נשים בצד את הקלישאה השחוקה על המעבדה הסוציולוגית והניסוי החברתי, אנחנו יודעים שאנחנו פה בשביל להציץ, לשפוט ולצקצק מבלי לחטוף את השיט שעף מהמאוורר. אבל בין "פרסומת אחת וחזרנו" לשנייה, "האח הגדול" הוא עדיין שילוב כמעט בלתי סביר בין מראה שמשקפת את המציאות הלעיתים-כעורה ולעיתים מנחמת שלנו, ובין אסקפיזם מזוקק שרק צרות של מישהו אחר יכולות לספק. מהבחינה הזאת, הבן אדם שמכבה את האור בבית הוא (או היא) הצייטגייסט המיוזע שלנו, ולא פעם אנחנו מסתכלים עליו ורואים אותנו.
ביום שלישי הבא - נכון לכתיבת שורות אלה - העסק עומד להתניע שוב. ישראל 2026 אומנם לוקחת תפנית חדה כל שתי דקות בערך, אבל זאת גם הזדמנות להביט אחורה אל שרשרת (כמעט כל) הזוכים והזוכות ב"האח הגדול" לדורותיו, להבין משהו על עצמנו ואולי אפילו, אם בא לנו ממש להשתטות, לנסות לשער לאן זה הולך הפעם.
עידן מאבק הזהויות (2008-2009)
הזוכים: שפרה קורנפלד ואלירז שדה.
עוד היינו תמימים. זאת הייתה העונה הראשונה של "האח הגדול" בישראל, עוד לא הבנו מי נגד מי, ומה זה עושה לרייטינג. ב-2008 ישראל עדיין התאוששה מצליפת השוט של מלחמת לבנון השנייה - מלחמה שנתפסה ככישלון פיקודי וערכי צורב. זאת הייתה מדינה (או לפחות חלק לא קטן ממנה) מוכה ופוסט-טראומתית שחיפשה קסנקס טלוויזיוני.
משבר האמון בהנהגה הציף אל פני השטח את כל השדים העדתיים והמעמדיים שעד אותו זמן החזקנו בבוידעם, והכול התנקז לנווה אילן. עינב בובליל, מחוזקת באבא יוסי ובמוטיבציה של משפיענית לעתיד, העניקה לעולם את "הפרידמנים המתים". שפרה קורנפלד, בת למשפחה חרדית שיצאה מהדת, חנונית רפלקטיבית עם תואר כלשהו, העניקה לנו את סריגת העצים. אשכנזייה מול מזרחים. המאבק בין הבובלילים לפרידמנים פרק מתח חברתי ודתי שהיה כלוא במשך שנים ורק חיפש את הסלוט הנכון.
קורנפלד הייתה הבחירה הראשונה. אז עוד לא ידענו אבל היא גם הייתה האנטי-גיבורה הראשונה שלקחה הביתה את הפרס. נכון, היא הייתה ועודנה אדם מעניין, אבל במהלך העונה היא התגלמה בעיקר כשק החבטות הרשמי של הבית. האינטליגנציה שלה נחוותה כהתרברבות, כלגיטימציה להתבריינות. זה היה קרב צמוד ולא ניצחון בנוקאאוט, ולסמסים שנצטברו לטובת שפרה הייתה בעיקר משמעות אחת: התרסה נגד הגרסה הספציפית הזאת של "עממיות" מוחצנת ודורסנית של משפחת בובליל, ובחירה בערכים של איפוק ואינטלקטואליות (סלחו לי על הצרפתית שלי, כן?). תזכרו את הרגע, זאת כנראה תהיה הפעם האחרונה.
העונה ההיא השליכה את הצופים אל קרקעיתו של מאבק מוכר שכמעט ולא דעך מאז, רק פינה את מקומו לטרגדיות קצת יותר גדולות. את הפצע הזה ריכך סר אלירז שדה, המנצח בעונה השנייה. שדה היה הפשרה, הגשר. הוא לא היה נציג מובהק של ישראל הישנה ומצד שני לא באמת נלחם באליטות (בואו, הוא היה מלצר עם חיוך יפה, לא צ'ה גווארה). הוא בהחלט ניהל שיח עיקש על כבוד, בעיקר מול סער שיינפיין, עורך הדין המלומד, אבל לא ניגן על תחושת הקיפוח.
