומת וביט.
החברים המוזיקאים שלך לא התחרפנו?
"ברור שכן. אסור היה לי להיכנס לשינקין, זה היה המקום של הרוקרים. מאור כהן, חבר טוב, עבר יום אחד באולפן כשעבדתי על אחד השירים. אמרתי לו 'בוא תקשיב'. הוא אומר לי 'מה זה? מוזיקה של ערסים, לא?'. איך זה מוזיקה של ערסים? זה דאנס. לחזור לשנת 96' ולהגיד 'אני זמר פופ' זה כאילו אמרת 'עכשיו אני מטומטם'. היום הם מוכנים להכול, אבל אז הרוקרים הרגישו שהיי פייב זה נוראי, שירדתי מהפסים. אתה נכנס לפאב ורואה את החברים הרוקרים שלך, והם לא מסובבים אליך את הראש. לא צחוק".
כשלוי החלה להריץ את הבוי-בנד שלה היא הבינה שהד ארצי כחברת תקליטים לא בנויה להקמה וניהול של להקה מהז'אנר הזה, ושהיא צריכה שותפים מתחום ההפקה. דורון עציוני, המקים של חברת טבת, נח אז על זרי הדפנה של הפרויקט הראשון והמצליח שלו - שרון חזיז. הוא השתכנע לקחת חלק בניסוי בהשקעה כספית לא קטנה, "למרות שלא היה שום ביטחון שזה יצליח", הוא אומר במבט לאחור, "זה היה הימור מאוד גדול. המוזיקה המזרחית עוד הייתה במועדונים שלה, הפופ היה בזוי. אף רוקיסט לא הסכים להיכנס לזה. אנשים כתבו בשם בדוי, חמי רודנר כתב שני שירים תחת השם 'נינה שדה', חס וחלילה לא להיות מזוהה עם הלהקה".
"השמיעו את זה למומחים ואמרו לי 'זה חרא'"
אחרי שהסטפות הונחו על השולחן והצוות הוקם, הגיע הזמן למצוא את הנערים שירקדו לפנינו. משה קפטן (היום המנהל האמנותי של הבימה) מונה למנהל הלהקה מטעם טבת והאודישנים יצאו לדרך. 500 צעירים ענו למודעה שחיפשה "בחורים שיודעים לשיר ולרקוד, בעלי מראה נאה", רובם בוגרי להקות צבאיות או חבורות זמר. שניים מהם בלטו מיד: "ברגע שאמיר פיי גוטמן ומייקל הרפז נכנסו לחדר, היה ברור שהם הולכים להיבחר", נזכרת לוי, "הכריזמה שלהם הייתה מיידית".
"הם ייצגו אלמנטים", מחדד להב, "מייקל אמריקאי כזה, עולה חדש מארה"ב, הבוי-בנד המלוטש. אמיר יפהפה ברמה היסטרית. עידן ואייל שחר החזיקו ווקאלית את הסיפור. ויש את אייל דסאו שלא יודע לרקוד, לא יודע לשיר, לא יודע כלום. אבל הוא נראה כמו בוי-בנד ויודע להתראיין. אתה יודע שעם התקשורת הוא ייתפס כערכי, הוא גם בא מבית אריה והתנדב. היה עוד מישהו בשם יהודה לוי שעשה אודישן. אבל הוא היה צעיר מדי, בן 16".
הטירונות התחילה. הבחורים שוכנו בדירה אחת והוצנחו לסדר יום קשיח שנועד לעצב אותם לפי תבנית מוכנה מראש: חדר כושר, שיעורי ריקוד, פיתוח קול ועבודה באולפן על סקיצות. "אתה יכול לקחת חמישייה כזאת, לבוא עם השירים ובשבוע לגמור את האלבום", מסביר להב, "אבל באתי בגישה של לחפור לעומק. עובדים ועובדים וחברת התקליטים לא שומעת כלום שנה שלמה. הם התמרמרו, אבל כשאתה צעיר אתה לא נלחץ כי אתה טיפש, אתה עוד לא מודע. אני הייתי מאוד טיפש. בעצם היו צריכים לממן את חוסר הידיעה שלי בהפקה".
עד אז לא הפקת כלום?
"כלום. מאיפה שאני אדע? כולה הייתי בלהקה. עשינו סקיצות ל-30 שירים, ובסוף נשארים 10 חזקים. כשלהקת רוק עושה את התהליך הזה בחדר חזרות זה עולה גרושים. בלהקת בנים הכול קורה באולפן הכי יקר בארץ, מוקלט על סלילים, אני מקליט בטכנולוגיה של שנות ה-70 מוזיקת פופ שאמורה להיות עתידנית. הייתי בא עם ערוצים שהורדתי מהמחשב בבית, שם אותם על הסרט, בא לאולפן, שומע ואומר 'לא טוב', וחוזר הביתה. עשינו את האלבום הזה כמו האמנים שמתלבטים, ועוד פעם ועוד פעם. ולא הכל נשמע מדהים. הכול נשמע רע. לא ידעתי להפיק".
