בהכל אשם "הכל בכל מקום בבת אחת". הקומדיה המד"בית-סוריאליסטית שהפכה במפתיע לפני שלוש שנים לזוכת שבעה פרסי אוסקר - כמו "רשימת שינדלר" ויותר מ"הסנדק" - הפכה באחת את אולפן A24 מהנערה ההיפסטרית שמשרבטת ציורים של דובונים מתאבדים במחברת, למלכת הכיתה. האולפן אמנם כבר זכה פעם באוסקר לסרט הטוב ביותר לפני כמעט עשור - על "אור ירח", אולי אתם זוכרים את השוק של החלפת המעטפות - אבל זו עוד הייתה התקופה שבה הם באמת היו אולפן אקלקטי ובית לבמאים "מיוחדג'ים" מכל הסוגים: אימה, מד"ב, דרמות התבגרות, קולנוע להט"בי. מהרגע ש"הכל בכל מקום" פרץ לקדמת הבמה, A24 הם לא עוד אולפן - הם קובעי הטעם הטוב, הם מפעל פרסים, הם נוסחה. והנוסחה, מה לעשות, שקופה: יש מולכם סרט שקורה קצת בממד אחר, קצת בחלומות, עם כוכבים מהשורה השנייה שמקווים לאוסקר והכל לואו-טק, לואו-טק, לואו-טק (אפשר להפיק סרטון יוטיוב על פומפיות ומפתחות שוודיים בסרטי A24) - לכו לאולפן של "הטובים". אבל מה לעשות שהסרטים מתחילים להיות גרועי
"לנצח נצחים" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
ההוכחה: "לנצח נצחים", הסרט החדש של A24 שהוא גרסת האולפן לקומדיה רומנטית מחממת-לב, ונעשה בעיקר כדי להציג סוג של עולם הבא (לואו-טקי, אלא מה). העלילה: זוג קשישים חביבים מהפרברים מתפגר תוך שבוע, בזה אחר זה, ומגיע לתחנת המעבר הראשונה לגן עדן בגרסה הצעירה והנאה שלהם (מיילס טלר ואליזבת אולסן). במקום הזה, מסבירים תחילה לגבר שמגיע לשם ראשון באקספוזיציה ארוכה-ארוכה, נדרשים הנפטרים הטריים לבחור את ה"נצח נצחים" שלהם, ואם מתאים להם גם את האיש/ה שאיתם ירצו לחיות לנצח. הגיבור שלנו מקשיב לכל ההסברים, מחכה קצת לאשתו, ואז, כשהיא מצטרפת, מגיעה "נקודת המפנה הראשונה" שזועקת מכל ספר לימודי תסריטאות: האישה מגלה שבאותה תחנה מחכה לה בעלה הראשון והחלומי (קאלום טרנר מ"חיות הפלא") שנהרג במלחמת קוריאה לפני 70 פלוס שנה. מתחיל קרב תרנגולים: במי תבחר? באהבה האבודה או במי שבנה איתה חיים? מי שלא מנחש את הסוף מהקריאה של הפסקה הזו, מוזמן לסרט.
האחרים מוזמנים לוותר. אחד הדברים המפתיעים/מדכאים ב"לנצח נצחים", שהוצג בפסטיבלים בספטמבר ועלה לאקרנים בנובמבר בלי להותיר שום חותם או שיחה בארה"ב, הוא שהתסריט שלו שכב במשך שנים ברשימה סודית די-לא-סודית שנקראת ה-Blacklist - רשימת התסריטים המקוריים הטובים שמסתובבים בהוליווד שנים ולא יצאו להפקה. בעבר כיכבו בה, עד שנגאלו מיסוריהם והופקו, "נער החידות ממומבאי", "ספוטלייט", "ארגו" ו"נאום המלך" - כולם זכו באוסקר. "לנצח נצחים", פחות.
בעידן שבו הוליווד כמעט לא מפיקה מיוזמתה תסריטים מקוריים ומחפשת רק את סיקוול גיבורי-העל הבא, הרשימה הזו אמורה להיות השמנא והסלתא של הקונספטים הכי רעננים ומבריקים שאנחנו אמורים להתחנן לראות על המסך הגדול. אין לי מושג אם הבמאי-תסריטאי דייויד פריין, שזהו סרטו השלישי ואת התסריט כתב יחד עם פטריק קונאנה, הוא כותב מחונן שרק לא יודע לביים ולהביא את חזונו לקולנוע - אבל התוצאה הפעם מצביעה גם על קונספט חלש ולא מפתה במיוחד. כן, זה "קטע" שעולם הביניים בדרך לעולם הבא, כור-המצרף של דנטה בגרסת A24, נראה כמו מלון עסקים משעמם. זה "קטע" שהחוקים מבולבלים ושרירותיים בכוונה, וגם המדריכים של גיבורנו לא באמת מבינים אותם עד הסוף - ללמדנו שבגן עדן אולי נפטרים מהחובות, אבל לא מהקפקאיות ומהחרטות.
