איך נראה חייזר?
התשובה המובנת מאליה היא שאיננו יודעים. סביר להניח שחיים אינם תופעה ייחודית לכדור הארץ. בהתחשב בגודלו העצום של היקום ובמספר הבלתי נתפס של הכוכבים וכוכבי הלכת בו, אפילו אם ההסתברות להתפתחות חיים היא זעירה שבזעירות, אי שם בוודאי נוצר צירוף הנסיבות הנדיר שמאפשר חיים. ובחלק מהמקומות ייווצרו גם חיים תבוניים. למשל כמונו.
אבל רק למשל.
כשאנחנו מבקשים להגדיר מהם חיים, יש לנו רק מקור אחד להיאחז בו – כדור הארץ. הרי כל היצורים החיים המוכרים לנו התפתחו בכדור הארץ, והאבולוציה שלהם מותאמת לתנאים השוררים בו. אנחנו מצפים שיהיו מורכבים ממולקולות אורגניות - שכוללות פחמן – שיעשו שימוש במים במצב צבירה נוזלי, וכנראה גם שהפקת האנרגיה שלהם תתבסס על חמצן – אם כי יש יצורים חיים שעושים את זה בדרך אחרת.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי:
כן, אבל…: מה לא בהכרח מדויק באזהרות ממזון תעשייתי?
הקור שמדליק את האור
סדר אינטרנטי חדש
מבחר הדוגמאות לחיים תבוניים שעומד לרשותנו מצומצם אפילו יותר. כמה מצומצם? הוא כולל מין קיים אחד בלבד: הומו ספיינס – האדם החושב, כלומר אנחנו, ושרשרת קצרה של קופי אדם מפותחים שקדמו לו באבולוציה ונכחדו מהעולם. בהתאם לכך אנו מצפים שחייזרים יהיו דומים לנו: שיהיו להם מוח גדול, יכולת לשונית גבוהה, גפיים שמאפשרות שימוש יעיל בכלים, ואולי גם הליכה זקופה – תכונות ששירתו היטב את המין שלנו לאורך הדורות.
התכונות הללו אכן מאפשרות חיים תבוניים, ואנחנו ההוכחה החיה לכך, אבל מי אמר שאין אפשרויות אחרות? הרי אפילו בכדור הארץ יש יצורים שאינם צורכים חמצן חופשי בכלל, או שחיים בסביבות קיצוניות כמו נביעות געשיות לוהטות ורעילות. כך שאולי ייתכנו חיים מורכבים גם בסביבות זרות לגמרי עבורנו, כגון אוקיינוסים צוננים של מתאן נוזלי או האטמוספרה הדחוסה של ענקי גזים כמו כוכב הלכת צדק. ואם יש חיים כאלה, האם נדע לזהות אותם בכלל, או לתקשר איתם?
11 צפייה בגלריה
גם אי-טי דומה במהותו לבני אדם. פסל של החייזר אי-טי ממוזיאון השעווה של אמא (תרזה) בקולקטה
(צילום: Tercaud Elango, ויקיפדיה)
נכון לעכשיו התשובה היא שאם אכן קיימים חיים במקום אחר במערכת השמש שלנו, טרם עלה בידינו לזהות אותם. אבל אנחנו יכולים לשער איך יתפתחו חייזרים תבוניים בסביבות שונות מאוד משלנו, וזה בדיוק מה שעושים כבר שנים רבות יוצרי המדע הבדיוני. הצטרפו אלינו למסע מדעי-ספקולטיבי בין החייזרים של הדמיון.
גם חייזרים הם בני אדם
וורף הוא קלינגוני. הוא נראה כמו אדם, אבל יש לו תבנית עצמות דמוית קרש כביסה ישן על המצח וכמו כל בני מינו הוא נוטה חיבה מיוחדת לאלימות טקסית. גם ספוק נראה כמו אדם, אבל בהיותו חצי-וולקני יש לו אוזניים מחודדות וכמו כל בני מינו הוא מאמין ברציונליות קיצונית ובהדחקת הרגשות. ויודה? איננו יודעים לאיזה מין חייזרי הוא שייך, אבל גם הוא נראה כמו אדם, אם כי נמוך במיוחד וירקרק. כמו כן יש לו כישורים אקרובטיים יוצאי דופן, ומשום מה את המושא נוטה הוא להציב לפני הנושא והנשוא כשהוא מדבר.