בקיצור, אתה כמו שלמה ארצי שעושה חזרות באולפן ואז גונז את הכול.
"שחטתי אותם, אבל ידעתי מה אני עושה במובן שאני מגבש הרכב ווקאלי, להקה אמיתית. הם עבדו שנה וחצי. היה שיר שמייקל היה סולן שלו במשך יותר מחצי שנה, ויום אחד אני אומר לו: 'אתה לא שר, אמיר שר את השיר הזה'. מייקל יוצא, טורק את הדלת, דברים כאלה. לי זה לא הזיז".
אז איך ידעת מתי משהו טוב? אינטואיציה?
"הכול זה תחושות, אתה לא יודע כלום. הטכנאי פיני עבד איתי בקספר. אני יושב לידו ומפיק והוא אומר לי 'כל התפקידים שאתה מנגן במחשב - התדרים שלהם מאוד גבוהים. אתה צריך למצוא גם תדרים של אמצע'. ואני אומר לו 'מה זה תדרים?'. אז הוא אומר לי 'נו די, מה אתה צוחק עליי?'. אני לא יודע על מה הוא מדבר. מה שנשמע לי טוב היה מספיק בשבילי".
מה היה החזון שלך?
"שזה בעצם כוורת עם להקת הנח"ל עם טייק דאט, השאלה כמה שמים מכל אלמנט. בהד ארצי לא הבינו, בראש שלהם היה להקת בנים מהודקת, ה-best of the best של הסאונד. בחור מהמחלקה הלועזית יושב איתי ואמר 'אתה צריך שירים בגוף שני לבחורה - 'את', ואתה כותב בגוף שלישי'. שטויות כאלה. גם השירה שלהם - לכל אורך האלבום הראשון שומעים שהם מזייפים. אמרתי להם שהזיופים זה הסאונד שלהם. זה נשמע להם נוראי, אבל זה האדג'. זה נותן אופי. אני מקילומטר מזהה אותם".
רצית לעשות את זה ישראלי יותר?
"אותנטי, אמיתי, אנושי. הקהל של קספר היו ילדות בנות 14-15. פחות או יותר הקהל שאמור להיות להיי פייב. הכי חשוב לקהל זה להרגיש את האמן. אם זה מרוח מדי זה לא עובד. זה גם מסביר למה לא הצליחו להקים להקות בנים אחרי זה, כשניסו יותר מדי חו"ל. כשמקדונלד'ס באים לארץ הם עושים טעמים ישראליים.
16 צפייה בגלריה
שי להב: "שחטתי אותם, אבל ידעתי מה אני עושה". היי פייב במהלך צילומים עם סאם הריס ב-1996
(צילום: באדיבות יעל הריס)
"בהד ארצי השתגעו. הם שמו מלא כסף והשמיעו את זה למומחים וזה לא נשמע 'וואו'. אמרו לי 'זה חרא סאונד, הלהקה מזייפת. למה שזה יצליח? וזה גם לא נשמע כמו שירים של בנים'. ואני אומר להם 'זאת לא להקת בנים, זה להקת הנח"ל עם כוורת סביב המדורה ויש שווארמה ברקע'".
בזמן הזה הבחורים הטובים התקיימו מקצבה של 200 שקלים, שעלתה בהדרגה ל-600 ואז ל-800, ונאלצו לשבור חסכונות או לעבוד בעבודות משלימות כמו מלצרות או ריקוד במסיבות רווקות (פיי גוטמן). החיים הצפופים ביחד לא עשו עמם חסד והם מצאו את עצמם בריבים על תשלום חשבונות הטלפון והתקיימו על שימורים ו-וופלים שקנו בשוק הכרמל, שלוש חבילות ב-10. במקביל מכונת היחצנות מכינה את הקרקע: "סיפרתי למועדון המעריצים של טייק דאט שאנחנו בונים להקה. המועדון הזה, בעיקר בנות, היו מעורבות מהרגע הראשון בכל התהליך כי ידענו שהן אלו שיובילו אחר כך את ההצלחה".
איזה אמצעים היו לכם לשיווק, בהיעדר רשתות חברתיות?