אלירז הגיע ל"האח הגדול" אחרי שהימר קצת יותר מדי בבורסה (מה שאפשר ללא מעט ישראלים להזדהות איתו בהתחשב במשבר הכלכלי שעוד הדהד), אבל עדיין נחשב לבעל חוכמת רחוב, ובעיקר סימל יושרה, נאמנות ואותנטיות בפורמט שמתגמל בדיוק את אלה. הוא היה ערכי והגיוני בלי להיחשד בהתנשאות, לא התלהם אבל לא היסס לעמוד על הרגליים האחוריות כדי להגן על החברים שלו למחנה. שפרה, אבל בקונצנזוס.
עידן ניצחון האנדרדוג (2011-2012)
הזוכים: ג'קי מנחם וקותי סבג.
אם להיות כנים, בשנים ההן, בית "האח הגדול" היה פתרון הדיור היחיד שצעירים בארץ יכלו להרשות לעצמם מבלי למכור כליה. זה אם לא לוקחים בחשבון את האופציה השלישית - אוהל ברוטשילד. בתקופה ההיא מילאה המחאה החברתית את המרחב הציבורי באוהלים ובאנשים שדרשו צדק וצפו בהופעות של ברי סחרוף. לראשונה מזה הרבה זמן, השסע בחברה הישראלית לא נפער בין שמאל לימין אלא בין עשירים מאוד לעניים או לעניים בפוטנציה. יוקר המחייה והחידלון השלטוני בנוגע אליו גרמו לחלקים גדולים בעם להרגיש שקופים. מזרחי או אשכנזי, לכולנו כאב באותו מקום בדרך לבנק.
ג'קי מנחם וקותי סבג, בדרכם, היו התשובה של הריאליטי למחאה הזאת. שנאנו טייקונים, שנאנו כל מה שהריח מניצול, רצינו מישהו שאפשר להזדהות עם המצוקות שלו. הם היו ישראל השנייה עוד לפני שהיתה ישראל השנייה. ג'קי היה האיש הפשוט והנחבא אל הכלים, הניגוד הגמור לכל מה שמתוחכם או פריווילגי. קותי כבר היה דור 2.0 של המחאה, האדם המחושב שבא מרקע מסובך, וכבר ביטא תסכול של לא מעט חלקים באוכלוסייה כשהתברר שהמחאה הייתה פוטוגנית אבל אנחנו ממשיכים לשלם את החשבון.
שניהם אפשרו לעם השולח את הסמס להרגיש שהם דוחפים קדימה את האנדרדוג, הפריפריאלי, את האדם שלרוב דורכים עליו בדרך למעלה. מיקרו-נקמה מתוקה במערכת שדופקת אותנו במאקרו. לפחות אנחנו מסוגלים להשפיע על קליפת הריאליטי הקטנה שלנו. פה הצדק נעשה ולא סתם נעשה, אנחנו עשינו אותו. והיי, גם אם מכרו אותנו והעשירים ימשיכו להתעשר, גם אם לא הצלחנו להוריד את המחיר של הקוטג' או לנצח את השיטה - לפחות הצלחנו לתקן לג'קי מנחם את השיניים.
עידן הלוחמנות והאג'נדה (2013-2014)
הזוכות: טהוניה רובל וטל גלבוע.
בשלב הזה ביחסינו עם הפורמט כולנו כבר התבגרנו (או הזדקנו בטרם עת). אנחנו מבינים שבית "האח הגדול" הוא זירת התגוששות אידיאולוגית וכל אחד תופס כמה שהוא יכול. נחמד זה כבר לא מספיק - אתה גם צריך להיות צודק על מלא. טהוניה רובל הגיעה עם כל הזעם של הקהילה האתיופית מפרשיית השלכת תרומות הדם ומניעת כניסת ילדים אתיופים לבית ספר בפתח תקווה, והטיחה אותו בפרצוף של כולנו - ובעיקר בזה של גילי מיילי.
