יש רגעים שבהם הדסה בן ארי פשוט עוצרת את האוטו, ובוכה. בכי של אישה שמדלגת בין הרצאות, כתיבת ספרים - וגידול של שבעה ילדים אחרי גירושים. "אמרתי לאלוהים שאני לא יכולה יותר", היא מודה בגילוי לב בריאיון למגזין הסופ"ש של ynet.
זה בכי של רגעי שבירה?
"אני חושבת שיותר נכון לומר שזה בכי של פורקן. וכן, יש לי גם רגעי שבירה. אני חושבת שאתה חייב לזכור שרגעי שבירה יומיים נותנים תוקף מאוד חזק לחיים".
מה זה אומר מבחינתך בפועל?
"הדבר האחרון שרציתי בזמנו, בתור אישה שילדה לפני חודשיים וחצי, זה לצאת מהמיטה בשביל לכתוב את ספר הילדים הראשון על המלחמה. קמתי ולקחתי אקמול. אמרתי לעצמי, 'את צריכה לספר לילדים בישראל סיפורי גבורה ממקום של אור וחסד'. לא היו לי כוחות לזה, אבל היה לי ברור שזה מה שאני צריכה לעשות. לא חשבתי על עצמי, אלא על המשימה מול העיניים. חנן הלך לבתי חולים ולבסיסים וחיתן אנשים, אחים שלי התגייסו וכל אחד עשה מעבר לגבולות שלו, ואני הרגשתי שאין לי את הפריבילגיה לשכב במיטה אחרי לידה ולא לעשות כלום".
לאבד זוגיות זה אף פעם לא קל, אבל תוך כדי אני מרגישה שאלוהים נתן לי את התשוקה של מה שיש לי לתת לעולם, ויש בזה משהו ממלא
במקביל להחלטה הזאת שלה, בן ארי גם הייתה צריכה להתמודד עם תהליך הפרידה שלה ושל בעלה ב-16 השנים האחרונות, אחד מהזמרים המצליחים בישראל ואב שבעת ילדיה - חנן בן ארי. "זה היה מאתגר לספר מסע של גבורה של אנשים, ובתוך זה השכול - כשאת והמשפחה שלך עוברים משהו אחר לגמרי. מסע אישי שלכם".
7 צפייה בגלריה
חנן הלך לבתי חולים ולבסיסים וחיתן אנשים, הרגשתי שאין לי פריבילגיה לשכוב במיטה ולא לעשות כלום". הדסה וחנן בן ארי
(צילום: ענת מוסברג)
איך הצלחת לעשות את זה?
"לפעמים שאלתי את עצמי איך אני הולכת להרצות על אנשים שגילו גבורה גדולה - כשאני מרגישה שאני בכלל לא מצליחה לרומם את עצמי. אני מתחילה נסיעה באוטו, שמה מארק אליהו ברדיו, ואז שמה עוד שיר ומוצאת את הכוחות בתוכי. אני יכולה להיות שבורה, ואז אני שואבת כוחות מהקהל שמלווה אותי ומאנשים שקוראים את הספר. לאבד זוגיות זה אף פעם לא קל, אבל תוך כדי אני מרגישה שאלוהים נתן לי את התשוקה של מה שיש לי לתת לעולם, ויש בזה משהו ממלא. אני לא תופסת את עצמי כאושייה. אני לא שם. אבל אני כן מכירה בזה שקיבלתי כוח לספר את הסיפורים האלה".
בן ארי משיקה בימים אלה את הספר השני בסדרת "מלחמה של גיבורים", שמספר את סיפורי הגבורה של הלוחמים והאזרחים בישראל, במטרה לתווך אותם לילדים. בקנה יש לה תרגומים של הספרים לאנגלית ותיאבון לספרים נוספים, כשבמקביל היא אמא לשבעה ילדים. "אני רגילה לעשות ארבעה דברים בו זמנית. תמיד הייתי משימתית, אבל ההורות העצימה את זה", היא אומרת.
כשילדתי פשוט הופתעתי שנגמר לי הרעב לטרוף את העולם. ומצד שני, לא הפכתי להיות האישה הזאת שרק מגדלת את הילדים ואין לה תשוקה לחיים
איך זה בא לידי ביטוי?
