הפושע הבודד והשתקן שחולם לבצע ג'וב אחד אחרון לפני שהוא פורש; הבחורה החמודה שהוא פוגש ברחוב ולא יכול לספר לה במה הוא באמת עוסק; השודד הצעיר, הפרוע והסאדיסט שנקרא להחליף אותו; הבוס של שניהם, סבא קשיש וחביב למראה שמחכה להם בסוף כל ג'וב בדוכן אוכל מלוכלך במרכז העיר ומאיים עליהם בדרכו השקטה; וכמובן, השוטר המשופם והמרושל שרודף אחרי חבורת השודדים ויש לו תיאוריה מצוינת על מעשי הפשע - אבל שאר הבלשים בתחנה צוחקים עליו.
"פשע 101" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
את כל הדמויות הקלישאתיות האלה תמצאו ב"פשע 101",מותחן לוס אנג'לסי צפוי כמו מכסים חדשים של טראמפ, שכמובן נפתח במעשה שוד מפואר וממשיך משם בחפירות על תכנון הג'וב הבא, זה שאמור להיות המכה האולטימטיבית. זו הייתה יכולה להיות יופי של פארודיה על סרטי פשע. זה גם היה יכול להיות פילם נואר מודרני ורציני, עצוב ונוגה ויפה בזכות עצמו - אם רק היו עושים כמה טוויסטים על הנוסחה, או לחילופין מראים איך היא רלוונטית לימינו. הרבה כוונות טובות וקאסט מפואר יש בסרט הזה, שביים הבריטי בארט לייטון, האחראי לסרט השוד העצמאי המגניב במידה American Animals מ-2018. אבל התוצאה הפעם, אם להיות ישירים, נמרחת ובעיקר משעממת.
4 צפייה בגלריה
כריס המסוורת' כפול שתיים. עדיין יותר טוב מכריס המסוורת' וליאם המסוורת'. מתוך "פשע 101"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
"פשע 101" אמור היה להיות ההוכחה שהוליווד עוד יודעת לעשות דברים כאלה: סרטי ז'אנר לא-מתנצלים, ששואבים ממסורת העבר וגם מצעידים אותה קדימה, לדור חדש של מצטטים ומעתיקנים. אבל עזבו שזה לא טרנטינו, האחים כהן, סטיבן סודרברג ובעיקר מייקל מאן - נקודת ההשראה המרכזית כאן. זה אפילו לא עובד כסרט ז'אנר מהנה בפני עצמו, כזה שאפשר לראות כיומית ולשכוח, נניח כמו הסרט "משחק מסוכן" (Relay) עם ריז אחמד מלפני שנה. עם אורך מפלצתי של 140 דקות, "פשע 101" הוא קודם כל יומית שדואגת לא לשחרר אתכם לרחוב לפני שיורד הלילה. שנית, זה מעיד שהיו לצוות שמאחוריה יומרות שהוא פשוט לא מסוגל לספק. השוט הפותח והלולייני שפורש בפנינו את כבישי לוס אנג'לס הלילית מראה שהיה כאן מישהו שחשב שהוא יוצר "אפוס של עיר". אחחח, אמביציה, את חמודה.
עכשיו, ברור שלא כל פילם נואר עירוני ואירוני על פושע שתקן חייב להיות ניטשה, נסתפק ב"ליאון". בידור, יריות, קצת הומור יבש, קצת דם רטוב. קשה לפספס בז'אנר הזה במבחן הכיף והמגניבות, אבל "פשע 101" מצליח במשימה הזו באופן מעורר (חוסר) הערכה. נתחיל בזה שהסרט מובל על ידי חור שחור של כריזמה: אנחנו מדברים כמובן על כריס המסוורת', שכמו רבים מכוכבי מארוול נמצא בימי הפוסט-פוסט שלו ומנסה למצוא מחדש ייעוד כלידינג-מן שמוביל פרויקטים ומוכיח שהוא עדיין בטופ. להמסוורת' הייתה הצלחה מרשימה בנטפליקס עם צמד סרטי האקשן האלימים "טיילר רייק" (Extraction), שהציגו אותו גם כאיזה מחסל-על-חלל והרשימו מאוד, לפחות באקרובטיקה הקולנועית שלהם - השוטים הארוכים והאלימות הבלתי-נגמרת. כאן, לעומת זאת, הוא פשוט "פרצוף יפה" במובן הכי מכוער של המילה: נראה סתום, לא מעניין, עצבובי-כלבלבי ולא משכנע בשיט. אני אמור לקנות את זה שמדובר באיזה מקצוען משובח, איש-בעל-אלף-פרצופים, אבל כשהוא מנסה להזמין בחורה לדייט (מוניקה ברברו הזכורה לטוב מ"אנונימי לגמרי") הוא מגמם במבוכה כמו נער מחוצ'קן בתיכון, למרות שהוא יפהפה כמו אל יווני? סליחה, נורדי.