טל גלבוע, שהגיעה בעונה אחריה, הייתה הרצאה של גארי יורופסקי (שבאותה תקופה הגיעה לשיא של מיליוני צפיות) בבחורה אחת, ודחפה אותה לפנים שלנו בלי טיפת עידון. שנת 2014 הביאה איתה את מבצע "צוק איתן" וגלבוע הפכה לאוקסימורון אנושי: מיליטריזם וטוטאליות בשירות החמלה. בני אדם מוזמנים להרוג את עצמם ואחד את השני אם הם מעוניינים, אבל תעזבו בשקט את בעלי החיים. בדרך היא גברה גם על אלדד גל-עד מגוש קטיף, סמל ההתיישבות ו"הניצחון היהודי".
טהוניה וגלבוע לא באו לעשות חברים וגם לא באו לנוח. אף אחת מהן לא הייתה נחמדה. שתיהן היו לוחמניות, לא קלות לעיכול, שצעקו וקיללו מול המצלמות בשם האידיאולוגיה שלהן. הן באו לעבוד ושיקפו חברה ישראלית שמתחילה לאבד את הסבלנות שלה ומעריכה עמידה על שלך, גם אם זה אומר שיהיו שם עצבים. "הישראלי היפה" החל לפזול לכיוון "הישראלי הנחוש".
עידן הריבאונד (2016-2017)
הזוכים: שי מיקה ואביחי אוחנה.
לכל כלל יש יוצאים מהכלל. הזוכה בעונת 2016 היא שי מיקה, אבל העונה הזו נרשמה בספר ההיסטוריה של הפורמט כזו שבה מתמודד אחד דומיננטי מדי הסיט את הרכב לשוליים וגרם לאח הגדול לאבד שליטה על הנרטיב של עצמו. מתמודד אחד - שי חי - עורר כל כך הרבה אמוציות וגרם לכאוס כל כך גדול בתוך הבית, שהפורמט לא הצליח להשתלט עליו. במקום שהחוקים יכופפו אותו, שי חי דחק את גבולות הפורמט. בזמן שכולם השתוקקו להיכנס לחדר האח להצביע בחשאיות הוא יזם את פינת "כל האמת בפרצוף" (בה הוא הלאים לעצמו זמן מסך כדי לספר לשאר הדיירים מה הוא חושב עליהם), כשבמקביל - מחוץ לבית האח החל להתאגד "צבא האמת" שלו, שהצביע לו בהמוניו והרגיש כמו כת וירטואלית קטנה.
ההפקה הפכה לבת ערובה של הרייטינג של עצמה. היא עשתה שמיניות באוויר כדי להשאיר את שי חי בבית למרות שעבר על החוקים, אבל אחרי אינסידנט אחד יותר מדי, הוא פרש מרצונו ושי מיקה זכתה כברירת מחדל. אביחי אוחנה שניצח את העונה הבאה היה מעין שי חי עם נצרת ביטחון, שחקן פוקר קר-רוח, אבל לא כזה שאתגר מדי את ההפקה ושאפשר לקשת להחזיר את הפורמט למסלול ולסיים את זה יפה. לקחים מהתהליכים החברתיים? ובכן, לפעמים סיגר הוא רק סיגר.
עידן השורדים העירוניים (2018-2020)
הזוכים: ישראל אוגלבו ותקווה גדעון.
אוגלבו נכנס לבית "האח הגדול" בעונה הראשונה ששודרה ברשת, ומיד הבהיר שהמסיבה של קשת נגמרה. ישראל כבר לא מחפשת מישהו לחבק, היא מחפשת מישהו שינהיג את הווילה בג'ונגל וכבר לא מתנצל על העובדה שהוא נמשך לכוח כמו פרפר לגזיית קפה. אוגלבו לא בא כדי לקבל אהבה, הוא בא כדי שיצדיעו לו כשהוא עובר. הוא כבר היה חרדי והומלס ותל אביבי פוחז וגידל את השיריון הכי עבה במערב. הוא היה הצ'יף-קומנדר של כל האנשים שנפלטו מהמערכת והתרוממו כמו עוף-חול על פתיתים. הוא לא זקוק לכם עכשיו - אלה אתם שזקוקים לו.