"עבדנו עם עיתונות נוער והייתי בקשר עם תיכונים בכל הארץ. הזמנו תלמידים שניהלו רדיו בתיכונים לפגוש אמנים ושלחנו להם סינגלים. זו הייתה הדרך לעקוף את הרדיו. גם את היי פייב לקחתי לבתי ספר כשהסינגלים יצאו, עוד לפני שהם התחילו להופיע באופן רשמי. יצרנו הרבה הייפ ברגליים, וזה עבד. היום יש רשתות חברתיות, לנו היה פקס".
"היו צריכים לחלץ אותם החוצה באמבולנסים"
על אף הביטחון העצמי הצעיר של להב, שהיה מבוגר רק בכמה שנים מהבחורים שהוביל בנחישות, תחילת הדרך של היי פייב נרשמה ככישלון יקר. מסיבת העיתונאים שבה יצא לאור הלהקה, שעד אז התנהלה תחת איפול, משכה אליה את כל התקשורת. אז הושמע הסינגל הראשון, "אני", אבל הוא כמעט לא הושמע ברדיו. הסינגל השני, "יום מעונן", יצא ביום שבו התרחש אסון המסוקים, ואף שדרן רדיו לא רצה לשדר שיר עם מילים כמו "ימים של אושר". בהד ארצי השלימו עם העובדה שהלהקה לא תתפוס תאוצה והוציאו את האלבום המלא. הוא מכר ארבע קסטות.
16 צפייה בגלריה
הקונספט של הדבר הוא להרוויח. אייל דסאו, עידן יסקין ואייל שחר. חברי להקת היי פייב בסוף האודישנים
(צילום: סאם הריס)
"זה נחשב לפלופ הכי גדול שיכול להיות", נזכר להב, "הם שמו על זה שני מיליון שקל. רק ההפקה המוזיקלית עלתה 200 אלף. אמרו לי 'אל תתקרב להד ארצי, יגמרו אותך'. הקונספט של הדבר הוא להרוויח. כשיעל אמרה לי 'תקים להקת בנים', היא התכוונה 'אנחנו רוצים להדפיס כסף'. אף אחד לא אמר 'בוא נעשה אמנות'. אחת הסיבות שאי-אפשר להרים היום להקת בנים זה כי צריך המון כסף כדי שזה יצליח. האלבום הוא פירור בכל הדבר עצמו".
בהד ארצי כבר התחילו בפוסט מורטם, אבל להב ועציוני סירבו להרים ידיים. טבת הריצה בתקופה ההיא כמה פורמטים טלוויזיוניים בכבלים המתפתחים, אחד מהם היה "ערוץ 3 בעיר", שהנחו יעל בר זוהר וצ'רלי בוזגלו וכלל שידור של התוכנית מבמה מרכזית בעיר אחרת בכל פעם. כשהערוץ פנה אל להב כדי שילחין עבורם את הג'ינגל "ערוץ שלוש בעיר, זה חם, זה באוויר", הוא הציע להם שהלהקה תבצע אותו.
"הם לא ידעו מי אלה היי פייב", הוא צוחק, "אמרתי שאם הם ישירו אני אעשה את העבודה בחינם. הם הסכימו ואז אמרתי 'למה ש'היי פייב' לא יהיו שם וישירו את זה?'" אחרי הופעה אחת כזאת היי פייב השתחלה לנישת להקת הבית של התוכנית. הנדודים עם "ערוץ 3 בעיר" סידרו להרכב הופעות בכל הארץ, והעירו מתנומתן אלפי מעריצות.
רגע המפנה המובהק נרשם ביום העצמאות באותה השנה. "האמנים הגדולים תמיד הולכים לפריפריה", מסביר עציוני, "בתל אביב משקיעים בפסטיבלים, אבל בעצמאות אף פעם לא מביאים אמנים כבדים. צופי תל אביב, צעירי תל אביב, עושים כמה שירים והולכים הביתה". טבת הצליחו להשחיל את היי פייב למופע המרכזי. חמשת הבחורים הגיעו ברגל לכיכר רבין, והתלבשו בשירותים מאחורי הקלעים בחליפות האדידס הכחולות שלהם, שמייקל הביא איתו בשקית. בעוד הם מתלבשים הם שמעו את שם הלהקה מוכרז, ומיד אחריו הציפו את האוויר צרחות של מעריצות צעירות. "שם התחילה ההערצה המטורפת", קובע עציוני, "היו צריכים לחלץ אותם החוצה באמבולנסים. למחרת אמיר היה צריך להחליף דירה".