וורף, ספוק ויודה הם דוגמאות מייצגות של רוב החייזרים בסרטים ובסדרות טלוויזיה המתרחשים בחלל, כגון סדרות "מסע בין כוכבים" וסרטי "מלחמת הכוכבים". רובם הגדול נראים כמו בני אדם, בהבדלים קוסמטיים חסרי חשיבות. לכולם יש מבנה גוף אנושי: פלג גוף מרכזי שממנו יוצאות שתי גפיים תחתונות להליכה ושתי גפיים עליונות לביצוע פעולות, וראש גדול למעלה שבתוכו שוכן מוחם. כמו כן יש להם כנראה בדיוק אותם פתחי גוף כמו לבני האדם והם מדברים אנגלית, לפחות לכאורה. רק שני דברים מבדילים בינם לבינינו: מאפיינים חיצוניים קלי ערך כמו צבע העור או מבנה עצמות הגולגולת, והאופי – חלק ניכר מהגזעים החייזריים הללו מאופיינים בהקצנה של תכונה אנושית אחת, במיוחד ב"מסע בין כוכבים" ובסדרות שקיבלו השראה ממנה. למשל הפרנגים ב"חלל עמוק תשע" הם רודפי בצע והסנטאורים ב”בבילון חמש” מניפולטיביים ואנוכיים.
11 צפייה בגלריה
וורף, ספוק ויודה הם דוגמאות מייצגות של רוב החייזרים בסרטים ובסדרות טלוויזיה, שנראים פחות או יותר, ובעיקר יותר, כמו בני אדם. חוברת קומיקס של מסע בין כוכבים עם ספוק על הכריכה
(צילום: Shutterstock, frantic00)
הבחירה להציג חייזרים דמויי אדם מובנת מאליה בקולנוע ובטלוויזיה המצולמים, שכן השחקנים שמגלמים את החייזרים הם בני אנוש. לאורך כמעט כל המאה העשרים כמעט שלא הייתה אפשרות אמיתית להציג חייזרים זרים באמת, פרט לסרטי אנימציה. אפילו בסרט עתיר תקציב ואפקטים מיוחדים כמו "אי-טי, חבר מכוכב אחר" של סטיבן ספילברג (1982), החייזר אי-טי ניחן במבנה הבסיסי של הגוף האנושי – וכדי להפיח חיים בבובה הממוכנת שגילמה אותו נעזרו בשני גמדים מחופשים לו ובנער שנולד ללא רגליים. גם החייזר נמוך הקומה גורדון שאמוויי, מסדרת הטלוויזיה המצליחה "אלף" משנות השמונים, גולם בידי גמד.
במשך זמן רב, היה בלתי אפשרי, או פשוט יקר מדי, להציג חייזרים זרים ומשכנעים באמצעות אפקטים מיוחדים. באחד מפרקי סדרת "מסע בין כוכבים" המקורית, למשל, הופיעה ההורטה (Horta), צורת חיים מבוססת סיליקון וטלפתית, שנראתה כמו פיצה מהלכת. רק לקראת תחילת המילניום הנוכחי הבשילה טכנולוגיית הגרפיקה הממוחשבת (CGI), לרמה שאפשרה ליצור דמויות וירטואליות שיופיעו לצד שחקנים בשר ודם. כזה הוא למשל יפיט, יצור שנראה כמו גוש ג’לי ירוק בסדרה "האורוויל" (2017).
