אם תיאור העלילה, הקונספט הכללי ואפילו השם בעברית ("שקר היופי") גורמים לכם לדז'ה וו - זה כי אתם צודקים, באמת היה סרט כזה לפני שנה, והוא גם הצליח הרבה יותר.
"שקר היופי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אנחנו מדברים כמובן על "יופי מסוכן" עם דמי מור, שהתחיל בכלל כסוג של קוריוז: סרט אימה שהוקרן באופן נדיר בתחרות הראשית בפסטיבל קאן, והוא בכלל סרט צרפתי שצולם בפריז ובריביירה הצרפתית, ש"שיחקה" את הוליווד השמשית, בסרט שנראה אמריקאי להפליא. הסרט ההוא סיפק קאמבק ראוי לדמי, גרף בסוף השנה לא פחות מ-5 מועמדויות לאוסקר כולל לסרט הטוב ביותר, וכמעט זיכה את כוכבת האייטיז והניינטיז בפסלון מאוחר - עבור תפקיד וסיפור שכמובן שיקפו בבירור הסיפור שלה: שחקנית מזדקנת, כוכבת-עבר שאיש לא רוצה ללהק יותר וכולם מדברים עליה מאחורי הגב, רואה איך התפקידים שלה הולכים לשחקניות צעירות וחלקות ממנה. היא נחשפת לטיפול חדשני של מכון יופי מסתורי שמאפשר לה להציג גרסה צעירה של עצמה, אבל התוצאות הרות-אסון וכוללות גופים מעוותים והרבה נוזלים ריריים ושפריצים של דם.
אז עלילת "שקר היופי", שהוא אגב בניגוד ל"יופי מסוכן" סרט אמריקאי אמיתי שצולם בלוס אנג'לס, היא, שימו לב: שחקנית מזדקנת, כוכבת-עבר שאיש לא רוצה ללהק וכולם מדברים עליה מאחורי הגב, רואה איך התפקידים שלה הולכים לשחקניות צעירות וחלקות ממנה. היא נחשפת לטיפול חדשני של מכון יופי מסתורי שמאפשר לה להציג גרסה צעירה של עצמה, אבל התוצאות הרות-אסון וכוללות גופים מעוותים והרבה נוזלים ריריים ושפריצים של דם.
ההבדלים הקטנים לכאורה, חוץ מאתר הצילום והשמות (באנגלית "יופי מסוכן" נקרא The Substance ו"שקר היופי" נקרא Shell, להראות לכם שבניכר משקיעים טיפה יותר בשמות, גם בז'אנרים "סליזיים" כמו אימה): ובכן, במקום דמי ב"שקר היופי" תמצאו את אליזבת מוס מתהילת "מד מן" ו"סיפורה של שפחה". היא מגלמת את הכוכבת המזדקנת, והסרט מבהיר כי מלכתחילה היא מעולם לא גילמה את "הכוסית" באף סרט, כמו אגב השחקנית בחיים האמיתיים.
4 צפייה בגלריה
תראי, לפחות את לא בגלעד. אליזבת מוס, מתוך "שקר היופי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייט קינג)
בסרט הנוכחי יש נבלית ברורה, שמגולמת על ידי שחקנית שגם סיפורה משתקף בעלילת הסרט: מדובר בקייט הדסון, שחווה בשנים האחרונות קאמבק מבורך ("שיר מריר מתוק" ו"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית"). לפני רבע מאה היא הייתה מושא התשוקות של מיליוני גיקים עבור תפקידה כפני ליין ב"כמעט מפורסמים", והיום היא כוכבת שעושה לא מעט תפקידים שמתכתבים עם גילה ומקומה המוחלש בתעשייה - וזה עוד לפני המשקל שנלווה לזה שהיא כמובן הבת של גולדי הון, עוד כוכבת שהתבגרה על המסך, לטוב ולרע. כאן בסרט הדסון מגלמת את בעלת החברה "של" שמוכרת ללקוחותיה נעורים נצחיים, והיא עצמה - כך היא מדווחת - אישה בת 68 בגוף של קייט הדסון (במציאות הדסון בת 47, ונראית כמובן מיליארד דולר כיאה להוליווד). תוסיפו לשתי הכוכבות שחקנית עבר שלישית שמופיעה רק בסצנת הפתיחה ויש לה "מטען" עצום: אליזבת' ברקלי, שכיכבה ב"הצלצול הגואל" וכמובן ב"נערות שעשועים", אחד הסרטים הכי ידועים לשמצה בתולדות הוליווד. הסרט הצ'יזי ההוא על חשפניות ודימוי הגוף בווגאס שהיה בדרכו גם סאטירה על יחס הוליווד לנשים, קבר את הקריירה של ברקלי אי שם ב-1995. גם היא מופיעה, שימו לב, ככוכבת עבר שסטנדרטים בלתי-אפשריים של יופי מובילים אותה לאבדון.
"שקר היופי" ערך את בכורתו בפסטיבל טורונטו שלושה חודשים בלבד אחרי הבכורה של "יופי מסוכן" עטור התהילה מקאן. כמובן שכל המבקרים שטרחו לראות ציינו איך זה הסרט הכי חסר מזל בעולם, כי הנה מישהו שעשה בדיוק את אותו סרט על אותם נושאים ודי באותו סגנון (קומדיית אימה, עם השראות ברורות מתת ז'אנר ה-Body Horror שחוגג עיוותים גופניים, והכל תחת איצטלה של סאטירה על הוליווד פלוס ביקורת "פמיניסטית" על הסטנדרטים הבלתי-אפשריים של יופי שנשים נדרשות אליהם) - ואיך הסרט עם דמי מור היה כל כך הרבה יותר טוב, שילב בהצלחה אומנות גבוהה (היי, הוא צרפתי!) עם נמוכה, וכל הג'אז הזה.
