כשהילדים בשכונה באשקלון לעגו למיכאל בן דוד והפכו אותו לשק חבטות, הוא לרגע לא הפסיק לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - לרקוד ולשיר, בחדר שלו, כשהדלת נעולה ואיש לא רואה או שומע אותו. "הילדים בשכבות הגבוהות בבית הספר גמרו אותי במכות", הוא מספר. "קראו לי הומו, קוקסינל וילדה בגלל הקול הגבוה שלי, זרקו אותי לפחי אשפה ולא עזבו אותי עד שהייתי מצחין כולי מסירחון. אמרתי לעצמי, שעדיף שאסתום את הפה ולא אגיב, אחרת זה לא ייגמר. במשך שנים לא הוצאתי הגה מהפה בבית הספר. הייתי בודד. הקול הגבוה שלי היה הקללה שלי, והוא לא השתנה מאז בחצי טון. התפללתי בשיעורים שהמורה לא תשאל אותי שאלות כי כשהייתי עונה, הילדים היו צוחקים.
"בכיתה ו' החלטתי שאני חייב לברוח לפנימיית הכפר הירוק. צחקו עליי שם, אבל אף אחד מעולם לא הרים עליי אצבע. בכפר היו לנו תחרויות שירה ומשחק ויכולתי להוכיח שאני לא סתם הומו מסריח, קוקסינל. כל מי שהיה מעליב אותי, כולל אמא שלי, אמרתי לעצמי שמשהו בהם לא בסדר, שזה לא תקין איך שהם רואים אותי ושאני אנצח".
מתי הבנת שאתה גיי?
"מכיתה ג', כשאמרתי, אני רוצה לשחק איתו, לא איתה. רציתי לחבק אותו ולהחזיק לו את היד, ומיד הבנתי, חמודי, אתה לא כמו כולם. לא סיפרתי על זה לאף אחד. שמעתי המון מוזיקה ורקדתי בחדר נעול. זאת הייתה התרפיה שלי".
אחד השירים האחרונים שבן דוד כתב וייכלל באלבום הבא שלו, מדבר על הילד השבור שהיה, זה שאמא שלו, שמנהלת אורח חיים דתי, מתקשה להשלים עם העובדה שהוא גיי וכולם לועגים לו, ועל ההבנה שברגע שישלים עם העובדה שהוא שבור לא יהיה אדם שלם ממנו. "קל מאוד להבין שאני הומו. אמא שלי, אהבת חיי, ראתה את זה כל הזמן והתכחשה לזה", הוא אומר. "מאוד קל לנו להתכחש לדברים מאשר לפתוח אותם. הפעם הראשונה שהיא ואני דיברנו על זה שאני הומו, הייתה כשלמדתי משחק בבית צבי והכרתי את רועי בעלי. הייתי בחתונה של חברים, זוג גייז, והעליתי תמונות וסטוריז, והיא אמרה לי, 'אתה צריך למחוק את זה, זה לא מקובל'. אמרתי לה, 'גם אני הומו, אז גם אני לא מקובל?' היא הייתה די בהלם, והיה בינינו נתק".
כמה זמן לא דיברתם?
"לא דיברתי איתה איזה חצי שנה עד שאמרתי לאחים שלי, 'אני רוצה לבוא עם רועי לקידוש. אם היא תקבל אותו, אני אבוא'. לקח לה כמה חודשים, ובסוף היא קיבלה. היא הבינה שאם זה לא איתי, זה בלעדיי, לתמיד. היא כמובן אמרה לי שזה לא נורמלי להיות הומו. בוא לא ניתמם, להיות הומו היום זה לא להיות ג'ינג'י. זה הרבה פחות.
"יש כל כך הרבה מקרים שאני שומע על הורים שלא מקבלים את הילדים שלהם ומעיפים אותם מהבית. זה ערער אותי המון שנים. שאלתי את עצמי מה לא בסדר בי? למה היא לא מקבלת אותי? אבל ברגע שזה התחיל להשפיע עליי, שמתי לזה גבול. אמרתי, 'יש לי את החיים שלי, ואני צריך להיות גאה במי שאני. להגיד לך שכל החיים היא תהיה שלמה עם זה? לא. אבל בסדר, זה שלה.
