אנחנו אוהבים את סיפורי הסינדרלה שלנו. יוצר אחד אלמוני עם אפס תקציב, בלי ציוד ובלי גב של התעשייה אבל עם אמונה גדולה, מהמר על הרעיון שלו ומצליח. על פניו "לא נגמר", המיקרו-דרמה של רעי סולש, נשמעת כמו עוד אגדה מהז'אנר הזה - שמונה פרקים קצרצרים בני שתי דקות על גבר ואישה ומערכת היחסים שלהם, שצברו באינסטגרם מיליוני צפיות וסחפו רגשית מאות אלפי צופים. אבל במקרה הזה, הסיפור האמיתי הוא לאו דווקא של הצלחה כנגד כל הסיכויים, אלא דווקא הכרה בעובדה שהסיכויים הסתדרו מחדש. בפועל, "לא נגמר" היא תוצר כמעט מושלם של הרגע שבו היא נולדה: תקופה שבה הקהל לא מחפש שלמות אלא אותנטיות, האלגוריתם שמתגמל קצב ומהירות, וטכנולוגיה שמאפשרת ליוצר אחד לעשות כמעט הכול לבד. בתוך שבועות ספורים היא הפכה לנציגה הבולטת של ז'אנר המיקרו-דרמה בישראל והוכיחה שזה בעצם רק מתחיל.
שחקני ויוצר "לא נגמר" משתפים בחוויות מהסט
תכירו את המיקרו-דרמה - סדרה שהיא כל מה שמתאים לדור שגדל עם פיד ביד: פרקים של פחות משתי דקות כדי שלא תצטרכו לגייס יותר מדי זמן קשב, מצולמים בפריים אנכי כדי שלא תצטרכו להטריח את עצמכם להטות את הנייד לרוחב. ה"מיקרו" בשם של הפורמט לא מרמז חלילה שהדרמה קטנה, להפך. לרוב היא גדולה, מוגזמת, טלנובלית, רגשית, כזאת שתמשוך אתכם לפרק הבא בלי שתרגישו. זה התחיל בסין והתפשט לאירופה וארצות הברית, אבל בכל מקום זה מתפקד אותו הדבר: מעין יציר כלאיים של טלוויזיה, משחק מובייל ורשת חברתית, שעונה על הצרכים המיידיים של הגוללים.
ב-2020 כבר ניסתה הוליווד לפצח את המדיום. פלטפורמה בשם "קוויבי" עלתה לאוויר אחרי גיוס של כמעט שני מיליארד דולר ושל השמות הכי חמים בתעשייה. הוצעו בה סדרות וסרטים שחולקו לפרקים של חמש עד עשר דקות לאחד, ויועדו לצפייה טלפונית. היא הושקה ברעש גדול והתרסקה אחרי שישה חודשים בלבד משלל סיבות, בהן העובדה שגבתה תשלום בזמן שרוב הצרכנים שלה התרגלו לצרוך תוכן חינם בטיקטוק וביוטיוב, ההחלטה שלא לאפשר צילומי מסך או שיתוף קטעים, מה שרצח את הוויראליות הפוטנציאליות של התוכן ומעשה שטן, "קוויבי" הושקה בדיוק כשפרצה הקורונה, כלומר אף אחד כבר לא עמד בתור לסטארבקס או חיכה לרכבת, בדיוק הזמן שקוויבי התנדבה להרוג עבורו.
תוצר מושלם של הרגע שבו היא נולדה. יובל לבקובסקי ויהונתן סודאי מ"לא נגמר"
(צילום: דנה קופל)
אבל עכשיו, כאמור, בשלו התנאים ו"לא נגמר" היא ההוכחה הנהדרת שכל מה שאתם צריכים כדי להיווכח בנכונותה זה לפנות בערך 20 דקות גג ולצפות בבינג' בפרקים שלה באינסטגרם או בטיקטוק. "לא נגמר" עוקבת אחרי זוג אקסים, שי ושירה, שמגלמים יהונתן סודאי ("פאודה") ויובל לבקובסקי ("נובורישים" בנטפליקס). הפרקים מספקים הצצה למפגשים המקריים והמקריים-פחות שלהם, ואת השאר תבינו לבד. סולש סומך עליכם ומאמין שאתם אינטליגנטיים מספיק.