המסוורת' מגלם דמות שהיא קלישאה קולנועית ותיקה: השודד הסמוראי. המודל המרכזי הוא כמובן אלן דלון בסרט, ובכן, "הסמוראי" מ-1967 של ז'אן פייר מלוויל - האב הקדמון של אותו פושע בודד ומקצוען שחי כמו אריה בג'ונגל, ציפור בכלוב, קלישאה אחרת, ורוב הזמן מתכנן את הפשע הבא מביתו כמו נזיר. הוא לא באמת גונב בשביל הכסף, אלא בשם איזשהו אתוס של מקצועיות שמחייב משמעת עצמית קיצונית. הסרטים האלו תמיד מתענגים על סצנות הכנה דקדקניות, שקטות, ארוכות, "משעממות" שבהן העבודה הסיזיפית הופכת אט-אט ליצירה מרשימה. ב"פשע 101" המרכאות יורדות מ"משעממות", אבל הבעיה המרכזית היא שהאיש שמבצע אותן לא משכנע לרגע בתור הדמות הזו, שכשהיא מבוצעת נכון (ראו פורסט וויטקר ב"דרכו של סמוראי" או אפילו בן אפלק ב"רואה החשבון" הצ'יזי) היא לפחות נוגעת ללב. הדבר המוזר הוא שהמסוורת' - לא שחקן כושל, בעיקר כשזה מגיע לתזמון קומי - כבר גילם ולא בהצלחה את דמויות הפורץ/מחלץ העצבובי בסרטי אקשן שונים, בהם "טיילר רייק" וגם "בלאקהאט". כאן הוא מגיש את הגרסה הגרועה ביותר של הדמות הזו שהוא לא יודע לשחק ממילא.
מול המסוורת', בתפקיד השוטר, לוהק ב"101" מארק רופאלו - שותפו ליקום מארוול. אנחנו לא מחבבים במיוחד את רופאלו בימים אלה, והוא ממש לא מחבב אותנו, אבל אפשר לומר שבניגוד להמסוורת' לפחות יש לענק הירוק בדימוס נוכחות וכריזמה. ראיתי את הדמות הזו 70 אלף פעם, ואת הסצנות שבהן השותף שלו לניידת מספר שהוא רוצה להחליף פרטנר (כולל ב"זודיאק", עם אותו רופאלו), אבל לפחות הוא מבצע את נהמות ה"אני שוטר מרושל שלא יודע לכפתר חולצה" היטב. כן, גם רופאלו גילם גרסאות של הטיפוס הזה בדיוק בכמה וכמה סרטים משיקים. הזכורה מכולן היא ב"הנוסע" המצוין, מול טום קרוז, שם שיחק שוטר (מסור, אלא מה, ומשופם, אלא מה) שרודף ברחובות לוס אנג'לס הלילית אחרי המחסל המקצוען וכסוף-השיער של קרוז. את הסרט ההוא ביים מייקל מאן, שביים - הפתעה - גם את"בלאקהאט" עם המסוורת', ורוחו של מאסטר סרטי הפשע הליליים שורה על הסרט הנוכחי בצורה כמעט מביכה. לא רק שני הטייטלים לעיל, אלא בעיקר "היט" מ-1995 - שלעתים "פשע 101" נראה כמו טייק מודרני וחיוור שלו אחרי 30 שנה: אפוס פשע בלוס אנג'לס שבמרכזו מרדף חתול ועכבר בין שוטר שאין לו חיים לפושע שאין לו חיים, ושניהם, במידה רבה, מזהים זה בזה את בבואתם. ראינו את הסצנה עם פצ'ינו ודה נירו במסעדה, מה יש לכם לחדש? כלום.
