דוד בן גוריון גרס בכבודו ובעצמו - או כך לפחות סיפרו לנו, כי המשפט הזה מיוחס לו - ש"כשיהיו לנו גנב יהודי, זונה יהודייה ורוצח יהודי, נדע שיש לנו מדינה". אז יש לנו מדינה, ובהחלט גם רוצחים, גנבים וזונות מכל המגדרים והלאומים, אבל בקולנוע ובטלוויזיה העולמית ישראלים הם עדיין ב-90 אחוז מהמקרים סוכני מוסד. לכן בפורטרט הלא-מחמיא של נבלים ישראלים במרכז דרמת הפשע האמריקאית העצמאית "המכוון" אפשר לראות דווקא ברכה: הנה, מאות סרטים וסדרות שהציגו גנגסטרים רוסים מברייטון ביץ' ("השעה ה-25" למשל), צרפתים ("הקשר הצרפתי"), איטלקים (אינספור דוגמאות), אסייתים והיספנים (כנ"ל) ואפילו חסידים (למשל "נתפסו על חם" מאשתקד) כפושעים חסרי-מצפון שמסבכים את הגיבור הלבן והתמים מניו יורק במזימה שגדולה על מידותיו (שחורים, מסיבות ברורות, נפקדים). עכשיו, בשעה טובה, הגיע תור הישראלים.
"המכוון" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
ליאור רז, גילי כהן וניסן סקירא הם עברייני הצעצוע שמסבכים את גיבור "המכוון", בחור עדין נפש ובלונדיני כבראד פיט/מאט דיימון (ליאו וודל) אחרי שהוא מתפתה בשליש הראשון של הסרט לסייע להם לפרוץ כמה כספות בבתי עשירים בתפוח הגדול. בהחלטה כנראה מכוונת, הבמאי היהודי-קנדי הצעיר דניאל רוהר (הסרט התיעודי זוכה האוסקר "נבלני", שזה ניסיונו הראשון בקולנוע עלילתי) נמנע מלפרט את זהותם והם לא מכונים "הישראלים", "הכובשים" או "אוכלי הפלסטינים". לכן הצופה הישראלי יכול להתנחם קמעה, ומבחינת האמריקני הממוצע שנכנס לקולנוע בטקסס ובאוקלהומה מדובר בעוד שלושה מהגרים עם עיניים גדולות שמתעלקים "עלינו", האמריקנים "האמיתיים". ואכן, במונולוגים של ליאור רז, הוא מתבכיין פעם-פעמיים שהיחס השלילי אליו הוא רק כי מדובר ב"מהגר עם חלום". העניין הוא שהסרט הזה משופע בכל כך הרבה דיאלוגים די משעשעים וקולחים בעברית בין שלושת הערסים הישראלים, עם אפיון מוצלח של כל שלוש הדמויות - רז הוא ה"גבר אלפא" ומנהיג החבורה חסר-העכבות, כהן השקט הוא "החכם", וסקירא פשוט מצוין בתור ה"תינוק שנשבה", האהבל שנשלח לדוד מאמריקה כדי שיהפוך אותו לגבר. ולכן גם אם יש צופים בארץ שיחושו אי-נעימות כלפי ההחלטה של הסרט להפוך דווקא את הישראלים לאויבים - בלי שום אזכור למלחמות באזורנו - אני ראיתי בכך ברכה בן-גוריונית. הנה אנחנו ככל העמים. וגם כותבים אותנו לא רע. הישראלים אולי נובחים, אבל הצלילים לגמרי לא צורמים.
הביקורת הזו נפתחת בנקודה הפרובנציאלית כי, בואו, אפשר לנחש שהנוכחות של רז והעברית בסרט הן מראש הסיבה העיקרית שהסרט הקטן הזה הגיע לחופי הסינמה-סיטי. ובכל זאת, היא מלמדת גם משהו על הפרויקט כולו: "המכוון", על יתרונותיו וחסרונותיו, הוא סרט פשע עצמאי לא יומרני ודי מצוין שכבר לא עושים כמותו. הוא מספר על דמות ייחודית, ולצידה מציג עוד גלריה של דמויות מאוד זכירות, שיוצרות פסיפס של ניו יורק כעיר שבה כל הטיפוסים הללו נפגשים.