לא צריך סאונדמן
הכול התחיל אחרי שסולש סיים את התואר השני שלו בקולנוע אבל גילה שכדי ליישם את מה שלמד הוא צריך הרבה יותר מהשכלה. "אפילו את הסרט הקצר של התואר היה לי קשה ליצור", הוא נזכר, "את יודעת מה זה לעשות קולנוע? גם תקציבית, גם אופרציה של מלא אנשים שמעורבים מהרגע הראשון עד העריכה. הרגשתי שאני חייב איכשהו לייצר סצנות קולנועיות שאני ממש אוהב, שיעמדו בודדות, שיעבירו את הרגש של קולנוע בשלוש דקות ובלי היסטוריה של הדמויות". מבלי להתכוון, סולש יצר את המיקרו-דרמה. הסרטונים שלו כללו שתי דמויות, שצולמו לרוב ברחוב, והצופה מושלך ישירות אל הרגע הכי דרמטי ומתחיל לפענח את היחסים בין הדמיות תוך כדי הצפייה.
"הסצנה הראשונה שצילמתי, עוד הרבה לפני הסדרה, הייתה אלתור מוחלט בלי תסריט. נתתי רק קצת הוראות בימוי כלליות. בחור אחד נועל לבחורה את האופניים כי הוא רוצה להתחיל איתה, וכשהיא באה הוא כאילו עוזר לה בלי לספר לה שזה הוא. זאת סצנה קשה, זאת קצת הטרדה, אבל זה עבד. הכול היה מאולתר ושם גיליתי את הקסם של לצלם ברחוב באופן משוחרר, שאנשים נכנסים ויוצאים מהפריים. שם זה היה ממש גס. מישהו בא וניסה לעזור לה לפתוח את את המנעול, בן אדם שלא ראה שאני מצלם. מבחינתי זה סוג של מחמאה".
התקופה שאנחנו חיים בה משחקת תפקיד?
"התקופה מאפשרת את זה. כשהייתי סטודנט לקולנוע לפני שש שנים הצילום היה מסורבל ויקר. אבל בינתיים עברו ממצלמות גדולות למצלמות קטנות ומיקרופונים אלחוטיים נגישים. אני צלם כבר כמה שנים, אז יש לי ביטחון שאני יכול לעשות את זה לבד".
"אנשים מחפשים את הרגעים הכי אותנטיים, ואז אתה נופל על תוכן שרואים שלא ניסו לייפייף". יהונתן דוד סודאי ויובל לבקובסקי מ"לא נגמר"
(צילום: דנה קופל)
וגם הרשתות החברתיות עשו עבורכם עבודה, היום אנשים מוכנים לקבל משהו פחות מלוטש.
לבקובסקי: "בדיוק, הרי אנשים צמאים לאמת, מחפשים את הרגעים הכי אותנטיים, ואז אתה נופל על תוכן שרואים שלא ניסו לייפייף. אין איפור, אין תאורה. השיער שלי, אוי ואבוי מה נהיה ממנו שם, פחדתי להסתכל. בשלב מסוים אמרתי, 'אני באה לשחק, לתת את האמת שלי, שיסתכלו על המשחק'".
סולש: "תאורה זה או בפנים או בחושך, אם לא - תסתדרו עם האור בחוץ. החסמים האלה זה מה שמנע ממני חמש-שש שנים אחרי התואר לעשות קולנוע. בראש שלי אני חייב איפור-שיער, חייב שהתאורה תחמיא לכולם, חייב סאונדמן. אז זהו, מסתבר שלא".
סולש: באחד הטייקים יוני החליט לקחת לה את הסיגריה מהיד ולהדליק בעצמו, כי המצית נגמרה. אז היא אמרה לו 'נגמר המצית'. הוא הדליק, נתן לה וככה זה נגמר. אמרתי לו: 'אני אוהב את זה. עכשיו נצלם עוד טייק, והפעם אחרי שהיא אומרת 'נגמר המצית', אתה תגיד 'זה לא נגמר'. ככה נולד השם וזאת התמה של כל הסדרה
ובכלל, לא מעט אלמנטים של "לא נגמר" כאילו סותרים את כל מה שאנחנו יודעים על טלוויזיה. הפרקים, שצולמו בתקופת זמן של שלושה חודשים בערך, לא נכתבו מראש אלא התגלגלו עם הזמן. הפרק הראשון נכתב כסצנה חד-פעמית שאמורה לעמוד בפני עצמה. סולש הכיר את סודאי מפרויקטים קודמים ואת לבקובסקי היכרות טרייה יחסית, והציע להם "פרק עם אופציה להמשך".