"אני בעצם מסתכלת על הרבה גורמים בו-זמנית. נגיד אמנים ואנשי רוח יכולים הרבה פעמים לעשות משהו אחד ואז להתעמק בפרטים הקטנים. אני מסתכלת מכל ההיבטים - ולא רק של הפרט הקטן. אני רואה מכלול".
תני לי דוגמה.
"אלה שני דברים ביומיום שלי: היכולת להוציא שלושה ספרים בשנתיים - פלוס אחד שמתורגם לאנגלית ולא מתוך איזו שאיפה לכבוש את העולם, פשוט זיהיתי צורך מהשטח - ומצד שני, אני לא מוכנה לוותר על ההורות שלי. הילדים שלי לא הולכים לצהרונים. הם משעה רבע לשתיים איתי".
7 צפייה בגלריה
"לפעמים שאלתי את עצמי איך אני הולכת להרצות על אנשים שגילו גבורה גדולה - כשאני מרגישה שאני בכלל לא מצליחה לרומם את עצמי". כריכת "מלחמה של גיבורים 2"
(איור: תהילה בר-חמא, באדיבות ידיעות ספרים)
למה?
"כי אני מרגישה שצהרון זה פתרון מצוין למי שצריך לעבוד בשעות האלה, אבל אני התחלתי את האימהות עם החלטה - לגדל את הילדים שלי. במשך 15 שנה גידלתי כל ילד עד גיל שנתיים בבית. לא משנה כמה דברים משמעותיים אעשה בחיי - הילדים שלי זה הדבר הכי משמעותי שיש".
את מרגישה שוויתרת על עצמך במשך 15 שנה?
"לא! הייתה לי חוויה אחרת לגמרי. איך כשכולם צריכים לעבוד - לי יש את היכולת להיות עצמאית, לבחור את השעות שבהן אני עובדת. הייתי עורכת תוכן, אבל במהלך היום גידלתי את הילדים בבית. מבחינתי זה היה לנצל את הזמן עם הילדים, זמן שלא יחזור. יש לי חברות שצריכות לשים את הילדים אצל המטפלת בגלל העבודה, ולי יש את הזכות להיות עם הילדים שלי. אני יודעת מה הם מרוויחים מזה".
את רוצה עוד ילדים?
"אני צריכה זוגיות בשביל זה".
היית בזוגיות מאז הגירושים?
"אני לא אוהבת לדבר על זה בגלל הילדים".
"תמיד התאפרתי בבית, עשיתי כושר, רקדתי. לא רציתי להיות האישה הזאת שלא מתפתחת"
בן ארי אומנם אמא לשבעה - עם ילדים בגילאי 3 עד 16 - אבל היא רק בת 37. כיום היא מסתכלת אחורה ונזכרת איך הילדה שהייתה בכלל חלמה על חיים אחרים לגמרי. "אני תמיד אמרתי שקורה לי נס".
מה הנס?
"בכל השנים האלה שהייתי בבית עם הילדים, אמרתי לעצמי שקורה לי נס שאין לי שום רעב לטרוף את העולם עכשיו. הרעב שלי לא נולד ב-7 באוקטובר. אני תכננתי להיות חברת כנסת כשהייתי בת 16, אני הכרתי את הרעב שלי לטרוף את העולם".
והוא פשוט נעלם?
"כשילדתי פשוט הופתעתי שנגמר לי הרעב לטרוף את העולם. ומצד שני, לא הפכתי להיות האישה הזאת שרק מגדלת את הילדים ואין לה תשוקה לחיים. עשיתי לעצמי דברים קטנים. לדוגמה, תמיד התאפרתי בבית, עשיתי כושר, רקדתי. לא רציתי להיות האישה הזאת שלא מתפתחת. תמיד התפתחתי בקטנה. כמעט כל יום בשמונה בבוקר הייתי עם התינוק שרצה מגלשה, פשוט לא היה לי כל כך רעב".
שאלת את עצמך מה החלומות שלך?