"אני מכבד את אמא שלי, היא אמא מהממת. היא גם מאוד אוהבת את רועי, אבל כשזה מגיע החוצה, הבושה נכנסת פנימה. בחתונה שלי ושל רועי הכול היה מסוקר והיה לה קשה. היא התביישה שיראו אותה, ולא הגיעה. מאוד קשה לי להכיל את זה, אבל היא אישה דתייה ואני צריך להבין את זה. כמו שאני דורש ממנה לכבד אותי אני גם צריך לכבד אותה".
הפרסום שלך הקל על התהליך?
"כשהתפרסמתי, כולם אמרו לה, 'וואו, איזה יופי, איזה אמא את, איזה ילד יש לך', כי נורא שיבחתי אותה בתכנית. היא באה לאודישן הראשון שלי והקדשתי לה שיר, את 'אמא' של מירי מסיקה, והיא עלתה לבמה. אמרתי שהיא מקבלת אותי, ושהיא הכי אוהבת אותנו. זה לא היה הכי נכון אז, אבל היא קיבלה אותי דרך האהבה של עם ישראל אליי.
"יש לי שיר על זה שאמא שלי לא באה לחתונה. שיר שכתבתי יום אחרי. היא שמעה אותו אבל לא אמרתי לו שזה עליה. הוא נקרא 'סליחה על האיחור' - הפסיכולוגית לא נתנה לי לשקר. המלכה של החיים שלי החליטה לוותר עליי. איפה טעיתי'".
9 צפייה בגלריה
"יש לי שיר על זה שאמא שלי לא באה לחתונה. היא שמעה אותו, אבל לא אמרתי לו שזה עליה". מיכאל בן דוד ובעלו רועי רם
(צילום: קסם צלמים)
איפה אבא שלך בסיפור הזה?
"אבא שלי מתוק. הוא גר באשדוד, ולא תמיד היה בתמונה. כשהתפרסמתי והייתי ב'אקס פקטור לאירוויזיון', הוא מאוד התגאה בי. אני זוכר שיחת טלפון בינינו, 'יש לי בן זוג, אני רוצה שתכיר אותו'. 'אין בעיה', הוא אמר. הוא כמובן היה בחתונה שלי".
"יש ב'פריסילה' סצנה בה באים לאנוס את הדמות שלי - זה טריגר גדול"
בן דוד (29), שזוכה עכשיו לשבחים גדולים על תפקידו כמלכת דראג במחזמר "פריסילה מלכת המדבר" בתיאטרון הבימה, נולד כמיכאל פפיאשוילי, בן לאבא גרוזיני ואמא אוקראינית שהתגרשו כשמלאו לו שלוש. "בכל פעם שהייתי נוסע לאבא שלי לאשדוד, הייתי נוסע בעצם לדודה שלי מאיה", הוא מספר. "פעם אחת, כשהייתי בן עשר, רקדתי בשירותים מול המראה, והיא ראתה אותי. הייתי בטוח שאני הולך לקבל סטירה, כי הייתי רגיל לחטוף, והיא אמרה לי, 'איזה מדהים אתה'. כל הזמן נסעתי אליה כי היא הייתה האדם הראשון שאמר לי, 'אתה טוב, אתה בסדר, את מוכשר'. היא נפטרה כשהייתי בן 16, וכשהגעתי לגיל 18, שיניתי את שם המשפחה לשם המשפחה שלה כדי להודות לה".
לצד ההתמודדות עם זהותו המינית, שהובילה אותו לחיות לא פעם בצל סודות - לאחרונה הוא חשף סוד נוסף. סצינה שבה דמותו עוברת תקיפה מינית ב"פריסילה", הדהדה אצלו את האונס שעבר בגיל שמונה, ובמשך שנים הדחיק. "הבחור שאנס אותי גר בשכונה והתחבב עליי", הוא מספר, כשהוא מנמיך את קולו. "הסתובבתי המון ברחובות והוא לקח אותי אליו הביתה. הוא השכיב אותי ואנס אותי. אני לא אשכח שני דברים - את תחושת הכאב הראשונה ומיד אחר כך את תחושת הקיפאון הגדולה, כשהגוף שלך משותק, סובל מכאב. הוא סיים את האקט, פתח את התריסים ואמר לי, 'לך'. אני זוכר את ההליכה הביתה. זוכר שהרגשתי כל כך קטן מול הבתים הגבוהים שבשכונה. אחרי חצי שעה שבהיתי בבניינים אמרתי, אני רוצה שוב את תשומת הלב הזאת, לא את האונס. את זה שמישהו מסתכל עליך ומתייחס אליך.