לבקובסקי, שבדיוק חזרה מצרפת אחרי שהות ארוכה ואירוסים לצרפתי שהתבטלו, קראה את התסריט ושיערה שהוא נכתב עבורה. "בסצנה עצמה יש דיבורים על אירופה ושמלת כלה, דברים שאני חוויתי בחיים שלי, ומזכירים לי אותי בהמון המון המון רגעים, שזה די מוזר", היא מודה, "חשבתי שהוא קרא כתבות וידע שגרתי באירופה, שנסעתי להגשים שם חלום ושהייתי מאורסת".
"חשבתי שהוא קרא כתבות וידע שגרתי באירופה, שנסעתי להגשים שם חלום ושהייתי מאורסת". מתוך "לא נגמר"
(צילום: רעי סולש)
סולש: "זה קוסמי. יש לי אקסית שבאותה תקופה טסה ללמוד בפריז ואני נשארתי בארץ, והייתה זוגיות לונג-דיסטנס. זה לא סיפור שמבוסס על הסיפור שלנו אבל זה קיבל השראה מאירוע מהחיים שלי".
ומה חשבת על הפורמט?
לבקובסקי: "הכרתי אותו רק מארצות הברית, שם עושים את זה בצורה מאוד דרמטית ומוגזמת. צפיתי בעמוד של סולש וראיתי רגעים אמיתיים מהחיים. היה לי ברור שאני רוצה לקחת חלק בדבר הזה, כי זה נראה לי רגע טהור של משחק ואומנות".
"הבנו שקרה משהו גדול"
הם נפגשו לצילומים ליד הבית של סודאי ביפו, רק שלושתם, עם סולש בתפקיד הצלם, הבמאי ואיש הסאונד. כשהמצלמה כבתה, הם ישבו כמה דקות ושתקו. "כל אחד בפינה שלו", משחזר סודאי, "הבנו שקרה משהו גדול, הרגשנו את זה".
לבקובסקי: "זה הרגיש שחוויתי עכשיו עם יוני משהו אמיתי, שחיינו את הרגע ביחד".
סולש: "יש קסם בעבודה שלנו על סט, זה בעצם רק אנחנו. להיות צוות סופר קטן ומינימלי זה כבר נותן הרבה שקט. אין מה להפסיד. אין עכשיו תקציב של מיליון שקל שמצריך לעמוד ביום צילום. ואני כבמאי מנסה לייצר רגע שנרגיש באמת".
סודאי: "ובל נשכח את הוראת הבימוי האהובה: 'חבר'ה, כל מה שאתם עושים - תגבירו קצב, קצב, קצב'".
"יש קסם בעבודה על סט, זה רק אנחנו ואין מה להפסיד. אין תקציב של מיליון שקל שמצריך לעמוד ביום צילום"
(צילום: דנה קופל)
לבקובסקי: "בחיים עצמם אין הרבה רגעים של שתיקות דרמטיות, בטלוויזיה זה קורה ומכניס למוד טלנובלה. בחיים מדברים אחד אל השני וברגע שיש שתיקה אמיתית זה הרבה יותר מרגש. זה מה שגורם לזה להיראות כמו שיחה אמיתית. אחת התגובות שאנחנו מקבלים הכי הרבה זה 'איך זה כל כך אמיתי?'. אנשים אמרו לנו שהם מרגישים כמו זבוב על הקיר בסצנה".
ללמוד טקסט של שתי דקות זה פינאטס, אבל מה זה דורש מכם מבחינה משחקית?
סודאי: "יצא לי לעשות כמה הפקות גדולות בארץ אבל מה שהרגשתי פה קשור לאינטימיות, לאמת ולטקסט. כששחקן מקבל טקסט טוב, איכותי, אמיתי וחי, הדמות פשוט יוצאת ממך".
לבקובסקי: "יש גם לא מעט אילתורים. התנאי הראשוני הוא שנבוא עם הטקסט כמו שצריך אבל משם יש חופש, ונוצרים עוד דברים שהופכים את זה לכל כך יפה וטבעי".
דוגמה.