11 צפייה בגלריה
באחד מפרקי סדרת "מסע בין כוכבים" המקורית הופיעה צורת חיים מבוססת סיליקון וטלפתית, שנראתה כמו פיצה מהלכת. תמונה מהפרק
(צילום: ויקימדיה, Star Trek: The Original Series)
אילוצי ליהוק אינם הסיבה היחידה להתמקדות בחייזרים דמויי אדם. הרי אנחנו פוגשים אותם גם בספרים כתובים. כאן נכנס לתמונה שיקול הנוחות – הרבה יותר קל לכתוב חייזרים דמויי אדם, אם הסיפור שאנחנו רוצים לספר לא מחייב אותנו לנהוג אחרת. סופרי המדע הבדיוני אייזק אסימוב ורוברט סילברברג הסבירו במבוא לספרם "שקיעה", "קלגש הוא עולם נוכרי, ואיננו רוצים שתחשבו כי הוא זהה לכדור הארץ. […] העיקר [… מבחינתנו] הוא תגובתה של קבוצת אנשים דומים לנו במקצת, החיים בעולם דומה במקצת לשלנו – בכל הפרטים זולת אחד". כלומר אם הסופרים רק רוצים להעביר את העלילה למציאות רחוקה, לפעמים לא ישתלם להם ליצור חייזרים שונים ומוזרים. זה רק יסיט את הסיפור לכיוונים לא רצויים, ידרוש הסברים מפורטים ויקשה על הקריאה.
גם בני אדם הם חייזרים
המדע הבדיוני מאפשר לנו להתבונן על עצמנו מבחוץ ולשים סימני שאלה על מרכיבים במהותנו שנראים לנו מובנים מאליהם. אחת הדרכים לעשות את זה היא לשנות את הפיזיולוגיה האנושית, ויש יוצרים שמשנים את הגוף האנושי במידה כזאת שהופכת את הדמויות בספריהם ובסיפוריהם לגזע זר ומוזר – לחייזרים.
אחת הסופרות שהרבתה לחקור את המין האנושי היא אורסולה לה-גווין. בספרה "צד שמאל של החושך" היא הציגה את כוכב הלכת גתן, שבני האדם שהתיישבו בו היו מנותקים שנים רבות משאר האנושות. בשלב כלשהו הם ערכו בעצמם שינוי גנטי דרמטי – הם ויתרו על החלוקה לשני מינים, זכר ונקבה, והפכו לגזע שהוא אמנם אנושי ביסודו, אבל לא לגמרי – יש בו רק מין אחד. אנשים עוברים מדי פעם תהליך מחזורי שנקרא "סומר", שמאפשר להם/ן להרות, או משתנים למצב פיזיולוגי אחר שבו הם/הן יכולים להפרות. כך יצרה לה-גווין בני אדם בעלי תכונה מהותית אחת שאינה אנושית, וחקרה באמצעותם את המקום שתופסת החלוקה לזכרים ונקבות בחברה שלנו.
אחד מסרטוני העב"מים שפרסם הפנטגון שפורסמו החודש
(צילום: הפנטגון, תיק העב"מים)
סופרת אחרת שמרבה לשחק בגוף האנושי היא לויס מקמאסטר בוז'ולד (Bujold). בעשרות ספרים וסיפורים היא מתארת גלקסיה אנושית מורכבת ומרובדת, שההנדסה הגנטית תופסת בה מקום מרכזי, כולל יצירת גזעים אנושיים מלאכותיים. האנשים המהונדסים אצלה אינם בדיוק חייזרים – הם חלק בלתי נפרד מהאנושות, אבל הם אחרים ולפעמים קיימת רתיעה מהם ואפילו גזענות כלפיהם. בין השאר אנו פוגשים אצלה הרמפרודיט – אדם עם מערכת רבייה נקבית וזכרית גם יחד, וגזע של בני אדם שהותאמו גנטית לחיים בתנאי מיקרו-כבידה בחלל. השינויים שעברו כללו בין השאר את הפיכת רגליהם לזוג נוסף של ידיים. האם הם עדיין בני אדם?
אנשים חייזריים הרבה יותר הציג הסופר ג'יימס בליש בסיפור הקצר "מתח פנים". הרקע לסיפור הוא התרסקותה של חללית עמוסה במתיישבים אנושיים מוקפאים על כוכב לכת זר. העולם הזה מכוסה ברובו במים, וכדי שיוכלו לשרוד בו צוות החללית מתאים את המתיישבים לסביבה הבלתי מזמינה. כך נוצרים אנשים זעירים שמותאמים לשרוד ולשגשג במקווה מים מתוקים על היבשת היחידה.
