בגיל 49, היזם אלון גונן הוא מסמן מטרות סדרתי. אלא שבניגוד לאנשים שמשאירים את החלומות במגירה, לו יש קבלות. לאחר שייסד סטארטאפ, הפך למיליארדר, מכר אותו, הפך למשקיע ויזם ובנה סביבו קהילה גדולה ברשתות, המטרה הנוכחית שלו נשמעת פשוטה הרבה יותר, לפחות על הנייר: לחיות נכון ובריא יותר ולהעביר את הידע הזה הלאה. שאפתני? אולי. בדרך הוא ויתר על הכיסא המשרדי, התחיל להפריד בין פחמימות לחלבונים ולשומנים, נטע עם שכנו מטע פלנטיין ואף השקיע בחווה כדי לשלוט במקור הבשר שלו. אבל שלא תעזו, חלילה, לקרוא לו ביוהאקר, כלומר כזה שמנסה לשפר את תפקוד הגוף שלו באמצעות מדע, טכנולוגיה ומעקב עצמי אחר נתונים ביולוגיים.
"זה לא בדיוק ביוהאקינג, זה יותר פשוט לחיות נכון. אתה יודע, אני בן 49 ואני רוצה להרגיש טוב", אומר גונן, ומגלה את הסיבה שהתניעה את כל המהלך: "בערך ב-2018 התחלתי לסבול מכאבי בטן. הלכתי לרופאים, עשו לי הרבה בדיקות ואמרו לי שאני בסדר, אבל אני פרפקציוניסט ואוהב לרדת לשורש הבעיה. הבנתי שאולי אני פשוט לא אוכל נכון, אז התחלתי ללמוד מה אנחנו צריכים לאכול, איך, מתי וכמה. זה לא בא ממקום של משקל, אלא ממקום של הרגשה, וזה שינה לי את החיים ממש לטובה. ממש תוך 24 שעות".
"התחלתי ללמוד מה אנחנו צריכים לאכול וזה שינה לי את החיים"
(תמונה: אוסף פרטי)
ספר לי מה גילית. אני גם רוצה לדעת.
"הבנתי שהבעיה היא לא גנטית, פשוט סגנון החיים שחייתי לא התאים למבנה הביולוגי של בני אדם. המיס-מאצ' בין איך שאנחנו אמורים לחיות ואיך שאנחנו חיים בפועל פשוט לא מסתדר. לי לא הסתדר. הגוף אמר לי, אתה חולה, אתה לא מרגיש טוב. זה בעצם היה הגילוי. לא משהו גנטי ולא מחלה או וירוס או חיידק, זה פשוט Way Of Living".
תסביר.
"הרעיון המרכזי הוא להבין איך האדם בנוי ומה נועדנו לאכול: איך, מתי, כמה ולמה. כשמסתכלים על תזונה, צריך לחזור עד האדם הקדמון, עד לפני 10,000 או 5,000 שנה, ולהבין איך הוא אכל לעומת האופן שבו אנחנו אוכלים היום. היום אוכלים אורז עם בשר, אחר כך שותים קולה ואוכלים פירות, ובערב גבינה צהובה עם ביצה, קוטג' ועגבנייה ליד, כי הרי צריך גם ירקות. פתאום הבנתי שהדרך שלימדו אותי לחיות ולאכול שונה לגמרי מהאופן שבו האדם אכל בטבע. מבחינתי, כשמשנים את מה שהאדם אכל במשך מאות אלפי שנים, יקרו דברים רעים. נדיר ששינוי כזה עושה משהו טוב. זה הגיוני".
מה שאפשר ללמוד מהאדם הקדמון
לפחות בכל הנוגע לפיצוח מערכות, לגונן יש רקורד שגורם גם לספקנים להקשיב עוד רגע. ב-2008 הוא הקים עם כמה שותפים את Plus 500, חברת פינטק ישראלית למסחר מקוון שהונפקה בלונדון, הגיעה לשווי של מיליארדי דולרים והפכה את מייסדיה לאנשים עשירים מאוד. בשלב מסוים הוא לקח צעד לאחור, עבר להשקעות וליוזמות חדשות, ובשנה וחצי האחרונות החל לתרגם את התובנות שלו לסרטונים עבור קהל חדש. לא, לא משקיעים – עוקבים. כיום הוא מתגורר בצפון, נשוי ואב לילדים.