ההערצה שאיתה התמודדו החמישה הייתה לתופעה שלא נראתה עד אז בארץ. "יש לי עד היום שריטות בגוף מבנות חזקות שאת לא מאמינה", מוסיף עציוני. "מול המשרד שלנו בזמנהוף היה ספסל שהצעתי לעיריית תל אביב להקדיש אותו להיי פייב. שלוש שנים ישבו שם בנות, לפעמים הוצאנו להן מים. הן חיכו ימים עד שהבנים יגיעו. אני בא בשמונה בבוקר ורואה 12 בנות. לקראת צהריים הן נהיות 20. אין רגע שהספסל ריק. ובשנייה שאחד הבנים בא - צרחות. ככה שנה, שנתיים".
וזה לא נגמר. ביום העצמאות 98' חברי הלהקה עברו באמבולנס ממקום למקום והופיעו 10 פעמים לאורך 36 שעות, תוך שיתוף פעולה עם מפעילי הרמזורים שהחליפו עבורם את הרמזור לירוק. מעריצות היו נתלות על הרכב, מטלטלות אותו וחובטות בו, חלק היו מזייפות התעלפויות ואז מזנקות מהאלונקה אל הבמה. חלק חרטו בסכין על היד את השמות של חברי הלהקה. יום אחד הרפז הגיע הביתה ומצא נערה בת 17 במקלחת שלו. הוא התקשר להורים שלה ואז הזמין לה מונית. שקים של מכתבים נחתו במשרדים, עברו מיון והועברו לחמישה, שלעתים תגמלו מעריצים בשיחות אישיות.
16 צפייה בגלריה
אז פלייבק נחשב לפשע. מייקל הרפז ואמיר פיי גוטמן. חברי להקת היי פייב בסוף האודישנים
(צילום: סאם הריס)
שי להב התבקש להכין את הלהקה לשלב המניב - ההופעות. הנוהג היה שכירת נגנים וחזרות על הבמה עד ליטוש המופע, אבל ללהב היה רעיון אחר. "הגעתי לחזרה הראשונה שעשו באולם עם הדיסק ביד", הוא משחזר, "אמרתי להם "תכינו מדונות ממסקנטייפ שחור, שימו פייק על הראש. אני שם את השירים מהדיסק ואתם תעשו כאילו אתם שרים ותרקדו', זאת ההופעה'".
פלייבק?
"כן. אבל אז זה נחשב לפשע. חילול הקודש. אבל לא היה לי כוח ללמד נגנים כושלים שלא ניגנו דאנס בחיים שלהם שירי פופ שמקדימים את זמנם. בהופעות של שרון חזיז עם הנגנים זו הייתה הבעיה - זה מתחיל להישמע כללי כזה. אמרתי להם 'שימו את השיר מהאלבום ותרקדו. אנחנו מתים על איך שהשיר נשמע, תעשו את הריקודים ולכו הביתה'".
ההופעות הפכו לשדה קרב, החברה הקצתה כספים לפיצוי של כל אולם, כי השורות הקדמיות של הכיסאות הושמדו מהשתוללות של ילדות. אמבולנסים, רכבי כוחות ביטחון ואופנועי חילוץ הפכו לעניין שבשגרה
לא חששת מהתנגדות?
"ידעתי מי הקהל וזו הייתה ההפקה שלי. הייתי מגיע להופעות. שמנו את הדיסק בפול ווליום, 120 דיבי. ובכל ההופעות שלהם הקהל היה ב-150 דיבי, יותר חזק מהמערכת. המפיקים אמרו לי "אתה גאון, במילא לא שומעים כלום". מהרגע שהם מופיעים יש רק צרחות, צרחות, צרחות. 40 דקות הם יורדים מהבמה. לא שמעו את המוזיקה ולא שמעו כלום. רק אחרי הרבה זמן הרשיתי להם לשיר בלייב על השירה המוקלטת.והייתי סוגר להם את המיקרופונים כל הזמן בהופעה. כל אחד מתחיל לשיר - סוגר אותו".
והקהל?
"כל מה שעניין אותם זה לראות את האלילים שלהם. רק אחרי שנה-שנתיים התחלנו לעצור לרגע ואז יש את מייקל עם אקוסטית. אבל אף פעם לא עם נגנים. רק במופע האיחוד הבאנו נגנים כדי להראות שאנחנו 'גדולים', אבל זה לא קרה בסוף".
16 צפייה בגלריה
לא אפשר היה להיכנס לקניון בגלל המעריצות. ביקור ראשון במספרה "גזוז" , אייל ומייקל מתפללים שהתספורות והצבע ייראו טוב. חברי היי פייב
(צילום: באדיבות יעל הריס)
ההופעות הפכו לשדה קרב, החברה הקצתה כספים לפיצוי של כל אולם, כי השורות הקדמיות של הכיסאות הושמדו מהשתוללות של ילדות. אמבולנסים, רכבי כוחות ביטחון ואופנועי חילוץ הפכו לעניין שבשגרה. סיון יאנג, היום המפיק האמנותי ב"הכוכב הבא" ואז המנהל האישי של הלהקה מטעם טבת, הוצנח אל לב התופת.