"היו רגעים שאנשים שאלו אותי את זה, והתאכזבתי לגלות שאני מרגישה שאני חיה את החלום שלי, כשמצד שני אין לי עוד חלומות! הרי אני זאת שרצתה להיות חברת כנסת ורוצה לטרוף את העולם. אבל באותן שנים לא היו לי חלומות גדולים. זאת האמת. דיברתי לעצמי ואמרתי שמגיל 40 אני אעשה קריירה, כי לא משנה מה - אני יכולה לעשות דברים. אבל החלום שלי באותה נקודת זמן - שהילדים חוזרים הביתה וכולנו אוכלים ביחד צהריים ומשחקים בגינה - הוא היה מרכז החיים".
וזה באמת היה ככה?
"כן, אבל החלום לא תמיד נוצץ. לא מזמן ישבתי לראיין אמן ואני יודעת מה קורה אצלם מאחורי הקלעים - גם אם מוחאים כפיים על הבמה יש רגעים של לחץ. זה ככה גם באימהות, וגם כסופרת ומרצה. חלום זה משהו שאתה הולך איתו דרך, הרי לא תמיד קל להגשים חלומות. זה שהילדים רבים לא מעיד על כישלון שלי - זה חלק מהדרך, מה אני לומדת מזה. ההצלחות והכישלונות של הילדים שלי הם לא שלי, הם שלהם. לפעמים אני אומרת להם, 'אבל זאת האמא שקיבלתם'. אני הייתי רוצה להיות מושלמת ולתת לכם את כל מה שאתם צריכים אבל זה לא תמיד עובד".
מה הם צריכים ואת לא יכולה לתת?
"כשילד אחד מדבר איתי, אני נותנת לו קשב, אבל אני ערה לזה ששלושה נוספים מדברים איתי במקביל. אתמול שישה ילדים הלכו איתי לגינה, וכל פעם מישהו אמר שהוא רוצה לספר לי משהו. אני אומרת, 'אני אקשיב אבל לא יכולה בבת אחת'".
זה לא הלחיץ אותך?
"זה מלחיץ אותי מלא פעמים. אתה יודע מה זה לעשות הגהה לספר תוך כדי שהילדים איתי בבית? או לכתוב סיפורים תוך כדי שהילדים איתי? לעשות זום תוך כדי שאני מנקה? אם אני משלמת את המחיר הזה של החיים - סימן שזה שווה לי, אני לא מאבדת את זה".
הייתה לך עזרה מהמשפחה המורחבת?
"קודם כל הילדים שלי לא נולדו שבעה ביחד, אז זה לא כמו שזה נשמע. בערך כל שנתיים-ומשהו הבאתי ילד. אבל נראה לי שקיבלתי במתנה כוחות שעושים לי את זה יותר קל. המשפחות של חנן ושלי גרו רחוק מאיתנו, אז העזרה לא הייתה מהם, וגם כי הסבים והסבתות היו עסוקים, אז העדפתי לשלם לבייביסיטר גם כשלא היה הרבה כסף בעובר ושב. עכשיו חנן ואני כמובן מגדלים את הילדים בשותפות. בחברה שאני באה ממנה וחיה בה, אימהות צעירות דואגות לעצמן. הייתי לוקחת בייביסיטר כדי לנוח - פעמיים בשבוע, שעה וחצי. וכשהיה בא לי הייתי יוצאת עם חברה בלילה לצימר".
מה זה אומר החברה שאת באה ממנה?
"בניגוד למה שאולי חושבים, נשים בציונות הדתית יודעות לדאוג לעצמן. אין לי חברה שלא הולכת לחדר כושר או שיעור התפתחות. אני מרגישה שלאורך הדורות אנחנו מנסות לחיות את החיים. פעם הסתפקו רק להיות בבית, אבל היום בנשים יש משהו מאוד מתפתח בשאיפה לצמיחה".
למה את אומרת "בניגוד למה שאולי חושבים"?
"כי אני שומעת הרבה על הדרת נשים. מהרבנים אני שמעתי רק להתפתח, להתעצם, לחיות, העצמה נשית. מי שמדיר נשים זה הקיצון בעיניי. זה כמו שיש חרדים ששונאים את ישראל. אלה דברים שבשוליים".