9 צפייה בגלריה
היום, בגילי, אני מבין כמה הרבה חסכים ובדידות היו לי אז". מיכאל בן דוד מתוך "פריסילה מלכת המדבר"
(צילום: חנן אסור)
"היום, בגילי, אני מבין כמה הרבה חסכים ובדידות היו לי אז, שזה מה שלקחתי מהחוויה הקשה הזאת. רועי הוא הבן זוג הראשון שלי וגם החוויה המינית הראשונה שלי. עד שפגשתי אותו ברחתי מזה. הייתי מאוד סגור ומפוחד ולא הבנתי למה. היו רגעים שחשבתי שאני א-מיני. כשהכרנו, הוא היה מחבק ומנשק אותי בלי סוף והייתי בוכה והוא לא הבין למה. הוא אמר לי, 'מתוקי, משהו לא בסדר איתך'. אתה צריך לפתוח את זה בשיחה עם הפסיכולוגית. אני זוכר שהתעלפתי כשדיברתי איתה על זה.
"יש ב'פריסילה' סצנה בה מרביצים לפלישיה, הדמות שאני משחק, ובאים לאנוס אותה. אני זוכר שבחזרות על זה כולם צחקו והתלהבו. זה הרגיש להם כל כך אמיתי, ואני ניסיתי להחזיק את הבכי שצף לי. הסצנה זאת עשתה לי טריגר מאוד גדול, ועד היום היא עושה. זה לא המכות בסצנה, אלא עצם העובדה שהם מחזיקים אותי על הרצפה והוא פותח את החגורה".
אמרת ששעה אחרי האונס רצית לחזור אל האנס כדי לזכות בהתייחסות. זה קרה?
"לא, זה היה טראומטי מדי בשביל שאני אלך לחפש את זה, אבל הרגשתי שסוף סוף מישהו ראה אותי. אני חושב שראיתי אותו אחרי שנים ברחוב כשחזרתי מהפנימייה. הוא היה הומלס, נרקומן וכאב לי עליו" .
חשבת להתלונן עליו במשטרה?
"לא, זה דבר מאוד חדש לי. הבן אדם הומלס ונרקומן וזה היה כבר לפני 20 שנה. יצאתי מזה חזק".
סיפרת לאמא שלך על האונס?
"לא דיברתי איתה על זה ואני גם לא אדבר איתה כי זה להעמיד אותה בסיטואציה לא נעימה - איפה היא הייתה כהורה. היא הייתה הורה מהמם וגידלה עוד ארבעה ילדים. היא יודעת שאני ילד חזק ושאני אוהב אותה, ואין לה קשר לכלום. פעם אחת סיפרתי לה שהרביצו לי, וראיתי את הכאב הגדול בעיניים שלה. אני יותר לא אומר לה שום דבר שיסב לה יגון".
לצד ההצלחה היום בתיאטרון, אי-אפשר לשכוח שהציבור הישראלי הרחב מכיר את בן דוד בזכות זה שייצג אותנו באירוויזיון לפני ארבע שנים. אז, כשלא הצליחלהעפיל לגמר התחרות עם השיר I.M, כולם ניבאו שהקריירה שלו תתקשה להמריא משם. "כולם כתשו אותי בביקורות, ואמרו 'כישלון, כישלון'" הוא אומר. "הרגשתי שאחרי הכישלון הזה הכול סגור בפניי. אפילו חברת התקליטים והניהול שלי כבר לא האמינו בי, והחלטתי לעזוב אותם. מבחינתי, להיות מכונית יוקרה במוסך נטוש לא נותן לי הרבה תועלת. אמרו לי שאני מטורף שאני עושה את זה, ואני אמרתי שדבר ראשון שאני צריך זה סביבה של אנשים שמאמינים בי".
מתסכל.
"הרגשתי אז כמו שאמרתי לאמא שלי ולחברים שלי באשקלון שלא קיבלו את זה שאני הומו, 'זאת הבעיה שלכם. רק אני אגדיר את תקרת הזכוכית שלי. תראו שזאת רק ההתחלה', וצדקתי. אני מאוד שמח שלא ויתרתי ועכשיו זוכרים אותי בזכות ההצלחה שלי ב'פריסילה'".