סולש: "השם של הסדרה היה בהתחלה 'חלומות', כי בפרק הראשון היא אומרת שהיא מגשימה חלומות בסוף הסצנה. באחד הטייקים יוני החליט לקחת לה את הסיגריה מהיד ולהדליק בעצמו, כי המצית נגמרה. אז היא אמרה לו 'נגמר המצית'. הוא הדליק, נתן לה וככה זה נגמר. אמרתי לו: 'אני אוהב את זה. עכשיו נצלם עוד טייק, והפעם אחרי שהיא אומרת 'נגמר המצית', אתה תגיד 'זה לא נגמר'. ככה נולד השם וזאת התמה של כל הסדרה".
"אנחנו משתמשים בכל מה שקורה מסביב"
(צילום: דנה קופל)
לבקובסקי: "בגלל שזה צוות נורא קטן ואנחנו לא עוצרים רחובות או שוכרים לוקיישנים, אנחנו משתמשים בכל מה שקורה מסביב. כמות הפעמים שנכנס איזה בן אדם לסצנה והעיר איזו הערה, למשל בפרק הראשון שמישהו אומר לי 'מזל טוב', זה אמיתי. זה לא יכול לקרות בסדרה כי הוא לא היה עובר שם, ואנחנו מנצלים את זה לסוג של זרימה ומשחק נורא משוחרר. בפרק שלוש אמא שלי משכנעת אותי להישאר עם הבחור שאני איתו עכשיו כי יש לו כסף, אנחנו יושבים בבית קפה ואז באיזשהו שלב מגיע איזה בחור שמוכר משהו..".
סולש: "והוא אומר 'תיקחו, זאת מציאה של פעם בחיים. יש כאן הזדמנות', והרבה אנשים קלטו שזה בעצם מתקשר למה שהאמא אומרת, היא מדברת על זה שהבחור הוא מציאה. זה רגע שלא היה קורה בחיים בסדרה רגילה".
לבקובסקי: "או כשבאמצע דיבור בא לי איזה זבוב לפרצוף ואני מסתבכת איתו. בסדרה רגילה לא היו מכניסים את זה כי זה לא אסתטי. סולש הכניס את זה ככה".
""עובר מטוס בשמיים. ברגיל עוצרים את הצילומים אבל אני לא עוצר, אני מסתדר עם זה". מתוך "לא נגמר"
(צילום: רעי סולש)
סולש: "עובר מטוס בשמיים. ברגיל עוצרים את הצילומים אבל אני לא עוצר, אני מסתדר עם זה. אני לא הפקה שצריכה עכשיו לתת דין וחשבון לאלף ואחד אנשים. אחר כך בפוסט אני אסדר מה שצריך. אני מודע לאתגרים. תודה. אני אסתדר. אני לא עוצר".
סודאי: "וזה מה שיצר את כל הכאוס היפה הזה. חיבור בין יוצר-במאי-תסריטאי ושחקנים ששמים את הלב".
סולש: "היה פרק אחד שנגנז כי הוא לא יצא טוב. זה היה אמור להיות פרק 7. כבר היה הייפ סביב הסדרה והיה לחץ, אתה חייב לספק את הסחורה ולהתעלות כל פעם עם הפרק הבא מבחינת הנתונים והתגובות והשיתופים ואנשים גם מצפים כאילו איזה נורא זה אם נוציא פרק שפתאום יגידו לנו, אה פחות אהבנו את זה. כל אחד בא עם המטענים שלו וזה לא עבד".
פרק אחד נגנז. רעי סולש
(צילום: דנה קופל)
סודאי: "אחרי זה ישבנו שלושתנו בצ'רלס קלור ושתקנו, ממש כמו אחרי הפרק הראשון אבל הפעם הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה לא עבד".
ככה או ככה, הכימיה ביניכם מדהימה.
סודאי: "שני שחקנים יכולים להיות מאוד טובים בנפרד אבל לא תמיד יש מאץ', אנחנו נפגשנו וישר זה קרה, ואני מזכיר לך, לא פגשתי את הבן אדם הזה לפני".
סולש: "אני רוצה להזכיר שאני גם המלהק".
"בכל הארץ מבקשים סלפי"
"לא נגמר" היא לא המיקרו-דרמה היחידה בישראל שנאבקת על שעות המסך שלכם. אם תחפשו תוכלו למצוא גם את "חיים כפולים", על כוכב רשת שחייו מתפרקים בעקבות בגידה או "כשהגלים מתחזקים", על רומן סוער של גבר ואישה שמשרתים בשייטת. הן נבדלות מ"לא נגמר" לא רק בעומק הכיס אלא גם בסוג התסריט. כל פרק פוגש את הדמויות בתקופה קצת אחרת בחיים, הוא אומנם נכנס בנקודת אמצע של הסצנה אבל לא מסתיים בקליף האנגר שאמור לשאוב את הצופה לפרק הבא, הרגשות אולי סוערים אבל הם לא גרנדיוזיים והתסריט של סולש משאיר הרבה מקום לצופה לפענח את מהות היחסים ואת מה שקרה בין הפרקים, ולא לקבל אותם רדי-מייד.