11 צפייה בגלריה
אחת הסופרות שהרבתה לחקור את המין האנושי היא אורסולה לה-גווין. לה גווין בהרצאה, וכריכת ספרה "צד שמאל של החושך"
(צילום: ויקימדיה, Gorthian)
האם היצורים שתיאר בליש הם בני אדם או חייזרים? איבריהם אינם אנושיים, אם כי יש להם זרועות; אפילו הביוכימיה שלהם אחרת. הסיבות היחידות לייחס להם בכל זאת אנושיות הן המבנה החברתי שלהם, השפה וכמובן המקור הגנטי שלהם.
החייזרים שלצידנו
איש מאיתנו לא פגש מעולם חייזרים מהחלל החיצון, אבל הסתכלו סביבכם! אנחנו מוקפים ביצורים מופלאים. יש ביניהם טורפים אימתניים, גזעים שמנהלים חברות היררכיות מורכבות, שיטות רבייה משונות ועוד. מגוון בעלי החיים בעולמנו הוא עצום. מה מפריע לנו לברוא חייזרים בדמותם?
הרעיון הזה אינו חדש, כמובן. כבר המיתולוגיה היוונית סיפרה על יצורי פלא ומפלצות המשלבים בין חיה ואדם. הקנטאורים, הגריפונים ועוד שלל הכלאות בין אדם לחיה הציגו במובן מסוים גרסה קדומה של החייזרים של “מסע בין כוכבים”: גזעים שמקצינים תכונה אנושית מוכרת.
חייזרי כוורת הם האויב האולטימטיבי. הם נראים מאוד לא אנושיים ומעוררים ברבים מאיתנו רגשי פחד ודחייה, הם נחושים וחדורי מטרה, מחויבים לחלוטין לגזעם, לנחיל. הם תוקפים בהמוניהם, כמו ארבה. איננו יכולים להבין אותם והם לא מבינים אותנו.
המדע הבדיוני המודרני משתמש בחיות כמקור השראה ליצירת גזעים תבוניים אך שונים מאיתנו. המהות החייתית היא מעין קיצור דרך נוח: כולנו מכירים חתולים – כשאנחנו שומעים שחייזרים כלשהם הם חתוליים, נייחס להם אנוכיות, תאוות ציד, מניפולטיביות ועוד. כלפי מינים של עכבישים, תמנונים או ציפורים נפתח ציפיות אחרות.
בעלי חיים מסקרנים במיוחד עבורנו הם חרקי הכוורת למיניהם: מינים רבים בסדרת הדבוראים (Hymenoptera), הכוללת את הדבורים, הנמלים והצרעות, וכן הטרמיטים (Isoptera) השייכים לסדרה אחרת. חלק מהמינים הללו חיים במושבות גדולות עם חלוקת תפקידים ברורה בין הפרטים, והיררכיה שבראשה נמצאת מלכה מטילה. צורת החיים הזאת נחשבת לרמה הגבוהה ביותר של התנהגות חברתית בעולם החי. בתור יצורים חברתיים בעצמנו הם מהלכים עלינו קסם ואימה בעת ובעונה אחת.
דוגמה טיפוסית לחייזרים ששואבים השראה ממינים כאלה הם הפורמיקים, המכונים גם באגים, מהספר "המשחק של אנדר" מאת אורסון סקוט קארד (Card). הפורמיקים הם יצורים טלפתיים דמויי חרקים גדולים. הם תבוניים, אך לא אוטונומיים – התודעה שלהם כפופה במלואה למלכת הכוורת ואין להם זהות אינדיבידואלית. כשמלכת כוורת מתה, הבאגים הכפופים לה גוועים, אך כל עוד היא שם הם פועלים בתבונה ובתיאום מושלם.