9 צפייה בגלריה
"אם הייתי חוזר שוב לתחרות, יכול להיות שהייתי שוב מנשק אותם". מיכאל בן דוד לצד מנחי האירוויזיון
(צילום מסך)
לצד אי-ההעפלה, בן דוד זכור במיוחד בשל התקרית בגרין-רום של התחרות, כשנישק את המנחים והתפרץ לשידור. "הייתה לי תחרות אירוויזיון מטורפת. זו חוויה מדהימה להופיע לפני כל כך הרבה אנשים - אבל לא הכול בשליטתך. נבחר עבורך שיר, נבחר עבורך בימוי, וכל מה שאתה יכול לעשות זה לתת את הכי טוב שאתה יכול. ירדו עליי שחיבקתי ונישקתי את המנחים בתחרות ונופפתי בדגל ישראל. כל עוד לא הרבצתי להם וקיללתי אותם, הכול בסדר. אם הייתי חוזר שוב לתחרות, לא בימים קשים כאלה, כשהתחרות היא פוליטית, לא בידור, יכול להיות שהייתי שוב מנשק אותם. יש בי קצת משהו גדול מהחיים.
"בתקופה שלי זאת הייתה תכנית בידור. היום לא הייתי עושה את זה כי ההשתתפות שלנו היא שליחות פוליטית, להראות שאנחנו הדבר הכי עילאי שיש. עדן גולן ויובל רפאל עשו לנו שירות מדהים כי הם באו לייצג מדינה מדממת. גמרו אותנו, ואנחנו עדיין מדינה ששואטת קדימה".
מה אתה חושב על השיר של נועם בתן לתחרות הקרובה?
"השיר מעולה ומופק מצוין ומוציא את כל מה שהוא יכול לתת כזמר בעל יכולת ווקאלית נהדרת. הרבה מתלוננים על הצרפתית שבשיר, אבל יש בשיר הזה גם עברית. נועם בתן הוא גם צרפתי, וגם מייצג את העלייה של הצרפתים לארץ. אין חוקים באירוויזיון. יכול להיות שזה מה שיביא לנו את הניצחון".
"אם לא תהיה לי עבודה, אין לי בעיה גם להתפרנס מלמכור אבטיחים"
ל"פריסילה מלכת המדבר" בן דוד הגיעה בזכות משה קפטן, במאי המחזמר, שביים אותו ב"אקס פקטור לאירווייזיון". "'פריסילה' הזכירה לכולם להתעסק בכישרון שלי ולא בשום דבר אחר, וזה משמח אותי כי כל החיים עבדתי כדי להגיע לבמה הזאת ולתפקיד כזה", הוא אומר. "משה קפטן אמר לי שברגע שהוא ראה אותי ב'אקס פקטור' הוא חשב להביא את 'פריסילה מלכת המדבר' לארץ, וזה מאוד משמח אותי. הוא תמיד האמין בי.
9 צפייה בגלריה
"ההצלחה של ההצגה מוכיחה שלא הכול שחור כאן". מיכאל בן דוד מתוך "פריסילה מלכת המדבר"
(צילום: חנן אסור)
"אני מודה שכששמעתי שעומדים להעלות את המחזמר במדינה השמרנית שלנו, הרמתי גבה. זו הצגה שהמהות שלה היא טנרסים וגייז. כשהציעו לי את התפקיד פחדתי שזה סיכון גדול. ההצלחה של ההצגה מוכיחה שלא הכול שחור כאן. להופיע ולראות אנשים דתיים בקהל, זה מטורף".
להצגה הזאת יש גם שליחות?
"בהחלט. חשוב לי שהיחס לקהילה הגאה ישתפר. היא עוברת המון אלימות גם דרך הגריינדר. אנשים נפגשים עם גברים שמאיימים עליהם באלימות. מאוד מסוכן גם מה שקורה לטרנסיות. חייבים לחוקק חוקים שישמרו עליהן ושהן לא יצטרכו להילחם על החיים שלהן. המצב שלנו רחוק מלהיות קונצנזוס, שלא לדבר על היחס הנוראי לקהילה של כמה מחברי הכנסת החשוכים, שרואים בנו סוטים".
איזה תגובות אתה מקבל על התפקיד שלך?
"איזה מדהים ואיזה מוכשר אתה – אתה גם שר, גם רוקד וגם משחק. עבדתי מאוד קשה עד לרגע שבו אני יכול להיות הגרסה הכי טובה של עצמי, ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. אני מועמד לפרס פריצת השנה בטקס פרסי התיאטרון של תל אביב, וזה כבוד גדול. התפקיד הזה הוא הדבר הכי מתגמל והכי ברוטלי. הוא דורש ממך רמת כושר של אתלט, תוסיף לזה מחוכים ועקבים.