4 צפייה בגלריה
עוכר, כן, אבל יודע לנהום היטב. מארק רופאלו וקורי הוקינס, מתוך "פשע 101"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הבעיה עם כל ההשוואות הללו היא שהן רק מדגישות את הפער הבלתי-נסבל בין הסרטים המקצועניים, האיטיים ועם זאת הסוחפים של מאן - לבין היעדר העומק, או החידוש, או סתם, כיף, ב"פשע 101". שחקנים מצוינים נוספים שגויסו לפרויקט, אולי באינדיקציה שהתסריט מתישהו היה הרבה יותר מבטיח, הם ניק נולטה בתפקיד הבוס המאיים ובארי קיהוגן האירי שמגלם את השודד המתחרה, חסר-המצפון והאלים. הבעיה אינה רק שהוא לא מתחרה ראוי - לאורך הסרט תהיתי איך ה"שודד" הזה שרד את הסחיבה הראשונה שלו במכולת בגיל 10 מבלי שיירו בו, כי מדובר בדביל מושלם.לא במקרה הדמות היחידה שמעוררת עניין אמיתי היא הצלע השלישית אל מול המסוורת' ורופאלו - בגילומה של האלי ברי - שהיא היחידה שמגלמת דמות שלא בהכרח תמצאו בכל סרט פשע. הכוכבת זוכת-האוסקר חוזרת לתפקיד בשרני ומודע לעצמו כסוכנת ביטוח בחברת בוטיק שמתעלקת על הוליווד, ומציעה פוליסות לעשירי לוס אנג'לס הנפוחים שלא יודעים על מה להוציא את הכסף שלהם. במקרה או שלא, שתי הסצנות המצוינות היחידות בסרט קשורות לדמות הזו של ברי - ולגיל שלה. ברגע נוקב במיוחד, הבוס שלה מבהיר לה שבגיל 53 אין לה יותר מדי אופציות בחוץ, ושהתעשייה סביבה מחפשת נשים צעירות ממנה, כי ממילא השירות האמיתי שהיא מציעה לעולם הוא לאפשר לגברים חזקים לפנטז עליה (ברי במציאות בת 59 כבר, אבל נראית צעירה מגילה בעשור בערך, אז הכל מתקזז). זה רגע בודד של "מטא" ומודעות עצמית, שנותן לסרט הדהוד רגשי אמיתי וכואב. כל שאר הזמן חיכיתי שתבוא עוד סצנה כזו, מרדף אחד, רגע מותח אחד, בדיחה אחת, עוד דמות אחת, שיגרמו לי להגיד "כזה לא ראיתי". אבל ראיתי.
מה שכן, יש עוד רגע אחד קטן משמח לעתיד הוליווד והעולם, והוא לגמרי אידיוטי ואנקדוטיאלי: בסצנה אחת, גם היא נשלפה ממיליון סרטים קודמים, אשתו הבוגדנית של רופאלו זורקת אותו בדיינר. מגלמת אותה לשנייה וחצי ג'ניפר ג'ייסון לי היקרה והיהודייה, אחת הכוכבות הכי פרו-ישראליות שגם הגיעה לבקר אותנו לפני שנתיים בשיא המלחמה. נו, הנה ג'ניפר מול מארק - הכוכב שלא יפספס שום ציוץ ועצומה כדי לקשר בין ישראל ל"ג'נוסייד", כולל בשבוע שעבר בפסטיבל ברלין - והם יושבים סביב שולחן אחד ומשחקים כמו שני אנשים בוגרים. אז אולי יש עתיד לעולם. מה גם שהיא זורקת אותו. 1:0. אבל על הסרט שלהם אפשר לוותר, באמת.
