עוד לפני שדאנה איבגי נראית על המסך, נשמע קולה הממלמל במהירות על רקע הקרדיטים. "אני רואה אתכם, רואה אתכם, אתם חושבים שתשבו לכם שם בחושך, בתיבת הנוח שלכם, אבל אני רואה אתכם". הבמאי תום שובל כמובן אינו היוצר הראשון ששובר קיר רביעי מול הצופים, עם דמויות שנוזפות או יורדות על הקהל שצופה בהן, מנסות לשבור דיסטנס: זה קורה כמעט בכל פילם נואר או אפילו בסדרות נוער עם קצת מודעות עצמית. אבל ב"חיים ללא כיסוי"' המוטיבציה היא "מגניבה" פחות ומטרידה יותר.
"חיים ללא כיסוי" - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה אדרי לאון אדרי)
קצת כמו כשאותם צופים נינוחים ייתקלו ברחוב באדם שחווה קושי נפשי מוחצן, מישהו שיתויג מיד תחת שם הקוד המתנשא הכללי "לא נורמלי", ואז לא יוכלו להתיק את המבט ממנו. הוא מדבר אל עצמו, אולי נע בצורה מוזרה, אולי צועק על אנשים. חלק מהעוברים ושבים מורידים את הראש למטה, הרוב לא יכולים שלא להרים אותו מדי פעם ולהסתכל, וברמת התת-מודע - ליהנות מה"שואו" שהוא מספק לנו: הנה האנושות בשיא חולשתה. ואז, הוא מרים מבט אליכם ומסתכל בחזרה. מבייש אתכם, כועס עליכם, או אולי להיפך: רוצה ליצור שיחה איתכם, להתחבר אליכם. רוב האנשים ברגע הזה רוצים פשוט לברוח.
ליבי, הגיבורה של "חיים ללא כיסוי" העוצמתי, לא נותנת לכם. במשחק ענק של איבגי, אבל גם בבימוי העוצמתי והחונק של תום שובל, פלוס איפור עם אף תותב היסטרי - היא תמיד נוכחת, גם כשהיא לא נוחה לאיש. בסרט תזזיתי ומלא אנרגיה כמעט כמוה, אנחנו מלווים את ליבי במשך כמה יממות. מהמידע המקוטע שמתקבל לגביה ושהיא בעיקר מוסרת לגבי עצמה, עולה שמדובר בהומלסית שלא התקלחה שבועות ארוכים, עטופה בעיתונים, מתמודדת נפש שהתנתקה מסביבתה ומשפחתה - ומחפשת נואשות אדם קרוב שאיתו יש לה יחסי אהבה-שנאה בשם "עזרא" (וזו כמובן גם בקשה ל"עזרה"). מעבר לזה, ליבי היא גם סוג של נביאה. בבליל הברברת היא מספקת תובנות, ביטויים, בדיחות שמצחיקות רק אותה באותו רגע אבל כשחושבים עליהן הן די קולעות, וגם אבחנות של ממש שרק היא לכאורה מצליחה לראות. אז האם מדובר באמת בנביאה, או בסתם מישהי מסכנה ששומעת קולות? הסרט כמובן לא עונה על כך.
הדמות של ליבי כבר הופיעה בסרט קצר שהגו איבגי ושובל ביחד בשם "הכל כישוף" מ-2018, שאפילו הדגיש יותר את התמות הפלינאיות האלה - שבהן ה"משוגעת" מתגלה עד סוף הסרט הקצר כבעלת עוצמות מטאפיזיות אמיתיות שיכולה לגרום לאוטובוסים לרחף באוויר (והוא היה גם בשחור-לבן, כמה נוח). בעיניי, היופי ב"חיים ללא כיסוי" הוא שהוא מוריד חזרה את ליבי לקרקע המציאות. בסוף מדובר בסרט אמיתי וגם כן מאוד על אישה אומללה בעולם אומלל - במקומות הכי נמוכים בתל אביב וסביבתה.
הסרט כולל צילום כביר ומלא קומפוזיציות מפתיעות של מידן ארמה, ומוזיקה עצבנית של בן פרוסט, ששמזכירה קצת את הפסקול של "בירדמן" (ושהבמאי זוכה האוסקר שלו איניאריטו, במקרה או שלא, שימש בתקופה מסוימת כמנטור לשובל). הצוות כולו מצליח להעביר באפקטיביות מרשימה את התחושה של שיטוט במה שאסי דיין היה מכנה "פי הטבעת של תל אביב", עם כל ריח השתן והסח'לה שממש מרגישים כקופצים החוצה מהמסך, ומנגד התחושה שהכול חלום, חי ורוטט כל כך. "חיים ללא כיסוי" עוקב במשך שעה ו-40 דקות אחרי ליבי בסדרת מפגשים שלה עם דמויות שבעצמן די בודדות: אישה מבוגרת (פירה קנטר), מהגרת צעירה (אליס זאנו), אדם אובדני (מנשה נוי) ועוד. ליבי לא מספקת תשובות, אבל כן הצצה, ומעוררת הרבה מחשבות.