תקווה גדעון נכנסה לעונה רגילה של "האח", אבל איפשהו באמצע העולם הפך לעונה של "האח הגדול" ונסגר בבית, עם מלאי של נייר טואלט וחרדה קיומית. לא מספיק שהיינו מסוחררים מסבבי בחירות אינסופיים, עכשיו הצטרפה למעגל הפנדמיה, ויחד הן יצרו חוסר יציבות פוליטית וכלכלית של עולם שלא מצליח להתיישב על כיסא אחד ריק. תקווה לקחה את האנרגיה הכריזמטית והיציבה של אוגלבו, של חתולת רחוב שהעולם מתייחס אליה דרך עדשה של סטריאוטיפ אבל היא למדה איך לנהל אותו בחזרה, והתגלמה כגרסה הנשית והמתוחכמת שלו.
תקווה רכבה על גלים של באדי-פוזיטיב והיתה תוצר של חברת MeToo, אישה דומיננטית ודעתנית שלא דופקת חשבון אבל עושה את זה בקלאס ועם הומור. היא הייתה מה שנקרא "בעלת בית" - נינוחה ובעלת ביטחון עצמי. היא הייתה בדיוק מה שהרופא רשם לישראלי בבידוד, במיוחד אם אתם לא מאמינים בחיסונים אבל כן בכוחה המרפא של הפיג'מה. אם בקלפיות הקול שלנו היה חסר משמעות, לפחות כשבחרנו את המבוגר האחראי בנווה אילן, הצלחנו להניח שם את האדם הנכון.
עידן הריפוי והחמלה (2021-2023)
הזוכות: זהבה בן, טליה עובדיה, יובל מעתוק.
לעונות האלו הגענו תשושים רגשית. כמובן שאף אחד לא תיאר לעצמו שהתשישות הזאת הייתה טיול בפארק לעומת מה שחיכה מעבר לפינה, אבל זה היה המצב. פוסט קורונה, מרושש נפשית מהשסע, מהמחאות על הרפורמה המשפטית ומהשיח הרעיל ברשתות החברתיות ומשווע לרגע של שקט, עם ישראל רצה את המאמי שלו בחזרה. זהבה בן הייתה טוב הלב הטהור. טליה עובדיה הייתה בחורה רכה ומשפיענית פוטנציאלית שנקלעה לסיטואציה ואם לא היית גזר - לא היתה לך שום סיבה לפחד. יובל מעתוק היתה הליצן העצוב ופעור העיניים שרק רצה שלכולם יהיה טוב. פוליטיקת זהויות - אאוט, שיר ערש וחיבוק - אין.
זהבה בן באמת לא עשתה הרבה מלבד להיות זהבה בן, שזה לכשעצמו לא היה הרבה. היא הייתה הזוכה הפסיבית בהיסטוריה - רוב הזמן היא היתה על מיוט - אבל זה מה שהעם רצה. מנוחה. היא לא רבה, לא תכננה אסטרטגיות, לא חילקה הוראות. היא היתה הפלייליסט הכי מרגיע בספוטיפיי. טליה עובדיה נכנסה לבית "האח" כסוג של סוס טרויאני לרווק המבוקש, אליאב, אלא שהלב הטוב שלה לא נתן לדיירים האחרים מנוח - או שהתאהבו בה או שנטפלו אליה (הכול מקנאה!). בבית שהתפוצץ כל חמש דקות מאיזה אינסידנט אלים, טליה הייתה אתנחתא אצילית והאפקט מחוץ לבית "האח" היה מדהים: גדודי צבאות אמת שהתגייסו לטובתה, ובסופו של דבר גם העניקו לה את הדוז-פואה.
יובל מעתוק, נשמה טובה, לא מסוגלת לפגוע בזבוב, וזה בעונה שבה זבובים מתו כמו זבובים. היא חלקה בית גבס עם אסים מטורללים כמו סתיו קציר, אכזריים כמו שניר בורגיל ואברהם אקלום ומנגד נקיים כמו יענקי, החרדי החמדמד, אבל בכל זאת הדיירת הנאיבית, אהבה שלי בלב, קיבלה את מירב הקולות. היא לא הייתה חסרת אונים, היא פשוט ידעה איך לא להתלכלך ותמיד רצתה לראות רק את החיובי, גם אם זה אמר להמציא אותו. רגע לפני 7 באוקטובר, במדינה קרועה ומקוטבת, מעתוק הייתה המקום עליו כולם (כמעט) יכלו להסכים.