תגובה חמה נוספת הגיעה מכיוון מפתיע - אמא של בן דוד. "היא יצאה מהמחזמר עם הרבה תובנות וקבלה של הקהילה", הוא מספר
"המלחמה הזאת הגיעה אחרי סשן של 150 הצגות, אז יש לי קצת זמן לנוח, למרות הנסיבות הלא משמחות. זאת תקופה קשה לכולנו. ברגע אחד אתה חי בצורה הכי נורמלית, וברגע השני אתה במקלט מתחת לאדמה כשמעליך עפים טילים. במלחמה הקודמת נפל טיל כמה מאות מטרים מהבית שלנו וכל החלונות התנפצו. ברגע הראשון אתה מקבל שוק, אבל אז אתה אומר עדיף שהפגיעה היא ברכוש ולא בחיים.
"'פריסילה' עלתה בתקופה של המלחמה הקודמת. הקהל היה כמהה לשכוח את מה שקורה במציאות, ואנחנו הגענו שבורים ורצוצים והיינו צריכים לתת את הכול כדי לשמח אותם. זה לא היה קל. זאת שליחות מדהימה, והיינו צריכים לגייס לזה כוחות. כמה פעמים היו גם אזעקות בזמן ההצגות, אבל אין מה לעשות. מתי נחזור לשחק אין לי מושג. אנחנו חייבים להיות אופטימיים. אנחנו גם נהיה האחרונים לחזור. חייבים להיות חזקים ומלאים באופטימיות".
איך אתה מסתדר כלכלית בלי להופיע ולשחק?
"אני מקבל את המצב ומבין אותו. אין מה לעשות. תמיד חסכתי כסף ליום שחור. אני לא אשקר אותך. כל יום יש לי צרבות מלחץ מה יהיה הלאה. אחרי 7 באוקטובר, לפני ש'פריסילה' עלתה, חשבתי שאם לא תהיה לי פרנסה אני אלך לחפש עוד עבודה. התקבלתי לתפקיד ניהולי בחברת הייטק, ובדיוק באותו יום הציעו לי את 'פריסילה'. אם גם היום לא תהיה לי עבודה, אין לי שום בעיה לעבוד בדוכן ולמכור מלונים או אבטיחים אם אתפרנס מזה בכבוד".
הוא ורועי רם, בן קיבוץ רביבים והיום מעצב כלי בטון, נפגשו בבית הספר למשחק בית צבי לפני שמונה שנים. "בשנה הראשונה בכלל לא ידעתי על קיומו כי הייתי כל כך עסוק בעצמי", מספר בן דוד. "בשנה ב' שמו אותנו בהצגה יחד. תמיד הייתה לי עין שיודעת להבחין בנשמה טובה, והתאהבתי בו מהר מאוד. אחרי שבועיים אמרתי לו שאני אוהב אותו. הוא היה בשוק, ואמר לי 'אבל אני עדיין לא יכול להגיד לך את זה. תן לי זמן'. אמרתי לו, 'אתה עוד תגיד את זה'. אנחנו מאוד שונים וזה מה שטוב. הוא נורמלי. יש בו תום בעולם שאין בו תום. הוא הילד המתוקן שאני אף פעם לא יכולתי להיות".
איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"אנחנו נמצאים בתהליך פונדקאות. המון מפרגנים לנו, אבל התגובות שאנחנו מקבלים הן לא תמיד הכי אוהדות. כותבים לנו, 'אתם בושה', 'זה לא כדרך הטבע', אבל שום דבר לא יעצור אותו מלהגשים את החלום הזה. החלום שלי הוא להיות אבא לארבעה, אולי לגור אפילו בקיבוץ, ולחזור מההופעות הביתה לבעלי ולילדים ולשחק לא רק במחזות זמר, אלא גם בתפקידים דרמטיים או קומיים.
"אני כבר חי את החלום, את הזוגיות עם רועי, ואני רק מחכה שיהיה לי תינוקי ולא יהיה מאושר ממני. אני כמו סליון דיון. גם היא התחתנה עם הגבר הראשון שלה. משפחה יותר חשובה לי מקריירה בחו"ל ומתפקיד ענק בברודווי. אני מגשים את החלומות שלי לאט לאט. רציתי להיות באירוויזיון והגעתי לשם, רציתי למצוא בעל שיאהב אותי, ורועי אוהב אותי כמו שאף אחד לא אהב אותי מעולם, ועכשיו הילד או הילדה יהיו הפרס".