"הייתי בגילם פחות או יותר, ובהתחלה לא הבנתי מה קורה", הוא משחזר, "אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי איתם לרדיו בקניון הזהב. לא אפשר היה להיכנס בגלל המעריצות. נכנסנו בדרך אחורית, וכשרצינו לצאת הייתה בעיה. המעריצות קרעו להם את הבגדים. הייתי בהלם, נכנסנו לוואן והם אמרו לי 'ברוך הבא'".
יאנג היה נחוש להיות העזרה בדרך. "הודעתי להם שמעכשיו שערה מראשם לא תיפול", הוא מצהיר, "יצרתי סטריליות מוגזמת כי חשבתי גם על חיי, עם כל הכבוד ללהקה. הגדלתי מאבטחים, הייתי עושה סיורי שטח לפני שמגיעים לכל מקום כמעט ושואל מהן דרכי הגישה. אני זוכר שסיימנו הופעה בירוחם לדעתי, ועשיתי דיל עם הימ"מ שהוואן של הלהקה יוצא - והם נכנסים לוואן של הימ"מ, מה שקרה זה שהימ"מ לא זכרו שאני איתם, וכבאתי לדלת הם לא נתנו לי להיכנס".
16 צפייה בגלריה
"יצרנו הרבה הייפ ברגליים, וזה עבד". היי פייב בריאיון בריאיון בתוכנית רדיו
(צילום: באדיבות יעל הריס)
המעריצות בפריפריה הן כמו המעריצות במרכז?
"בכל הארץ זה היה אותו הדבר. היה את הגרעין הקבוע שנדד בכל ההופעות ותמיד בשורה הראשונה. הכרנו את המעריצות בשמות. המשוגעות ביותר היו מגיעות לכל מקום, כולל לבתים ולמשרדים. זה לא היה פשוט. זה לא כמו היום שלוחצים על כפתור ומוציאים מידע, הטכנולוגיה הייתה מאוד אנלוגית. הייתי מתקשר ואומר שאנחנו יוצאים להופעה, ועוצר בטלפון ציבורי להודיע שיש פקק.
"הייתי מתאם אותם עם ביפרים. הייתי מתקשר לביפר ומשאיר הודעה שהאיסוף מתחיל בשעה עשר בבוקר ממייקל, ואז הם היו יודעים שבין מייקל לאמיר יש עשר דקות או רבע שעה. היה צריך לחכות למטה אבל לא תמיד היה אפשר. אמיר, למשל, לא היה יכול לחכות למטה כי המעריצות היו מסתובבות שם. הרבה פעמים חילצתי אותו מהבית. היום אנחנו צוחקים, אבל אז זה היה לו מאוד קשה.
"בסיבוב הופעות של קיץ היינו יוצאים בשש בבוקר וחוזרים באחת בלילה. אי-אפשר היה להסתובב איתם או לעצור בבית הפנקייק. היינו צריכים להביא אוכל איתנו. אפילו לעצור לעשות פיפי בתחנת דלק היה בלתי אפשרי, היינו עוצרים בכבישים מאחורי התחנות. לפעמים עשו פיפי בתוך בקבוק בוואן כי לא הייתה ברירה. אבל חיבקנו את זה ועבדנו בזה והם נורא סמכו עליי, הייתי די המפקד שלהם. בואי נודה בזה, לא התעסקו איתי. עד היום יש איזה יראת כבוד".
תפקיד המנהל האישי, שעציוני תמיד הקצה אליו את האיש הטוב ביותר שלו, כלל שלל תפקידים נוספים חוץ מקביעת הלו"ז. "הייתי צריך להוציא לפועל את כל החלומות שלהם על הבמה, כל מיני דברים משונים שהם רצו", מפרט יאנג.
מה למשל?
"סט דגלים על הבמה באיזו בכורה שלהם. זה היה פשוט נורא בעיניי, קטסטרופה. דגלים טיבטיים שאמיר אמר שהוא יצבע אותם ואז זה נדבק והיו כתמים. הם היו מחליפים תלבושות כל הזמן תוך כדי הופעה. את יודעת מה זה להופיע עם חמישה גברים בקיץ? הריח, הזיעה, הייתי סוחט להם את הבגדים. הייתי גם פסיכולוג, לא הייתה לנו קבוצת וואטסאפ, אז בכל פעם שהיינו נפגשים היינו צריכים לדבר על הכול. אלו היו שיחות שלמות, שעות שאפשר היה היום לפתור בשתי הודעות או בסקר 'מי רוצה פיצה'. הם אהבו לדבר, ברברו כל היום בוואן מבוקר עד לילה".