"המכוון" מספר, ובכן, על מכוון פסנתרים צעיר (וודל האנגלי, שמוכר בעיקר מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן"), שטוב מאוד במה שהוא עושה, אבל כמו הרבה גיבורי סרטים לפי ספרי הדרכת התסריטאים למיניהם, סובל מפגם פיזי שגם מבודד אותו נפשית וחברתית. גיבור הסרט מתמודד עם הפרעה שהופכת את השמיעה שלו לסופר-רגישה לרעשים - מה שהוא קללה וגם ברכה על גבול כוח-על: יש לו יכולת כמעט פלאית לנתח צלילים, בין אם של פסנתרים או מנעולי כספות שצריך לפרוץ. כמו מיטב הדמויות הראשיות של דיסני, הגיבור הוא יתום בנסיבות לא ברורות, ולמעשה אומץ בידי זוג יהודים קשישים (דסטין הופמן וטובה פלדשו), כשהופמן הקשקשן משמש לו גם מנטור במקצוע, ומלמד אותו את רזי כוונון הפסנתרים. הופמן בן ה-88, נבהיר למי שקונה כרטיס לפי גודל שם הכוכב, לגמרי בתפקיד משנה קטן כאן וגם קצת נכנע בקלות רבה מדי לכל קלישאות "יהודי זקן וקשקשן בלי פילטרים" (ועם שם כמו הארי הורוביץ, איך אפשר אחרת). ובכל זאת הוא עושה אותו עם הרבה חום וקסם שנותנים לצופים טעם של עוד מהדמות הזו.
כנהוג באותם ספרי תסריטאות, עד סוף המערכה הראשונה המנטור יהיה בסכנה, הגיבור שלנו יתפתה על ידי חבורת הנבלים בהנהגת רז להיכנס לעסקים מפוקפקים, ובמקביל תחל גם עלילה רומנטית - של הגיבור עם פסנתרנית סנובית ממוצא סיני (הוואנה רוז ליו הכובשת) שאט אט מפשירה מול פרח השכונות. בשלב מסוים שתי העלילות ייפגשו, כשבשתיהן יכולותיו וחולשותיו של הגיבור יבואו לידי ביטוי כמעט מדי סצנה.
גיבור-על בהקשבה? רותי, יש לנו שידוך עבורך. מתוך "המכוון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אז אם הסרט הזה הולך לכאורה בנתיבים צפויים ומתרחש בלוקיישנים שראינו כבר מאות פעמים גם אם לא ביקרנו מעולם בתפוח הגדול - איך זה שכל כך נהניתי ממנו, וגם הקהל שלצידי, כשלאיש באולם שבו צפיתי בו לא ניכר שיש עניין מיוחד בתחרויות פסנתר ופרטיטורות? התשובה הקצרה היא שהוא פשוט עשוי מאוד טוב, ומקסים. מעבר לכך שכל השחקנים עושים את עבודתם נאמנה (ליו ראויה לשבחים במיוחד, כמי שמגלמת דמות שיכלה להיות מעצבנת ואיכשהו מצליחה להיות שלמה ומאופיינת, בתור אמנית שמנסה לבטא את אישיותה דרך היצירות שלה אבל תמיד מרגישה שמשהו חסר), "המכוון" מצליח בדרכו להיות לגמרי ייחודי.
קודם כל, למרות שהוא קורה בניו יורק ועוקב אחרי תבניות מוכרות - הבחירה במקצוע של כיוונון פסנתרים היא הברקה ונותנת לסרט ווייב מאוד ספציפי. הגיבור שלו מוצג כמי שפועל בשולי השוליים של העולמות: מצד אחד, מוזיקה קלאסית ופסנתרים לא בדיוק לוהטים כטיקטוק בימינו, והסרט עושה עבודה טובה באפיון הגיבור והמנטור שלו כאסטרונאוטים מוחלטים. רוב העשירים שמזמינים את המכוונים לתקן פסנתר יקר-ערך, רואים בהם מעין שרברבים, והפסנתר בסלון הוא פיל לבן מבחינתם בשביל השואו, לא משהו שמישהו מנגן בו או אכפת לו ממנו יותר מדי. ואילו בעולם המוזיקה הקלאסית, הסנובי כמעט בהגדרה, מכווני הפסנתרים הם פועלי הזבל. בכלל, אם יש נקודה אחת לשלילה בתסריט שכתב הבמאי רוהר עם שותפו רוברט רמזי, היא הניסיון לדחוף לעלילה מימד של "סיפורו של וויל האנטינג", קרי, שהגיבור מנקה הרצפות שלנו - סליחה, מכוון הפסנתרים שלנו - הוא בעצם וירטואוז נסתר, פסנתרן ענק שנסיבות החיים הובילו אותו לצללים, אבל הנה, תראו עוד רגע איך הוא קורע את כולם.