11 צפייה בגלריה
חייזרי כוורת הם האויב האולטימטיבי. פעמים רבות הם מבקשים להטמיע אותנו בתוכם ולגזול מאיתנו את זהותנו האינדיבידואלית – כך למשל נוהג גזע הבּוֹרְג ב"מסע בין כוכבים". האנטרפרייז מול חללית הבורג
(איור: Deviant art, Henry1850)
חייזרי כוורת הם האויב האולטימטיבי. הם נראים מאוד לא אנושיים ומעוררים ברבים מאיתנו רגשי פחד ודחייה, הם נחושים וחדורי מטרה, מחויבים לחלוטין לגזעם, לנחיל. הם תוקפים בהמוניהם, כמו ארבה. איננו יכולים להבין אותם והם לא מבינים אותנו. פעמים רבות הם מבקשים להטמיע אותנו בתוכם ולגזול מאיתנו את זהותנו האינדיבידואלית – כך למשל נוהג גזע הבּוֹרְג ב"מסע בין כוכבים". כך שאם יביסו אותנו, נצטרך לבחור אם למות או לחדול להיות אנחנו. אם אתם מוצאים פה הקבלה לאיום הקומוניסטי מימי המלחמה הקרה, אתם כנראה לא טועים.
החייזר הוא תבנית נוף הולדתו
אנחנו, בני האדם, תוצר של הסביבה שבה התפתחנו. האבולוציה שלנו מותאמת לחלוטין לחיים בכוכב הלכת השלישי של מערכת השמש שלנו, עם הכבידה שלו, הרכב היסודות בסלעיו, הרכב הגזים באטמוספרה שלו, האקלים, המינים שמתחרים בנו על משאביו ועוד. חלק מתכונותינו נותנות לנו יתרון בסביבה הזאת. יש לנו למשל חוש מופלא שמאפשר לנו לקלוט טווח מסוים של הקרינה האלקטרומגנטית שמגיעה אל פני כדור הארץ – שאנחנו קוראים לו אור, או האור הנראה – ולהפיק ממנו מידע עשיר על מה שמתרחש סביבנו. החוש הזה נקרא ראייה.
הבה נניח שהיינו מתפתחים בעולם בעל אטמוספרה צפופה במיוחד, שלא מניחה לאור להגיע אל פניו. חוש הראייה לא היה מעניק לנו שום תועלת וכנראה לא היה מתפתח. רק כנראה, כי התפתחות עיניים לא אמורה להפריע לנו להעביר את תכונותינו לדור הבא, כך שלא יהיו לחצי ברירה טבעית שיפעלו נגד התפתחותן. עם זאת, הסבירות להיווצרות מערכת כה מורכבת באופן אקראי לגמרי היא אפסית.
רוקי, החייזר שפוגש ריילנד גרייס, גיבור הספר "פרויקט הייל מרי" של הסופר אנדי וייר והסרט שנעשה על פיו, אכן הגיע מעולם כזה. אחת התגליות המפתיעות של ריילנד במגעיו איתו היא שרוקי עיוור. במקום ראייה הוא ניחן בשמיעה מפותחת מאוד שמאפשרת לו להתמצא במרחב באמצעות גלי קול שחוזרים מחפצים שונים. אם אין מספיק קולות בסביבה, הם משמיעים נקישות ומקשיבים להדים החוזרים, בדומה לחוש האקולוקוציה שמאפשר לעטלפים בעולמנו להתמצא בחושך, ושעליו מבוססות מערכות המכ"ם והסונאר שפיתחנו בהשראתם.
ניכרת היטב, בספר ובסרט גם יחד, המחשבה הרבה שהשקיע וייר בתיאור חייזר ריאליסטי ומורכב שעבר אבולוציה שונה מאוד מאיתנו בתנאים קטלניים עבורנו. העולם שלו, אריד (Erid), שחג סביב השמש אריאדני 40 A, לא רק חשוך אלא גם ניחן בכבידה גבוהה כפליים מזאת של כדור הארץ ובלחץ אטמוספרי גבוה פי 29. הרכב הגזים שם מבוסס על אמוניה ומתאן, ללא חמצן חופשי, והטמפרטורה הממוצעת בו היא כ-210 מעלות צלזיוס.