סלב של אינסטגרם. סולש
(צילום: דנה קופל)
"הצופה היום כל כך מיומן, הוא לא חושב על זה אפילו", מאבחן סולש, "תן לו את השורות התחתונות, הוא ישלים את השאר. מבחינתי, זה כמו לקרוא ספר ולדמיין את התמונה. זה מעצים את הדרמה, את העניין שיש בסדרה. זה גם מתאים לעולם הסושיאל, שבן אדם נתקל במשהו ולא ראה את השאר, בסדר, הוא ילך אחורה וישלים. אבל זה תפס אותו כי יש שם את כל המרכיבים שצריך".
אני מניחה שלשחקנים קצת יותר קשה עם הרעיון הזה.
"קשה מאוד, קשה לעכל את המהירות שאתה נכנס לדרמה. אין את ההקדמה ששחקן רגיל אליה. רגע, תן לי להיכנס לזה. מאיפה באתי פיזית? השחקן צריך את המידע. הרבה אנשים מהתעשייה שיראו את התסריטים שלי, זה לא יעבור להם חלק. זה כבר קרה גם עם שחקנים קצת יותר מבוגרים שניסיתי לגייס. כאילו רגע, איפה הסיפור? ואני אומר להם, 'שחררו, זה לא מעניין. אני זורק בתסריט את את כל המידע שצריך כדי להשלים לבד, אם אתם רוצים וצריכים את זה כשחקנים, תמציאו לעצמכם".
לבקובסקי: עשיתי נטפליקס בצרפת, עשיתי דברים באמזון פריים, טלוויזיה צרפתית, סרטים, סדרות וגם בהפקות הכי גדולות ומתוקצבות שעשיתי לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות מאנשים שפשוט התחברו לזה ברמה הכי אישית שיש. אנשים כותבים לי מגילות באינסטגרם
מתי קלטתם שזה עובר שלב והופך למשהו מוכר?
סודאי: "אנחנו ישר קלטנו, אבל מבחינת ההשפעה על הקהל הרחב, אני זוכר שאחרי פרק חמש יצאנו בפעם ראשונה, סתם לשבת ופשוט ליהנות, ישבנו במרכז תל אביב, ולא הפסיקו לעצור אותנו ולבוא אלינו".
סולש: "אנשים מסתכלים, מתלחששים, מצביעים. פתאום הרגשנו סלבים ברמות הכי גבוהות וזה כולה באינסטגרם וקרה ממש מהר, לא עכשיו תהליך של שנתיים".
לבקובסקי: "בכל הארץ מבקשים מאיתנו סלפי. בא אליי מישהו עם פרחים ורשם לי 'ליובל, שלא ייגמר לעולם".
"גם בתאילנד ביקשו סלפי". סודאי ולבקובסקי
(צילום: דנה קופל)
סודאי: "גם בתאילנד. אני אומר לך, אנשים ממש מושקעים רגשית בסדרה ובזוגיות הזאת. בארוחות משפחתיות דנים למה היא צריכה להישאר איתו או לעזוב אותו. שיחקתי לאחרונה בעונה החמישית של 'פאודה', רמת התגובות והחיבור הרגשי שקיבלתי על 'לא נגמר' הייתה שוות ערך, למרות של'פאודה' יש תקציב מטורף".
לבקובסקי: "עשיתי נטפליקס בצרפת, עשיתי דברים באמזון פריים, טלוויזיה צרפתית, סרטים, סדרות וגם בהפקות הכי גדולות ומתוקצבות שעשיתי לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות מאנשים שפשוט התחברו לזה ברמה הכי אישית שיש. אנשים כותבים לי מגילות באינסטגרם, מגילות. על פרידות שהם עברו ועל האקסים שלהם, שהיו להם מערכות יחסים רעילות. אני לא זוכרת איזו סדרה אפילו נגעה בי ככה שהגעתי למצב שאני כל כך מושקעת רגשית".