על אף דבריה בנוגע להתפתחותה האישית, בן ארי מקפידה לומר שהיא אינה דתייה-ליברלית, אלא אורתודקסית מבחינתה לכל דבר ועניין. "לרב קרליבך יש משפט של גאונות: 'אל תגיד לי שהתקרבת לאלוהים אם התרחקת מבני אדם'. אני יכולה להגיד לך שאני פוגשת כל כך הרבה אנשים בשנתיים האחרונות, שהאמונה שלי באלוהים היא דרך בני אדם".
האמונה שלך השתנתה בעקבות האירועים האחרונים בחייך ובמדינה?
"אני לא מגייסת את אלוהים לדבר אחד או כדי להצדיק דבר אחר. אני יכולה מבחינתי לקדש את השבת בלי גבר לידי. הקשר שלי עם אלוהים לא תלוי בגבר. צריך לקדש בשבת וזאת ההלכה - ואם אני צריכה אני עושה את זה. אני שמרנית. ואני גם מאמינה שאלוהים מתגלה דרך בני אדם. אני שרופה על אלוהים. תשאל אותי איך זה מסתדר שאני גרושה עם שבעה ילדים? לא יודעת. אבל אני שרופה עליו, ואני מרגישה את החסד שלו על אנשים. אני רואה שבר, בחירות של אנשים. אני מדליקה נרות כל יום להתפלל על החיים שלי".
"יש לי נקודת מבט על החיים שנותנת כוח לאנשים - וזה מה שאני רוצה להביא"
הספרים שכתבה ומסע ההרצאות של בן ארי ברחבי הארץ הגביר אצלה את התיאבון בכל הקשור לעשייה מקצועית, וכעת היא חולמת גם על עשייה ציבורית. אך כשהיא נשאלת אם החלום להפוך לחברת כנסת עדיין עומד בעינו, היא עונה: "לא, אני לא חושבת שזאת הזירה שלי. אמרתי שרציתי פעם, אבל היום לא. אני לא רוצה לחיות חיים מעונבים. אני מרגישה שיש לי את המשפחה שלי והילדים שלי. אני לא יכולה לקחת אחריות כזאת על המדינה".
ועשייה ציבורית - כן?
"אני אשמח מאוד, חלום שלי. בא לי לתת אור לאנשים. לעשות משהו משמעותי. לעזור לאחרים. לתת מהכשרונות שלי. אני מאמינה בשינוי".
איזה שינוי צריך לדעתך לקרות במדינה?
"אני חושבת שאין ימין ושמאל. לפחות זה מה שחברים שלי שחזרו מהקרב אמרו לי. אני לא יודעת מה קורה בכנסת, אני לא שם. אני כן יודעת שאני רוצה להיות בעשייה טובה, ולהיפגש גם עם אנשים בעלי דעות שונות משלי".
איך את עם ההכרה והפרסום?
"זה ריקוד כזה. יש בי את הצד שאני אמא שעובדת במטבח ומכינה עוף עם תפוח אדמה וסלט, ולשם אני שואפת כל הזמן לחזור. ויש לי את הצד שלא רואה בעיניים, ואני עושה ספרים, ומצלמת סרטונים, ואני אהיה ברבאק כי אני מאמינה שהספר שלי צריך להיות בכל בית בישראל. אבל אני לא באמת עסוקה בי, בלצלם את עצמי - אני רוצה לפרסם את האנשים כאן במדינה שצריכים לקבל זרקור".
הם יכולים לקבל זרקור בלי שתתראייני לדעתך?
"זה לא עובד ככה במדינה. איך מקדמים ספר? ידעתי שאני אצטרך לשים את הפנים שלי על זה".
נלווה לזה המחיר של החשיפה, שאת לא תמיד רוצה לשלם אותו.
"לא רציתי לתפוס טרמפ על גב של אף אחד אחר. אבל בסוף, כשאני מקדמת את הספר, בענווה, נראה לי שיש לי נקודת מבט על החיים שנותנת כוח לאנשים - וזה מה שאני רוצה להביא. אם אין לי איך להביא את הדבר הזה - אין לי מה לעשות על הבמה. זאת לא התשוקה שלי. תן לי ללכת לשיעור ריקוד. זאת תשוקה מבחינתי".