המוח המוזיקלי שמאחורי הלהקה, שי להב: לקראת האלבום השלישי הם נהיים פוצים ושחצנים. כשהם באו לעשות את האלבום כבר צריך היה להקשיב להם יותר, והם נהיו יותר קשים אחד לשני, למערכת, לכולם. הם הרגישו שזה הקצה והתחילו לחפש את ה-way out. זה סיפור רגיל של להקה
איפה הם תמכו אחד בשני?
"הייתה תמיכה רגשית מאוד גדולה. ברור שלא כולם עם כולם באותה מידה, אבל אמיר ועידן היו חברים קרובים מאוד, מייקל עם שחר".
מי ששילם מחיר נוסף לאובדן הפרטיות והפלישה לטריטוריה האישית היה פיי גוטמן, שנאלץ לחיות בפרדוקס אכזרי: הוא היה מושא התשוקה של כל נערה בישראל, בזמן שהוא שומר בסוד את נטייתו המינית. "ידעתי שאמיר גיי זה עוד לפני שהוא פתח את הפה", מבהירה לוי, "זה היה כל כך ברור. שמרנו את זה בשקט בהתחלה. זו הייתה תקופה אחרת, ובזמנו זה יכול היה להיות בעייתי".
זה היה על השולחן בגלוי מבחינת אסטרטגיה שיווקית?
"לא", אומר יאנג, "כולם ידעו ולא התעסקו בזה. זה לא היה עניין של איך 'משקרים' למעריצות. לאמיר זה הפריע ביומיום שלו בשלבים המאוחרים, אבל זה לא היה נושא לשיחות של 'מה עושים אם אתה גיי'. ממש לא".
16 צפייה בגלריה
"כולם ידעו ולא התעסקו בזה". מסיבת שנה להשקת היי פייב, אמיר פיי גוטמן מחקה את יעל
(צילום: באדיבות יעל הריס)
אבל גם אם פיי גוטמן לא יצא מהארון תוך כדי פעילות הלהקה, להב מאמין שהתרומה שלה לקידום הפתיחות מול הקהילה הגאה היה משמעותי. "עשינו את זה במודע", הוא חושף, "למרות שמבחינת הקהל אלה היו חמישה סטרייטים על הבמה".
סטרייטים רכים ומטופחים בבגדי עור הדוקים.
"כל הקטע של להקת בנים נחשב לקטע גיי, ברור. אבל הפתרון לזה לא היה להגיד 'לא, הם לא הומואים', אלא להגיד 'אז מה?'. היום אין שום בעיה להומואים להיות גם עם קהל מזרחי, כמו עדן חסון למשל. קחי אותו לשנת 96' אם הוא יוצא מהארון – הלך עליו. להיי פייב יש חלק קטן בזה שהוא יכול לעשות את זה היום. הם הפכו לנכס לאומי והשוק העממי חושב 'וואלה, זה לא נורא'".
ואם הקהל למד לאהוב, התקשורת לא התרצתה ולא ריחמה. באחד הראיונות האחרונים לפני הפירוק טען דסאו שהעיתונים שחטו אותם, ושהעבודה הקשה שלהם לא זכתה לקרדיט אלא כונתה "שטחית ורדודה". היחס המזלזל לפופ כז'אנר קיבל חיזוק מהחוצפה של חברי הלהקה להפגין אכפתיות לגבי המראה החיצוני שלהם. כתבים הגחיכו את רוטינת הטיפוח והקרמים והכושר שלהם ואז הקדישו לה פסקאות שלמות. הם לעגו לטקסטים שלהם גם כשהם נכתבו על ידי אושיות תרבות כמו אהוד מנור. באחד הראיונות נזכר יסקין במבקר שכינה את הטקסט של השיר "לחץ" - במקור של ברי סחרוף - "טקסט עלוב", רק כי הוא בוצע על ידי היי פייב.
"מה שמעסיק את אנשי הלהקה הוא בעיקר תכנון הבילוי שאחרי ההופעה", איבחן צחי כהן ב"7 לילות" בסוף 1997. "התרשמתי שהם חושבים בלבם 'יאללה, בואו נגמור כמה שיותר מהר עם הנטל הזה, שאחריו נהיה משוחררים לבלות'. הם גם קיטרו איך כל שישי-שבת הולך להם בגלל ההופעות. מה לעשות, ככה זה כשאתה עובד בלהקת פופ". ואילו עמוס אורן התפייט באותה שנה וכתב: "הכלאה מגונה של גימנזיסטים שטורחים לקראת טירונות עם גיבורי חוג אירובי במתנ"ס מצוקה. אפילו שירים טובים אין להם, רק פלייבקים דיגיטליים קלושי מנגינה, שהחמישייה מנסה נואשות למלא בשירה".