הפיזיולוגיה של רוקי מותאמת היטב לתנאים האלה. הוא קטן מאיתנו, מבנה גופו חרוטי והוא עומד על חמש גפיים, מבנה שמעניק לו יציבות תחת הכבידה והלחץ הגבוהים. עורו, המבוסס על תרכובות צורן (סיליקון), נוקשה ומשווה לו מראה "סלעי". בקצה גפיו יש אצבעות גמישות ומיומנות. הוא נושם מימן ופולט מתאן, וחמצן מזיק לו. הדם הכחלחל שלו מבוסס על כספית, בליווי מתכות נוספות, שהרכבן מאפשר לו להסיע גזים בסביבת אמוניה. הדיבור שלו מוזיקלי מאוד, אולי בעקבות חוש השמיעה המפותח שלו. הוא בפירוש אינו אדם מחופש, ותכונותיו עקביות ומנומקות.
דרך אבולוציונית אחרת להתמודד עם כבידה גבוהה תיאר הסופר האל קלמנט (Clement) בספרו "שליחות כבדת משקל". עלילת הספר מתרחשת בעולם שחג במהירות עצומה על צירו והכבידה בו נעה בין פי שלושה מכבידת כדור הארץ באזור קו המשווה, ל-700 יחידות כבידה בקטבים. המקומיים, בהתאם לכך, הם יצורים קטנים ושטוחים, שמזכירים נדלים או מרבי רגליים. יש להם שלד חיצוני קשיח ומבנים דמויי זרועות בקדמת גופם. בדומה לרוקי, גם הם נושמים מימן ופולטים מתאן, והדם שלהם כחלחל ומכיל נחושת. עקב הסכנה של נפילה בתנאי כבידה כאלו, הם מבועתים מכל אפשרות של קפיצה או טיסה.
יש במדע הבדיוני עוד חייזרים שנוצרו בתהליכים אבולוציוניים שאפשר לתאר ולנמק. עם זאת, בדרך כלל היוצרים לא טורחים כלל להסביר מדוע הם שונים כל כך מאיתנו. הם שונים פשוט כי "ככה זה". כאלה הם למשל הפולשים התלת-רגליים ממאדים ה"מלחמת העולמות" של ה"ג ולס, או הכובשים מהחלל הרחוק שתיאר ג'ון כריסטופר בספרו "התלת-רגליים". הם מאיימים, הם חזקים מאיתנו ויש להם שלוש רגליים. זה כל מה שצריך לדעת.
החייזר המוזר
ולבסוף ישנם חייזרים כל כך שונים ודמיוניים, עד שקשה להעלות על הדעת איך הם נוצרו, ולפעמים אפילו איננו מסוגלים להבין מה הם לכל הרוחות. קחו לדוגמה את מחזור החיים המשונה של הפקיניוס.
בכוכב הלכת לוזיטניה, שמתואר בספרו של אורסון סקוט קארד "קול למתים", חיים יצורים נבונים שדי דומים לנו במבנה גופם. לכאורה אפשר לומר, "נו, הנה עוד בני אדם בתחפושת", אך זה רק השלב השני במחזור חייהם – את הראשון הם מעבירים כעוברים דמויי זחלים שגדלים בגוף הפקיניוס הנקבות, שנמצאות אף הן בשלב הבוגר של חייהן. הם ניזונים מבשרן וממשיכים לאחר מכן להתפתח בתוך עץ האם שלהם. כשהם יוצאים מחיקו המגונן של העץ הם כבר בוגרים. בשלב השלישי והאחרון, הפקיניוס הזכרים הורגים את הנבחרים והטובים שביניהם, ומהגופה צומח עץ בעל תודעה. חלק מהנקבות מתעצות אף הן, בדרך קצת אחרת, והופכות לעצי אם. לבסוף, כשמביאים נקבה צעירה לעץ האב, הוא מפרה אותה באבקה שבקליפתו ומתחיל מחזור חדש.
