הכל תלוי בפרספקטיבה. לפני שנה בדיוק, עם סיומו של פסטיבל סאנדנס הקודם, "הפרידה" (The Farewell) נישא על גב ביקורות מהללות, והצעת רכש נאה של שבעה מיליון דולר מאולפני A24. הבאזז עורר ציפיות ש"הפרידה" עומד להיות להיט קרוסאובר אמריקני-סיני שישתווה להצלחה שהייתה שנה קודם לסרט האמריקני-סינגפורי "עשיר בהפתעה".
במידה מסוימת תקוות אלו אכן הוגשמו. בשבוע הראשון ליציאתו "הפרידה" השיג את שיא ההכנסות פר אולם קולנוע לשנת 2019, ועקף בכך את "הנוקמים: סוף המשחק". הבעיה הקטנה בהצלחה מסחררת זו היא היותה מבוססת על ממוצע הכנסות בארבעת בתי הקולנוע בהם הסרט עלה, לעומת 4,662 בתי הקולנוע של "הנוקמים". הציפיות למועמדויות לאוסקר לא התממשו, וההכנסות הגלובליות הסתכמו בסכום הלא מרשים במיוחד של 22 מיליון דולר. כאמור, פרספקטיבה.
חלק מהאשם מצוי בצפיות המוגזמות הנוצרות באוויר ההרים הדליל של סאנדנס. הוא מחולל סחרור קל אצל מבקרי הקולנוע והקניינים של חברות ההפצה. בעיקר כאשר ההערכה הביקורתית והכלכלית מהדהדת את התגובות הנלהבות של קהל הנישה הליברלית הפוקד את הפסטיבל. מה שסוחף קהל זה - קולנוע רב-תרבותי/קווירי/Woke - לא בהכרח יפתה את הצופה הממוצע. "הפרידה" אולי לא מצדיק את התלהבות היתר, אבל הוא עדיין סרט ראוי ביותר.
לעוד ביקורות קולנוע:
זהו סרטה השני של הבמאית הסינית-אמריקאית לולו וואנג. היא גדלה בין סין לארה"ב ובגיל שש חיה במשך שנה אצל הסבתא שלה בצ'אנגצ'ון בצפון מזרח סין, בזמן שאביה עבד על הדוקטורט שלו בארה"ב. הקשר שלה לסבתה השפיע באופן משמעותי על הסרט, שעלילתו שאובה מחייה. בשנת 2016 וואנג השתתפה בתוכנית הרדיו החשובה והפופולרית "החיים האמריקאים האלו" ובו סיפרה את "מה שאת לא יודעת" - הסיפור המאוד אישי שהפך כעת ל"הפרידה".
לא מעט סרטים יפים עסקו באדם שיודע שהוא עומד למות. ראש וראשון להם הוא סרטו ההומניסטי הנפלא של אקירה קורוסאווה "איקירו" (1952) שבו ראש מחלקה בעירייה נותן ערך לחייו דווקא כשהוא משלים עם מותו הקרב מסרטן בקיבה. ב"הפרידה", שבתחילתו מוגדר בכותרת כ"מבוסס על שקר אמיתי", הנושאים שנבחנים נובעים דווקא מפעולות ההסתרה שנוקטת משפחה סינית כדי שהסבתא לא תדע שיש לה סרטן סופני. החלטה יוצרת דילמה מוסרית, אך בנוסף היא גם מהווה נקודת מוצא לבחינה של יחסי הורים וילדים, הבדלים בין התרבות בארה"ב ובסין, ושאלת הזהות המפוצלת של גיבורת הסרט.
הראפרית-שחקנית אקוופינה הפכה בשנתיים האחרונות לברירת המחדל בליהוק של אמריקנית ממוצא אסייתי (היא לקחה חלק גם ב"עשיר בהפתעה"). כאן היא מגלמת את דמותה של בילי וואנג, אמנית צעירה שבתחילת הסרט מקבלת הודעה מתסכלת על כך שלא זכתה במלגת לימוד יוקרתית. התקדמותה המקצועית קצת משובשת, פרנסה משמעותית אין לה, ובנוסף היא מגלה שהסבתא האהובה שלה נאי נאי (ז'או שוזין) עומדת למות.
האימא הביקורתית שלה (דיאנה לין) ואביה (צ'י מא) עומדים לנסוע בלעדיה לסין לחתונה של האחיין. מסתבר שהחתונה, שנקבעה לאחר שלושה חודשי היכרות של האחיין עם אשתו העתידית, היא התירוץ בו ישתמשו בני המשפחה כדי לבלות עם הסבתא את ימיה האחרונים מבלי שהיא תדע על העומד לבוא. לדעת המשפחה, מוטב שבילי לא תהיה שם כדי שלא תסגיר בהבעות פניה את האמת. זמן קצר לאחר שהם נוסעים בילי מפתיעה אותם ומגיעה באופן עצמאי לבית הסבתא, המקום בו מתכנסת המשפחה.
בילי "האמריקנית" אומנם דוברת מנדרינית, אבל לא לגמרי מבינה את המנטליות הסינית. כפי שמסביר לה הדוד הייבין (ג'יאנג יונגבו) האינדיווידואליזם האמריקני שלה מקשה עליה להבין את הגישה הסינית של שמבכרת את ההרמוניה של הקבוצה. בנוסף, כך מתברר, גם הסבתא עצמה נקטה בפעולת הסתרה דומה כשבעלה, סבא של בילי, חלה. כך שנשמע שזו חלק מצורת מחשבה המקובלת על הסבתא שכעת נמצאת בצד החולה.
העלילה מתרחשת בימים שלפני חתונת בן הדוד, כשהמשפחה מבצעת פעילויות משפחתיות שונות – טיפול בארגון החתונה, עלייה לקברו של הסבא, ביקור בספא וכמובן סדרת ארוחות משפחתיות. הזירות השונות מאפשרות דינאמיקות הכוללות מספר מצומצם של דמויות, או כאלו בהן נוטלים חלק רבים מבני המשפחה. התסריט של וואנג לוכד היטב את רבדי הפאסיב-אגרסיב מסביב לשולחן האוכל, ההתחשבנות המסוות למחצה על ההחלטה של חלק מבני המשפחה לחיות מחוץ לסין, או האופן בו אמריקה נתפסת על ידי אלו שגרים בסין. לא מדובר בדיאלוגים ארסיים, אלא בהתבוננות הנראית כאמינה במיוחד, ובסופו של דבר כזו שאינה מאיימת באמת על תחושת האחדות המשפחתית.
לזכותו של "הפרידה" יש לציין את הטון הדרמטי-קומי המאופק. המשחק של אקוופינה (שזיכה אותה בגלובוס הזהב) מאופק יותר מהופעותיה האחרות, ויחד עם זאת היא עדיין מגלמת דמות מוחצנת הרבה יותר מבני המשפחה הסיניים. האיפוק של הסרט אינו עומד בדרכו של הרגש אותו הוא מעורר, אלא מאפשר לו לעלות באופן נקי יותר, ולא כתגובה למניפולציות בוטות.
החלק הסיני של הסרט צולם סמוך לבית האמיתי של הסבתא של וואנג בצ'אנגצ'ון, והאחות האמיתית של הסבתא (לו הונג) אפילו מופיעה בסרט בתפקיד עצמה. אין ספק שזהו סרט מאוד אישי, ויחד עם זאת לא מעט מהשאלות והתחושות אותן הוא מעורר יהדהדו בקרב קהל שחווה בקורותיו האישיים והמשפחתיים הגירה ומעבר בין תרבויות.