סולש: "בתור יוצר הרגשתי שאנשים לוקחים את זה ברצינות, אולי יותר מדי ברצינות".
סודאי: "האמת, כשהפרק האחרון עלה אני פשוט דמעתי. כתבתי לסולש הודעה נרגשת, תודה על המתנה הזאת".
אבל איך זה קרה מבחינה טכנית? לא היה לך מערך שיווק מטורף. לא היו לך מיליוני עוקבים.
סולש: "ברגע שהאלגוריתם רואה שאנשים אוהבים משהו ומסתכלים עליו - הוא דוחף את זה, בטח כשזה באורך של שתיים וחצי דקות. שלוש דקות זה כבר ביג נו-נו ברשת. גם היום חברות שיווק שמתעניינות לעשות שיווק עם 'זה נגמר', אפילו שרואים שזה עובד, הם עדיין אומרים לי 'אבל זה לא יותר מדי? אולי נעשה דברים של דקה?'. אני אומר להם 'תסתכלו על הנתונים. פרק ראשון 1.6 מיליון צפיות. פרק שני 1.7 מיליון צפיות. שלישי 600 ומשהו אלף. הוצאנו פרק בממוצע כל שבועיים. הקהל הסכים וחיכה שבועיים, וזכר ברחוב כשהוא ראה אחד מאיתנו לשאול מתי הפרק הבא. זה כשלעצמו תופעה מטורפת, כי אינסטגרם זה גלילה ואתה שוכח. הם לא שכחו".
אז למה עצרתם בשמונה פרקים?
סודאי: "כן, למה סולש?".
סולש: "אין לי את התקציב הראוי לעשות סדרה כמו שצריך. בתור יוצר אני צריך באיזשהו שלב להגיד, 'הגעתי כמעט לקצה גבול היכולת שלי מבחינה עלילתית'. אני רוצה להרחיב את העולם. עוד דמויות, עוד לוקיישנים להראות יחסים שלהם עם עוד אנשים.
"אין לי את התקציב הראוי לעשות סדרה כמו שצריך"
(צילום: דנה קופל)
"זה עולם שלם שאני לבד: כמפיק, במאי, צלם, תסריטאי, עורך, סאונדמן, איש שיווק. You name it. אתה רוצה לצלם בבר? אתה רוצה לצלם במסעדה? אתה רוצה לשלם לאנשים? זה כבר מאוד קשה. יודעים מי אני, כולם שואלים 'מה יוצא לנו מזה'. והם צודקים. אתה הופך למסחרי, יש כסף מעורב בסיפור אז אתה צריך לשלם גם לנו. ואם אני אמשיך עוד פעם לעוד שיחה של הזוג מהר מאוד נגיע למיצוי".
אחרי שהאלגוריתם חיבב את "לא נגמר", חצתה הסדרה את הגבולות והגיעה אל הפודקאסטים, תוכניות הבוקר, משפיעני הרשת - ומשם הדרך החוצה הייתה קצרה. עכשיו עומדת על הפרק הרחבה למיקרו-סדרה קלאסית בת 40 פרקים ויותר, שלסולש אין שום ספק שהוא יכול לכתוב. "יש לי את התוכנית בראש", הוא מבטיח.
רצית בהתחלה לעשות טלוויזיה רגילה?
"רציתי ואני עדיין רוצה, וזה יקרה. עכשיו יש יותר הזדמנויות בזכות הסדרה והמיקרו-דרמה".
ואתה לא חושב שזה יאבד משהו מהקסם שלו?
"בטוח שכן. מה שעושים במסגרת מסחרית לא יהיה מאה אחוז מה שאנחנו עושים עכשיו. אבל אני באמת נלחם על זה שיהיו לי את התנאים לעשות את זה כמו שזה עכשיו, מבחינת התפיסה שלי ומבחינת המהות, אני נלחם על החופש.
"הסצנה הראשונה שכתבתי, עם האופניים, הייתה 'בוא תשכח מהכול, כי אם תמשיך בגישה שלך אף פעם לא תעשה את מה שאתה חולם לעשות'. די, זה כבר לא יקרה. אני גם לא ילד עכשיו, אני עוד שנייה בן 38. את התואר שלי בקולנוע התחלתי בגיל 28, הכול קרה מאוד מאוחר. אתה גם ככה מיואש ויודע ש-It's now or never. אין לי יותר מה להפסיד".