11 צפייה בגלריה
יש סופרי מדע בדיוני שמשנים את הפיזיולוגיה האנושית, ואחרים שואבים השראה לחייזרים שלהם מבעלי חיים בכדור הארץ, או אפילו מצמחים. סדרת בריאר של לויס מקמאסטר בוז'ולד היא דוגמה לסוג הראשון, "קול למתים" של אורסון סקוט קארד – לשני. כריכות הספרים
אנחנו מכירים בעולמנו בעלי חיים רבים שעוברים גלגולים בשלבי חייהם המוקדמים. למשל החרקים: פרפרים, לדוגמה, בוקעים מהביצה בתור זחלים, הופכים בהמשך לגלמים, ומהם בוקע לבסוף הפרפר הבוגר. ואילו צפרדעים מתחילות את חייהן כראשנים שוכני מים ומשתנות בהדרגה לדו-חיים בעלי רגליים במקום סנפיר זנב. אבל מחזור החיים של הפקיניוס קיצוני הרבה יותר, שכן הוא כולל מעבר בין ממלכות נפרדות בטבע: בעלי החיים והצמחים.
המעבר הזה דרמטי, שכן הוא דורש בין השאר שינוי מוחלט של מבנה התאים: מתאים גמישים עם קרום עדין וחילוף חומרים שמבוסס על אנרגיה שמגיעה ממזון שהם אוכלים, לתאים בעלי דופן קשיחה מתאית, שמפיקים אנרגיה מהשמש בפוטוסינתזה באמצעות אברונים שנקראים כלורופלסטים. כדי להסביר את השינויים האלה הכניס קארד לתמונה סיבוך נוסף: נגיף מלאכותי שעבר מוטציה, בשם דסקולדה, שמפרק את רקמות הפקיניו המת ומרכיב אותן מחדש בתור עץ.
שיתוף כזה בין נגיף למין מפותח הוא סוג של סימביוזה – מערכת יחסים הדוקה ומתמשכת בין מינים שונים. קארד מספר שכשהדסקולדה התפרצה היא הכחידה את רוב המינים בלוזיטניה, והשורדים הם אלה שהסתגלו לנגיף, שכותב מחדש את ה-DNA שלהם. ההסתגלות של הפקיניוס הובילה בדרך כלשהי לשילוב הדסקולדה במחזור החיים שלהם, ולתמורות העצומות שהם חווים במעבר משלב אחד לאחר.
11 צפייה בגלריה
בספר "סולאריס" תיאר הסופר סטניסלב לם את הניסיונות הכושלים של בני האדם לתקשר עם אוקיינוס חייזרי תבוני. ציור של האוקיינוס
(איור: Dominique Signoret, ויקימדיה)
למרות מוזרותה, הביולוגיה הבלתי סבירה של הפקיניוס היא כזאת שאנחנו מסוגלים לפחות להבין. ההבנה הזאת מתפוגגת כשהחייזר שאיתו אנחנו מתמודדים הוא… אוקיינוס. בספר "סולאריס" תיאר הסופר סטניסלב לם את הניסיונות הכושלים של בני האדם לתקשר עם האוקיינוס החייזרי המוזר הזה. שורה של חזיונות שהמדענים בתחנת המחקר חווים מעידה שהאוקיינוס מגיב לנוכחותם, אבל הבנה? תקשורת? איזה מכנה משותף יכול להיות ליצורים אורגניים קטנים ולאוקיינוס חובק עולם?
כנראה לעולם לא נראה חייזרים אמיתיים – החלל החיצון גדול מדי למסעות בין כוכביים. אבל הדרכים שבהם אנחנו מדמיינים אותם מלמדים רבות עלינו. החייזרים מספקים לנו מראה להתבונן בעצמנו ולגלות את עצמנו מחדש, הם מבטאים את הפחדים שלנו, את הסקרנות והדמיון – ולפעמים גם את גבולותיו. אנחנו רוצים אותם דומים לנו, אבל שונים לחלוטין, משונים אך גם מובנים, ובעיקר – בעיקר אנחנו מאוד מאוד לא רוצים לגלות שאנחנו לבד ביקום.
רמי שלהבת, מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע
