אם היינו ציניים כלפי הסרט "שיר מריר מתוק", התגובה הראשונה והיחידה כלפיו צריכה הייתה להיות: "נו, באמת". אחרי שבהוליווד תפרו בשני העשורים האחרונים ביוגרפיות קלות לעיכול סביב כל אייקון רוק-פופ שחרך מתישהו את גלגלצ - אלביס, אלטון ג'ון, בוב דילן, בוב מארלי, פרדי מרקורי, ריי צ'ארלס, ג'וני קאש, איימי וויינהאוס, וויטני יוסטון, סלין דיון, להקת NWA, טופאק, ורק בשנה החולפת רובי וויליאמס בגילום קוף וברוס ספרינגסטין בגילום "דוב", פלוס אוטוטו מייקל ג'קסון וכל אחד מחברי הביטלס בארבעה סרטים נפרדים, השם ישמור - הגענו לתחתית החבית. או ליתר דיוק לחבית ללא תחתית. "שיר מריר מתוק" הוא כבר ביוגרפיה של צמד זמרי קאברים לשירים של ניל דיימונד, עם כל ה"עלייתם ונפילתם" של מי שבתכלס עושים קולות של אייקון מהשורה השנייה. מה השלב הבא? ביוגרפיה על טכנאי הסאונד של להקת רוקסט?
"שיר מריר מתוק" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אלא ש"שיר מריר מתוק" הוא סרט נטול-ציניות, ובאופן מעניין - דווקא בגלל שהוא עוסק בצמד זמרים שבחרו לשיר שירים לא שלהם, אלא כאלה שיש בהם משמעות עבורם - אז השימוש במוזיקה בו מנומק היטב ולא מרגיש נצלני ונוסחתי ("כשאלטון היה מאוהב הוא הלחין את Your Song, כשהוא היה מסומם הוא הלחין את Rocket Man"). אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.
"שיר מריר מתוק", שכתב וביים קרייג ברואר, מבוסס על סיפור אמיתי על צמד זמרים מוויסקונסין שהפך לזוג ואז הופיע יחד בכל מיני פאבים ואולמות אי שם באייטיז. הוא עוסק בבסיסו בפרק ב' של שתי הדמויות הראשיות, שאנחנו פוגשים כשהן כבר בנות 40-50 ויש להן קריירה מוזיקלית שהיא ההפך מכוכבות. גיבוריו הן מייק סרדינה (יו ג'קמן, האיש שיאמר "כן" לכל מיוזיקל), אלכוהוליסט גמול ובוגר מלחמת וייטנאם, שמופיע בירידים בתור זמר חקיין של כל אייקון רוק-פופ מהפיפטיז והלאה, במתחם הופעות שגם מי שמופיעים בו מודעים לכך שהוא נועד רק "להעסיק ולבדר את הזקנים בזמן שהילדים במתקנים". זו נקודה ראשונה לטובת הסרט: מודעות עצמית בריאה. מייק עצמו עדיין מפנטז מדי פעם על הופעה בתור פרסונה שבנה לעצמו, "ברק", אבל אף אחד חוץ ממנו לא מעוניין באקט. במתחם הוא פוגש בקלייר (קייט הדסון), אם גרושה לילדים בוגרים יחסית, שמחלטרת גם היא בתחפושת זמרות קאנטרי מהליגה השלישית. הם נפגשים שוב ושוב, מתאהבים, ובונים מופע חדש של "ברק ורעם" (היא "הרעם") שכולו על טהרת שירים של ניל דיימונד.
ההתמקדות בדיימונד - טוב, מה לעשות שזה הזמר שהצמד במציאות החליט לחקות - היא חרב פיפיות, לדמויות עצמן וגם לסרט. עבור הקהל הישראלי, וננסה לא להעליב את "אגודת מעריצי ניל דיימונד" שאולי נמצאת אי שם בקריות, מדובר באגדה סוג ב'. הרחק מהפסגות של כל השמות שציינו בפסקה הפותחת, ועדיין עבור מי שגדל אי שם בשנות ה-70 ותחילת ה-80 מדובר אולי ביוצר חשוב (ויהודי, אגב). לצד השבחים העצומים שכל הדמויות בסרט חולקות לדיימונד (שלא מופיע שם), גם הן מודות שבקרב הקהל הרחב מכירים רק שיר אחד שלו - Sweet Caroline - וכל השאר ליודעי ח"ן (היי, הוא הגיע עשרה פעמים לראש מצעד הבילבורד, אז זו בטח הפרזה).
בכל מקרה, "שיר מריר מתוק", שנקרא על שיר של דיימונד שג'קמן מתעקש לשיר שוב ושוב גם כשלא מבקשים ממנו, מודע במידה רבה ללוזריות הנוכחת מול המיתוס המאיים של "אייקוני פופ" - הלוזריות היחסית של הזמר, של חקייניו ושל הסיטואציה בכללי. ומצד שני הוא גם לא חוגג עליה בנבזות, כמו נניח אם היה מדובר בקומדיה עם לוזרים בכיכוב וויל פארל וג'ון סי ריילי. הסרט מציג שני אנשים בוגרים, שמבינים שכבר לא יהיו כוכבים, שיש להם פאקים והתמכרויות גם מבלי להגיע לפסגה, ומנסים להוציא מהסיטואציה הזו את המיטב.
וכאן אנחנו מגיעים לדבר אחד נפלא בסרט, ודבר אחר מאוד בעייתי: הפער בין שני הכוכבים. הנפלאה היא קייט הדסון. בלי הפרזות, היא פשוט טובה מאוד ומרגשת בסרט - וראויה לגמרי למועמדות שנייה לאוסקר (ואם זה יקרה זו גם תהיה סגירת מעגל יפהפייה: הבת של גולדי הון שקיבלה את מועמדותה הראשונה והיחידה לפני רבע מאה על "כמעט מפורסמים" המופתי בתור הגרופי שמשתרכת אחרי להקת רוק-פופ מהסבנטיז, תחזור לאותו מעמד כשהיא מגלמת דמות נוספת שנמצאת בשוליים הלא-חשובים לכאורה של תעשיית המוזיקה, ונראית לגמרי אצילית ואנושית כשהיא עושה זאת). הדסון בת ה-46 מצליחה לגמרי לשכנע בתור המאמא מהמערב התיכון, "אישה קשוחה" שכבר ראתה ושמעה הכל גם בעולם המוזיקה וגם בעולם הזוגיות וגידול הילדים, ונכנסת עם חיוך למסע חדש.
הבעייתי הוא ג'קמן. מצד אחד, קשה לא לחבב את האוסטרלי המזמר שעושה כאן לכאורה תפקיד חושפני יותר מבדרך כלל. מצד שני הוא לא לגמרי משכנע. במשך סרט שלם היה לי ברור שאני צופה ב"הכוכב הנוצץ יו ג'קמן שמגלם אלכוהוליסט לשעבר עם תסרוקת מוזרה", לא באמת באלכוהוליסט כזה. הכריזמה ההוליוודית של ג'קמן חושפת גם את המוגבלות שלו כשחקן, והוא לא מצליח לגמרי להוריד את המגננות שלו ולשדר פגיעות. התוצאה היא דמות שלא ברור לגמרי אם אנחנו אמורים להעריץ, לאהוב, לרחם או ללעוג לה, ובעיקר - זה מונע מלהזדהות לגמרי עם התהליך שהוא עובר.
הבעיה השנייה של הסרט היא הנתיב העלילתי שהוא צועד בו - ששוב, מבוסס על סיפורם של אנשים אמיתיים - אבל גורם לו לשנות טון וכיוון בחלקו השני. מבלי לספיילר, נאמר שבנקודת האמצע של הסרט, רצף אירועים קיצוניים קוטע את סיפור "עלייתם" של בני הזוג (מסתבר שלהיות מופע פתיחה לפרל ג'אם בוויסקונסין זה סוג של שיא ענק) ומנווט את הסרט לכיוון אחר, מלודרמטי בהרבה. זה לא אומר שהסרט הופך להיות גרוע, הוא רק מתמקד יותר במחלות ואסונות - דבר שרק לעיתים נדירות הוא מתכון לקולנוע משובח. ומצד שני, אם נזכרים בכל מיני סרטים מהאייטיז ששילבו בין דרמה רומנטית, קצת הומור, יחסי הורים-ילדים ובסוף סרט מחלה - אני נזכרתי במיוחד ב"תנאים של חיבה" זוכה האוסקר מ-1983 - אפשר לומר שגם "שיר מריר מתוק" מצליח לעמוד בכבוד במשימה, ולהציג קולנוע הוליוודי נוגע ומתקתק, כתוב היטב, מעורר הזדהות, קצת סנטימנטלי, וכמעט ולא גולש לקיטש. אני אומר "כמעט", כי סצינה אחת ארוכה לקראת הסוף כן חוטאת ביותר מדי השתפכויות ודמעות, וחבל מאוד שכך.
4 צפייה בגלריה
אולי ננסה היום קאבר לאיציק קלה? מתוך "שיר מריר מתוק"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
אבל בסך הכל, כשבוחנים את הטוב מול הרע, המרגש מול המביך, הבכייני מול החינני - מגלים בסך הכל סרט מוצלח, בטח אם אין לכם בחילה מובנית מכל סרט הוליוודי שמרשה לעצמו קצת להדמיע. אכן, זה סרט מתוק מריר, בעיקר מתוק.