למעריצות כמובן זה לא הזיז. האלבום השני, "כולם רוקדים עכשיו", שיצא ב-1998, נשק מהר מאוד לזהב והביא איתו שלל הישגים נוספים: תואר להקת השנה, זכייה בפסטיגל, להיטים בלתי-נשכחים והופעות בלי סוף. אלא שבמקביל הלחץ גבה מחיר והאידיליה כלפי חוץ החלה להיסדק. בינואר 1999 נפל דבר: מייקל הרפז הודיע שהוא מתגעגע למשפחה שלו ולבת הזוג שלו, טרייסי, שכבר התחילה להפעיל לחץ מתון לחזרתו, שהוא מאמין שהלהקה כבר שברה את כל השיאים האפשריים ושהוא חוזר הביתה, לדטרויט, ארה"ב. הפריים של היי פייב השתנה מחמישה לארבעה. "הדינמיקה משתנה כי אין שובר שוויון בהחלטות", מסביר יאנג, "כשהיו חמישה, היינו עושים המון דברים באופן דמוקרטי. כשמייקל עזב הייתה תחושה של 'מה יהיה', אבל התאוששנו מהר כי היה ריח חדש באוויר".
"ברור שבשלב הזה הם נהיים פוצים, מגעילים, שחצנים", מציין ביובש להב, "חושבים שהם יודעים הכול. מבחינה מוזיקלית הם כבר לא הפלסטלינה שהם היו בהתחלה. כשהם באו לעשות את האלבום השלישי כבר צריך היה להקשיב להם יותר, והם נהיו יותר קשים אחד לשני, למערכת, לכולם. הם הרגישו שזה הקצה והתחילו לחפש את ה-way out. זה סיפור רגיל של להקה. להקה זה כמו פרפר, חי כמה ימים או חודש, בזמן הזה הוא נורא יפה וזהו. להקות נשרפות".
16 צפייה בגלריה
"כשמייקל עזב הייתה תחושה של 'מה יהיה'". מתוך ההופעה האחרונה של היי פייב
(צילום: אורן אגמון)
האלבום השלישי, "טייק 1", שיצא בקיץ באותה השנה, הגם שהוא מכיל להיטים כמו "עומד על צוק" ו"ממשיך לצעוד", היה שזור בדוק עגמומי מעט. "ברור לי שהם נורא רצו לפנות גם לקהל של מבוגרים", אומר יאנג, "והאלבום הזה מאוד ניסה לעשות את זה אמנותית, היה להם חשוב להביא את העומק שלהם. אבל בסוף הם היו כוכבי נוער וילדים. אני זוכר שהיינו בהופעה בטבריה ואייל דסאו ירד לארוחת בוקר עם מפית שעליה הוא כתב את המילים ל'עומד על צוק'. ואמיר בדרכו ידע לכתוב פופ כביכול שמח, אבל תמיד הייתה בו קריצה לעצב שנעטפת במוזיקה קצבית".
בשנת 2000, כמה חודשים לפני הפירוק, זכו חברי ההרכב לנחת נוספת כשחיממו את להקת פייב שהופיעה בארץ, אבל הפרידה כבר הייתה באוויר. ואכן, לאחר גל של שמועות כינסו חברי הלהקה מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב והודיעו על פירוק. בחוץ עמדו כמה עשרות נערות בוכיות, שנשאר להם להתנחם רק באלבום אוסף כפול ובהופעת פרידה אחרונה בהחלט ביד אליהו (יחד עם מייקל!), שחתמה ארבע שנות פעילות. ראיונות הפרידה לוו במרמור קל מצד חברי הלהקה על התקשורת וגם על העובדה שהעבודה הקשה לא זכתה לתגמול ראוי על ידי המנהלים. " היינו מרוויחים יותר כפועלי זבל ונהגי משאית", הבהיר דסאו במעמד הפירוק.
"מה שהכי הצחיק אותי זה שבהופעת הפרידה, צביקה פיק היה מאחורי הקלעים כאילו אלו הילדים שלו", צוחקת לוי, "כשבאנו אליו לפני ההצלחה הוא סירב, ואחרי שהם הצליחו הוא כבר הסכים לכתוב להם שירים".