עידן המגן הלוחם (2024)
זוכה: אור בן-דוד.
העונה שהגיעה אחרי אוקטובר 2023 כבר הייתה העונה של הצד השני. עם ישראל טראומטי, אין דרך יפה להגיד את זה. שקוע בטרגדיה שלו עד מעל לראש, שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. אור בן דוד היה דייר דומיננטי, לא פעם כוחני, פטריוטי מאוד ומחובר למסורת ולמשפחה. בצר לו העם בציון חזר אחורה אל הגרסה האחרונה שעבדה. בן דוד שידר חוסן, עוצמה ולא התנצל על כלום (בניגוד ללירון וגיא שלא הפסיקו להתנצל) מול עולם שלם שהפנה אצבע מאשימה אל ישראל הטבוחה. במצב הנוכחי, שכולם עומדים עלינו לכלותנו, זה מי שרצינו לידנו בצריח, במקלט ובשוחה. וביחד ננצח, כלומר אם אתם ביחד בצד שלו.
אור בן דוד עבד בלהיות ב"האח הגדול", עד שהוא כמעט הפך לאח הגדול. הוא יצר הרתעה. זיהה את מערכי הכוחות בבית, ניפה אותם, שלח חיילים לגזרות ובסוף כבש את המקום הראשון, ואם הייתם משאירים אותו בבית עוד קצת הוא היה מחזיר בעצמו את החטופים וסוגר את האירוע. בן דוד יצא מהבניין רק כדי להיכנס לממ"ד, כשעוד האמנו שמלחמה שערה תחזיר לנו את עוצם ידינו.
עידן עייפות החומר (2025)
הזוכה: יובל לוי.
לפי המודל הידוע של אליזבת קובלר-רוס לחמשת שלבי ההתמודדות עם אובדן, אפשר להגיד שהזכייה של יובל לוי משולה לשלב הדיכאון. אחרי אור בן דוד, עם ישראל לא העלה לגדולה את המקבילה העונתית שלו, ארז איסקוב, ונתן את הניצחון לבחור שהיה על מצב טיסה רוב העונה. יובל לוי לא משך תשומת לב, לא הפגין סמכותיות, הוא ניהל מערכת יחסים עם בחורה שחבטה בו ללא הרף. הוא היה דייר מסוגר, נחבא אל הכלים, מסוכסך עם עצמו ומיודד רק עם שמפו רוזמרין. הוא רק רצה שלא יערבו אותו במלחמות ויעזבו אותו בשקט.
2025 לא הביאה איתה את סוף המלחמה. במהלך עונת "האח הגדול" החטופים עדיין היו חטופים. היא רק הגבירה את השחיקה. לוי היה הביטוי לוויתור על המאבק, להתכנסות. הוא האנטי-גיבור האולטימטיבי כי הוא לא גיבור משום בחינה. הוא לא בא לתקן את העולם ולא להראות כמה הוא טוב. למעשה בכלל לא ברור למה הוא בא. כל מה שהוא רצה היה לעבור עוד יום בשלום בלי דרמות ופאתוס במדינה שלועסת ויורקת דרמות ופאתוס עוד לפני המשקה סויה של הבוקר.
מה יילד יום?
בהתחשב בתדירות שבה דברים קורים, צריך להיות ממש חסר אחריות כדי להמר אפילו מה תלד דקה, אבל עם פתיחת העונה החדשה של "האח הגדול", שוב יתקבצו בנווה אילן עשרים ומשהו דיירים בשבע כניסות, ובהנחה שנמשיך לחיות על מזוודות ואפליקציית פיקוד העורף, העונה הזאת תצטרך להחליט אם היא יכולה לחזור להיות מדורת השבט המחממת או זירת האגרוף המתישה.
מצד שלישי, יכול להיות שהיא תבחר פשוט להביט על הכול מהצד, עם מנה גדושה של אירוניה, ותפוצץ לכולנו את בועת החשיבות העצמית והשמרנות, את הפי.סי ודור האלפא והמגדר והתהליך, את נהי-הפסנתרים והאג'נדות בשקל. שלא תיקח את עצמה כל כך ברצינות, בבקשה, כי במצבנו מדובר במותרות. חג שמח!