4 צפייה בגלריה
לא נראית יום יותר מ-68. קייט הדסון, מתוך "שקר היופי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייט קינג)
אז הנה הטוויסט: יכול להיות שהעולם השתגע או שאני השתגעתי, אבל לטעמי "שקר היופי" פשוט הרבה-הרבה יותר טוב מ"יופי מסוכן" - שהיה בעיני סרט צעקני ואינפנטילי למדי. מביך שהאוסקרים וקאן התמוגגו כך מ"סאטירה" קהה כל כך שלא ראויה להרבה יותר ממערכון בתוכנית טלוויזיה. הסרט של קארולי פראז'ה לא חידש באף אחד מהאלמנטים שאותם הוא חגג - לא האימה, לא הסגנון הניאוני עד כאב, לא "האמירה הפמיניסטית", לא הגניבות האינסופיות מדייויד לינץ' ושות', לא הקאמפ - ופשוט הגביר את הווליום וצרח על הצופה "הוליווד היא שטחית! וגם אתם!" במשך שעתיים וחצי (אורך פסיכי לסרט אימה). שלא תבינו לא נכון: גם "שקר היופי" הוא סרט אימה קאמפי ודי מטופש, שחוזר על הקלישאה הפרנקנשטיינית של "היזהרו ממה שאתם מייחלים לו", או "טכנולוגיה היא דבר איום ונורא", או "הוליווד אובססיבית ליופי". אין פה בהכרח הרבה גילויים. אבל את מה שהוא עושה - הוא עושה טוב יותר.
כי יש ב"שקר היופי", גם לצד הגבהות הקאמפיות, ממד קצת יותר אלגנטי, אפילו היצ'קוקי בחלק מהרגעים - אוקיי, בעיקר בחלקו הראשון. זה ניכר בהרבה שוטים של מעקב ובפסקול מעט יותר מלנכולי, שמרחיק אותו מאזורי הקאמפ הטהור שהז'אנר הזה בדרך כלל נופל אליהם.
"שקר היופי" בויים על ידי מקס מינגלה, שחקן בן 40 שהוא פרצוף מוכר בליגת שחקני המשנה של הוליווד ("הרשת החברתית", "בבילון") - אך חשוב מכך, הוא בנו של אנתוני מינגלה, אחד הבמאים הנפלאים שהיו בהוליווד בעשורים האחרונים, שהלך לעולמו ב-2008. מינגלה זכה באוסקר על "הפצוע האנגלי", סרט שהושמץ עוד ב"סיינפלד" כדוגמה לקולנוע אוסקרי משעמם ובלתי נסבל, וראוי למבט נוסף, כי הוא מורכב יותר מהחזית הנוצצת שלו. אבל האמת היא שהוא ראוי להיזכר עוד יותר על "הכישרון של מר ריפלי", אחד המותחנים האלגנטים והחכמים ביותר שנעשו מבחינתי אי פעם. אני מאזכר אותו כי "שקר היופי" שעשה מינגלה הבן - אמנם לא באותו עולם, או באותו הז'אנר - מזכיר לרגעים קטנים את מה שעשה אביו: זה סרט על זהות קרועה, ועל אנשים ששונאים את עצמם (מוס ב"שקר היופי", מאט דיימון ב"ריפלי"), והדבר מתעצם על פני השטח כשנוצרת "חברות"/יריבות בינו לאדם בן אותו המין שמגלם לכאורה את מושא התשוקות והחיקוי שלו (הדסון ב"שקר היופי", ג'וד לואו ב"ריפלי"). הקווים המקבילים האלה, לדעתי, אינם מקריים.
ויש ל"שקר היופי" שחקנית טובה הרבה יותר מ"יופי מסוכן": תסלח לנו דמי היקרה (שמשמח לראות אותה חוגגת בפסטיבל קאן, הפעם בתור שופטת), אבל מוס עדיין מסוגלת להעביר הרבה יותר בשלמות את הקושי והתיעוב העצמי של אישה שמרגישה שכל העולם דורך עליה. מוס משחקת, באומץ יש לומר, על הדימוי שלה כ"ברווזון המכוער" של הוליווד ושל אמריקה ה"ווינרית" בכלל - משהו שהיה חלק מהדרמה המרכזית בעונות הראשונות של "מד מן" - ושואלת איך דמות כזו בכלל מרגישה שהיא יכולה להיכנס לחדר עם כל החתיכים והחתיכות בגודל מקל. היא נכנסת, אבל זה כואב.
ונכון, "שקר היופי" נכנע בחלקו האחרון היטב לז'אנר ה-B-מובי שבו הוא לוקח חלק. זה כולל מפלצות עם מראה שלא נחשוף כאן, רק נאמר שכשהן מופיעות על המסך זה מרגיש הכי מטומטם שאפשר. אבל כאמור - הדרך לשם משמחת למדי.
פעם, בימיי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, הייתה חבורת סטודנטים יקרה - כולם במקביל חנונים ומגניבים יותר ממני - שהקימו מועדון קולנוע זבלי/קיצוני שקראו לו "חמורוטק". היו שם סרטי קניבלים, סרטי אימה, סרטים קוריאנים מוזרים, מערבונים איטלקיים והכל מהכל. משער ש"שקר היופי" היה יכול למצוא שם את מקומו בכיף.