יש כאן כמה בעיות: הראשונה היא תחושת השחזור והמחזור. גם הסרט היפני "החיים שאחרי" של הירוקאזו קורה־אדה מ-1998 דמיין את תחנת המעבר הזו בין החיים למוות כתחנת רכבת אפורה, וכמה נקודות עלילתיות מעלות את החשד שהסרט האמריקני הוא פשוט פלגיאט בחלקים נרחבים. השני הוא שגם אם לא, באופן טבעי הסרט מעלה בתודעה מסורת שלמה של סרטים שעסקו במלאכים/בעולם הבא/בהחלטות שאדם צריך לקבל רגע לפני או אחרי שהוא מת במפתיע. "לחלום אותך", "השמיים יכולים לחכות" של וורן ביטי, "נשמה" של פיקסאר, העיבוד הדי-מצוין ונשכח ל"קייטנה של קלנר" של אתגר קרת שהפך לסרט עצמאי מתוק בשם "חותכי ורידים: סיפור אהבה", "ביטלג'וס", "מזל משמיים" עם קיאנו ריבס שעלה לקולנוע לפני חצי דקה וכמובן האב הקדמון של הז'אנר - "אלו חיים נפלאים" של פרנק קפרה (שלא התרחש פיזית בגן עדן, אבל כן עסק בחשבון הנפש של אדם השוקל להתאבד מול היושבים במרומים). כולם נהנו להדגיש את השרירותיות והאבסורד האפשרי בעולם הבא, כי איכשהו החוקים האנושיים לא מסתדרים עם אמיתות מוחלטות ונצחיות. "לנצח נצחים" מחוויר מול כולם.
העולם הבא שמציג הסרט לא מזמין ולא מתעלה מעבר למערכון בסיסי ב"זהו זה" או "ארץ נהדרת". אני אמור להיקרע מצחוק כשבכל חלקי הסרט הגיבורים עוברים בלובי של המלון ושם מנסים למכור להם את גן העדן האידאלי שבו ישהו לנצח? "עולם החוף", "עולם הדיסקו", "עולם הספארי", "עולם ויימאר בלי נאצים", "עולם בלי גברים"? זה רבע-משעשע בפעם הראשונה, בפעמים הבאות זה מעלה גלגול עיניים של "נו, שוב אתם".
תרחיש "העולם הבא" הוא בעייתי תסריטאית כמעט תמיד ונוטה לקיטש עצום. מהרשימה לעיל, רק 3-4 סרטים הם באמת טובים, אבל גם באלו הבעייתיים והנוטים לרגשנות-יתר הוצג קולנוע מרהיב, מלא דמיון וגוונים (נניח ב"נשמה" שעדיין מרגיש לי כמו פספוס, או "לחלום אותך" שבו רובין וויליאמס מטייל בין עולמות חלומיים שנמסים כולם מצבעי גואש). אלו שלא, מהצד הזול יותר של הסקאלה כמו "חותכי ורידים" ו"החיים שאחרי", אולי התאהבו בלואו-טקיות כמו "לנצח נצחים", ועדיין היה בהם יותר הומור ותחכום מהסרט שלשמו התכנסנו. כאן הסרט מבטא את תחושותיו בכל רגע דרך הגיבור הארצי (טלר) שתמיד מופתע ממה שאומרים לו ותמיד מסביר למסך מה הוא הבין. הצופים, כאמור, מבינים בכל רגע לאן זה הולך.
מה שנותר לומר לטובה על הסרט, הוא ששני השחקנים הראשיים שבו - אולסן וטלר - לפחות משקיעים בו את הנשמה, עם קונספט מאוד ברור שעליו ישבו עם הבמאי: הם קשישים בגוף צעירים. טלר מדבר כל הסרט כזקן נרגן, ואולסן כסבתא חביבה, ושניהם מאוד מופתעים שאין להם יותר כאבי גב והם גם יכולים לחלום על סקס עם מפרקים מתפקדים. לרגעים חשבתי שהייתי באמת נהנה מ"לנצח נצחים" כקומדיה סוריאליסטית, אם הוא היה הגרסה ההפוכה ל"ביג": שני זקנים שמתעוררים יום אחד כצעירים כוסונים, וצריכים להתמודד עם הפער בין הגוף לנפש. אבל זה לא הסרט שמולנו, שהדבר הטוב ביותר שאפשר לומר עליו בסלחנות הוא שמדובר בסרט "שלישי בשלייקעס" סביר: סרט לזוגות מבוגרים שמתווכחים בדרך לקופות, כמו גיבוריו, אוהבים אבל עוקצים, ויכולים עדיין להיזכר ולהתרפק על איך שהרגישו כשהיו "צעירים ומגניבים".
המחמאות מפסיקות כשמגיעים לשחקני המשנה. קאלום טרנר, היריב הרומנטי, בהחלט חתיך אבל מאוד קריפי מהפריים הראשון - ולעולם לא באמת משכנע שהוא ראוי לאהבה לה חיכה במשך שנים. והאכזבה הכי גדולה: דה-ויין ג'וי רנדולף, שזכתה בביקורות מהללות ואוסקר מוצדק על תפקידה ב"נשארים לחג" של אלכסנדר פיין, נודניקית ובלתי-נסבלת פה כ"מדריכת העולם הבא", או המלאכית שמלווה את טלר בכל מהלכיו. זה תפקיד משנה קלאסי ומוריד של "חברה שחורה שמנה", מהנהנת וחוצפנית במקביל, שמנווטת את חייו של הגיבור הלבן הרומנטי. יש גם מלאך עם גינונים להט"בים (ג'ון ארלי), ללמדנו שיש קלישאות שלא מתעדכנות בהוליווד. סטרייטים בפרונט, השאר שם כדי למחוא להם כפיים.