זה סרטו העלילתי השלישי באורך מלא של שובל, מהבמאים והתסריטאים הפורים בתעשייה - גם בטלוויזיה ("הד קולך") וגם בכתיבה לבמאים אחרים ("יוני אפס") - שתמיד נמשך לסיפורים על עצבנות ישראלית. סרטו הראשון, "הנוער", נכנס להיסטוריה כסרט שהכיר לנו את האחים התאומים איתן ודויד קוניו - שהשני מביניהם נחטף ושוחרר אחרי 738 ימים בשבי - ועשור לפני חטיפתו דווקא גילם בסרט של שובל חוטף (על תהפוכות הגורל של הסרט ובעיקר של גיבוריו, יצר שובל לפני שנה את סרט הדוקו הנפלא "מכתב לדויד", שעכשיו גם צולם לו סוף חדש עם שובו של קוניו). סרטו השני, "הסירו דאגה מליבכם", היה מפוספס והלך בצורה נינוחה מדי לאזורים סמליים מדי. אבל מה שמעניין אצל שובל כבמאי, זה כמה שהוא מרותק מקולנוע שכולל בתוכו דמויות על הקצה, שנתונות במתח מתמיד, ואז בהתפרצויות אלימות מאסיביות, אבל כמעט אגביות. יש באלימות בסרטיו של שובל משהו כמעט גחמני, ולבסוף סתמי. ולכן "חיים ללא כיסוי" ממשיך את החקירה של שובל את האנושות, ובעיקר הישראליות, גם במובן הזה: הגיבורה ליבי תמיד נראית כאילו היא הולכת לנגוח במישהו. אבל היא לא, ואנחנו נשארים דרוכים.
אני משער שאפשר למצוא גם לא מעט הסתייגויות מהפרויקט של שובל. הראשונה והמרכזית - וגם הבעייתית ביותר בדיון על כל סרט - היא ה"מוסרית". אם הסרט כל כולו מציץ לדמות מהשוליים, האם הוא בעצם לא רק מציצני אלא גם מתנשא? זו הסתייגות כמעט קבועה שלי מסרטים המתיימרים להיות "ריאליסטים" ועוסקים ב"פורנו-סבל" ובעוני קיצוני, שתמיד נדמה כמופיע בקולנוע כ"מוצג אקזוטי" במוזיאון לעשירים. "חיים ללא כיסוי" אינו בדיוק סרט כזה, אך התחושה הלא נוחה עדיין שם.
ואפשר גם לתהות על הצורך באף התותב המאסיבי שהושת על פניה של איבגי. הוא לפעמים נראה כאילו הוצב כדי למשוך תשומת לב לעצמו בדיוק כמו שהאף של ניקול קידמן הביא אותה לאוסקר ב"השעות". הוא הופך לחלק ממופע, מפרפורמנס של איבגי, מעין דרך לסמן אותה כ"פריקית", כ"אחר". הדמות של ליבי באופן מכוון נבנית כ"מכשפה", על כל האסוציאציות הטעונות של המושג הזה. אם אנחנו באמת אמורים להזדהות ולאהוב את "המכשפה" - דבר ששובל טען בהתלהבות כשהציג את סרטו בהקרנה שבה הייתי - או להיפך: ללעוג לה בסתר ולשמוח שהיא לא חלק מחיינו? כל התהיות הללו הופכות את "חיים ללא כיסוי" לכר פורה לדיונים, רק לא בטוח אם הוא תמיד הומניסטי כפי שהוא מעמיד פנים.
עניין הרבה פחות בעייתי הוא שאלת ההנאה מהסרט. על טעם וריח וכו', וכנראה שעבור חלק לא קטן מהצופים "חיים ללא כיסוי" נשמע כמו להיות תקוע שעתיים ליד אישה תשושת נפש שמברברת בלי סוף - לאו דווקא הדייט האידיאלי ליום חמישי בערב. דווקא על הנקודה הזו עולה הצורך להגן על הסרט יותר באדיקות: בדרכו העקומה, מדובר בסרט מאוד פאן - ובעיקר מצחיק. ליבי היא אישה מלאת הומור, ושובל ואיבגי מלאי הומור באופן שהם מציגים את תהפוכות הגורל שלה.
יש משהו בקולנוע של שובל שמאוד מזכיר יוצרים פאנקיים כמו ליאו קראקס ("הנאהבים על הגשר") או לחילופין דייויד קרוננברג ("קראש") - שגם כשהם מביימים סרטים שעוסקים בסחי של החיים, הקולנוע שלהם מלא אנרגיה, הומור וריצות. כך גם הסרט הזה, שיש משהו בניאונים שבו ובמעבר התמידי של הדמות הראשית ממאניה למאניה שמרחיב את הלב.
אין לדמות הראשית בהכרח גאולה (בשונה מסרטים הוליוודיים בזויים כמו "אופטימיות היא שם המשחק", שבהם מחלות נפש הן סתם עוד אתגר שאפשר להיפטר ממנו באמצעות קצת רומנטיקה בדרך להפי-אנד), אבל יש לה הרבה שאר רוח, וכאמור גם הומור, בעיקר עצמי. ברגע מסוים בסרט, דמות אומרת לה "תהיי בריאה", ואיבגי/ליבי אומרת: "נו, זה כבר לא יקרה", ומתגלגלת מצחוק. כפרה עלייך.