"יום אחרי המופע האחרון הייתה ריקנות גדולה מאוד לכולם", משחזר יאנג. "הגעתי אל אמיר ביום שאחרי, הוא ביקש שאנהל אותו כי היה לנו חיבור מאוד חזק. הייתי בקשר עם כולם כל השנים, אבל עם אמיר ממש כחבר. ניהלתי אותו תקופה ארוכה בתחילת קריירת הסולו שלו לאורך כל השנים הייתי איש סודו".
"אמיר ידע בתוך תוכו שזה אולי יהיה גורלו"
האיחוד של הלהקה, שהוכרז רשמית בפברואר 2016 בעיקר בעקבות דחיפה של מייקל ואמיר, אמור היה לתפקד כסגירת מעגל עבור חברי הלהקה, עכשיו כבר בני 40, וגם לציין עשור להקמתה וגם עורר ציפייה רבה בקרב המעריצים שבנו על ביקור נוסטלגי בנעוריהם. המופע תוכנן לעלות באפריל אבל נדחה ליוני בעקבות אשפוזו של אמיר באיכילוב. במאי הוא בוטל, לאחר שפיי גוטמן אובחן כחולה סרטן מסוג לימפומה, מה שאמור היה להיות רגע השיא של החזרה לבמה הפך למאבק הישרדות אישי והשאיר את המעגל פתוח.
הסיפור הזה קיבל תפנית טרגית ומטלטלת כשהתברר שהאבחנה הרפואית הייתה שגויה, ושהטיפולים הכימותרפיים הקשים שעבר פיי גוטמן כוונו לסרטן שלא היה. פיי גוטמן המאושר הכריז על יום קבלת הבשורה כ'יום הולדתו החדש', וחגג את ציון השנה לרגע הזה ביולי 2017 בחוף נווה ים עם כמה חברים. הסוף הבלתי נתפס ידוע – אמיר נכנס למים סוערים כדי להציל את אחייניתו שנסחפה, אבל גופו לא עמד בעומס. הוא נפטר בבית החולים יום למחרת.
"זה עוד מעט עשר שנים", אומר יאנג, "זה היה קשוח מאוד אבל אם תסתכלי בשירים של אמיר לאורך השנים, תראי שהוא ידע שאולי זה יהיה גורלו".
ידע שהוא ימות צעיר?
"אני חושב שכן. 'לנצח נשאר' למשל. הפקתי את הפסטיגל הזה זה השיר שהוא הביא. אמרתי לו: 'מה זה השיר הזה? זה מופע לילדים'. הוא אמר לי: 'הכול בסדר, אתה תבין מתישהו'. אני חושב שבתוך תוכו הוא ידע".
הניסיונות הבאים להקים להקות בנים (ובנות) ולשחזר את ההצלחה מעולם לא נשקו לפסגות אליהן העפילה היי פייב מבחינת הצלחה מסחרית, פרסום ותוחלת חיים. כנראה שזה היה מפגש אלכסונים מרהיב שהורכב מתקציב נדיב, אורך רוח של חברת התקליטים וההפקה, השקעה אמיתית בעיבוד המוזיקלי, הראשוניות ואולי מעל הכל – ועל זה אין ויכוח – הנכונות של כל חברי הלהקה לעבוד קשה, והיכולת לשים את טובת הלהקה מעל האגו האישי של כל אחד מהם.
"מה שמעניין בתופעה הזאת זה שזה הצליח", מאבחן יאנג. "הם היו צריכים להסתדר, להופיע ולהיות שם אחד בשביל השני ברמת רגישות מאוד גבוהה. הם היו מאוד מקצועיים, היה חשוב להם להתאמן ולעשות חזרות בסטודיו. הם לא היו עצלנים וזאת היה מתנה גדולה עבורי".
מאז ניסו לשחזר את הנוסחה אבל זה לא קורה.
"זה בעיקר ליהוק של האנשים הנכונים והמוכשרים. בתור אדם שעובד היום ב'הכוכב הבא', אני רואה כמה זה קשה ללהק אנשים שמתאימים למקצוע ולא רק רוצים להתפרסם. עבורי זה היה הבית ספר הכי גדול ועד היום יש לי פינה חמה בלב אליהם. כשהם הגיעו ל'הכוכב' לקראת האיחוד זה היה יום נורא מצחיק. הם עשו טייק ואז הסתכלו עלי כדי שאגיד את דעתי. הם לא יצאו מהחדר עד שלא באתי לקרוא להם, כמו אמא אווזה, כאילו חזרנו אחורה בזמן. כשמייקל הגיע להתחרות אמרתי לו 'מייקל, אנחנו חברים אבל אתה כמו כל המתמודדים, אין פה פרוטקציות'".