תן להם ב"ג'ון וויק". מתוך "המכוון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
אך נקודת האור הגדולה מבחינתי בתסריט, היא שלמרות הפיתוי הגדול בז'אנר הפשע להפוך הכל למסע הרס אלים, רוהר ורמזי משאירים את הדמויות קרובות לקרקע המציאות. בניגוד נניח ל"הכוורן" עם ג'ייסון סטיית'ם - דוגמא אחת מבין עשרות אפשריות - המקצוע המוצהר של הגיבור הוא לא רק קולב שנשכח אחרי עשר דקות, ואחריהן יתגלה שהוא איזה מחסל עם עבר ביחידות העילית באפגניסטן. מדובר מהתחלה ועד הסוף בסיפור על בחור קצת כבוי, קצת מבויש, קצת שוויצר ומחפש הכרה, שהמקצוע המיוחד שלו הוא כל הווייתו, והשמיעה הספציפית שלו היא כל הווייתו. הוא בקונפליקט עם המציאות מעצם זה שהוא חי בעיר הרועשת בעולם. וגם פושעי הצעצוע שמולו - הישראלים - הם בדיוק כאלה, ולא מתגלים כמפלצות סאדיסטיות שכל מה שהם מעוניינים בו הוא להתעלל בזקנות ולשדוד סוכריות מילדים. סתם עבריינים, שלהסתבך איתם זה כאב ראש מספיק.
בכלל, התיוג של "המכוון" כסרט פשע הוא מעט מטעה - ואולי עלול לגרום לאי-נחת בקרב צופים רעבים לאקשן שנכנסו אליו בתקווה ליריות, מרדפים סוערים ודמויות שמפילות זה על זה פסנתרי כנף בשדרה החמישית או תוקעות ליריבים חלילי צד בארובת העין. יותר משזו דרמת פשע, זו פשוט דרמה, על דמויות, אנשים, עם עלילת פשע קטנה בצידה, והיא מקסימה.
ברמת הסאבטקסט, אם יש כזה, רוהר בכל זאת בחר עולם מרתק לצלול לתוכו: הגיבור שלו הוא רק המכוון - מי שעושה שינויים קטנים במציאות, דרך הקשבה עדינה - ולא בא לפוצץ את היקום בקול גדול. במידה רבה, הקשבה היא התמה היותר גדולה שנמצאת בסרט הזה, והדרך להתאים את עצמך לעולם שלא תמיד הולך בכיוון שקיווית לו. זו לא בדיוק אמירה פילוסופית שתשנה את חייכם מקצה לקצה, אבל בעוד האחים כהן או ארונופסקי או ספייק לי חינכו אותנו שסרטי פשע כמעט תמיד מסתיימים באיזה בוקס ניהילסטי ששולח את הגיבורים לחיות בגיהינום מוסרי, "המכוון" כמעט אופטימי.
וויל האנטינג וזוגתו. מתוך "המכוון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מה שמותיר אותנו שוב לקראת הסוף עם דיון קטן על הסאבטקסט השני, והכמעט שקוף של הסרט: כן, מדובר כאמור בעוד סרט על לבן אמריקאי וואספי, שאולי נראה שקט ולוזר אבל גדול על כל בני המיעוטים הכהים יותר סביבו. היהודים האמריקאים שמתייחסים אליו כבן אבוד הם חמודים אבל קצת פתטיים, הפושעים הישראלים הבהמיים (ויש בשלב מסוים גם אסייתים) לא מבינים דבר בעולם האמנותי שבו הוא חי (אם כי סקירא, ברגע יפה מאוד בסרט, הוא דווקא כן מראה סימני הבנה), ואילו האסייתית הסנובית - לכאורה שותפתו לאליטה - צריכה בשלב מסוים להודות שוויל האנטינג שלנו הרבה יותר טוב ממנה והיא אף פעם לא תגיע לרמתו. ממש כמו שטרנטינו עשה כשהציב את בראד פיט מול ברוס לי, ונתן לפיט לנצח. בקיצור, שוב בפעם המי-יודע-כמה-בהוליווד, ובניגוד לכל הטענות לפיהן רוב הקולנוע הוא "ווק", ובכן, "הלבנים שולטים!!!!".
זו ביקורת הוגנת על הסרט, ולא מעניינת במיוחד. אפשר לדבר בהחלט עליו כמנציח הזדהות עם דמויות מסוג מסוים (לבנים ואמריקאים-יהודים במקרה הזה) מול בוז לאחרים (הפעם ישראלים, למרות שהם כאמור יותר מ"סתם נבלים"), אבל ההיענות לקלישאות מסוימות לא אומרת שהוא נשאר רק בקומה הזו. בסוף, זה סרט על ניו יורק, על חברה שצריך להתאמץ לקחת בה חלק, וכאמור גם סרט ספציפי על דמות אחת: מכוון פסנתרים. קחו עליו צ'אנס.