"אני קם בערך בחמש בבוקר. עד שש אני בעיקר קורא, עושה קצת השקעות ועובר על אימיילים. בין שש לשמונה אני יוצא להליכה, לריצה או לשחייה בים, דברים של בחוץ. בשמונה וחצי או תשע אני אוכל ארוחת בוקר, ואחר כך ניגש לשאר הדברים של היום: פגישות, צילומים, קריאה, לפעמים גלישה או משחקים עם הילדים. אני אוכל שתי ארוחות ביום. הארוחה האחרונה היא בסביבות ארבע או חמש, וברוב הימים אני הולך לישון בין שמונה לתשע", הוא משתף את סדר היום הרגוע שלו.
"דמיין צייד לקט שרץ ביער, תופס אלפקה ומבשל אותה. אוכלים אותה וזהו, זו הארוחה. לא הייתה שם אלפקה בתוך לאפה. זאת ההבנה שפיצחה לי את הסיפור הזה. ניסיתי אותה על עצמי ועל המשפחה שלי, וזה פשוט עבד"
מאחורי השגרה המוקפדת עומדת תורה תזונתית שגונן ניסח לעצמו במשך השנים. כשמזקקים אותה, נשארים עם מספר כללים פשוטים שהוא מקפיד עליהם באדיקות: לאכול מעט ארוחות בתוך חלון זמן מוגבל, להימנע ככל האפשר ממזון מעובד, אך בעיקר - להפריד בין פחמימות לבין חלבונים ושומנים. על האחרון הוא שומר בחרדת קודש.
"בני האדם פעם אכלו בשר, שומן ודגים בנפרד כמעט לגמרי מפחמימות", הוא ממהר להגיד, "דמיין צייד לקט שרץ ביער, תופס אלפקה ומבשל אותה. אוכלים אותה וזהו, זו הארוחה. לא הייתה שם אלפקה בתוך לאפה", הוא מסביר, "אם היו אוספים גרגירים ועושים מהם לחם, הם לא אכלו את זה עם הכבשה שהם תפסו. הם חיכו כמה שעות. זאת ההבנה שפיצחה לי את הסיפור הזה. ניסיתי אותה על עצמי ועל המשפחה שלי, וזה פשוט עבד".
אותו היגיון הוביל אותו גם לצמצם את מספר הארוחות – פרקטיקה מקובלת בשנים האחרונות. "האדם הקדמון לא אכל כל היום", הוא ממשיך, "לפעמים הייתה לו ארוחה אחת ולפעמים שתי ארוחות, אבל לא הייתה זלילה אינסופית מהבוקר עד הערב. אני לא צם, אני לא קורא לזה 'צום לסירוגין', אני פשוט מנסה להקפיד על שתי ארוחות ברוב הימים, ואני לא רעב". וכמובן, איך לא, הימנעות ממזון מעובד. אויב מספר אחד בשנת 2026. "זה בייסיק. אני מנסה להימנע ממנו כמה שיותר, וזה לא פשוט בימינו".
במילים אחרות, מבחינת גונן, שלושת הכללים האלה מתכנסים לעיקרון אחד: ככל שאנחנו מתרחקים מהאופן שבו בני האדם חיו ואכלו במשך מאות אלפי שנים, כך גדל הסיכוי שנשלם על כך בגוף. "הסיכוי שתשנה משהו מהאופן שבו האדם חי ותצליח לשפר אותו הוא די זניח", הוא אומר. "קח, למשל, סיגריות. האדם המציא אותן ואמר, תעשנו, זה נחמד, ומן הסתם זה מזיק. מה שאני רוצה להגיד הוא שכשאתה משנה את האופן שבו נבנית, ב-99 אחוז מהמקרים אתה פוגע בעצמך".
''הסיכוי שתשנה משהו מהאופן שבו האדם חי ותצליח לשפר אותו זניח''
(תמונה: אלון וקנין)
אבל אנשים פעם חיו עד גיל 40.
"אבל הם לא מתו מהאוכל. הם מתו מזיהומים, והם מתו מנבוט שקיבלו בראש, מאלימות, מנפילה מעצים. אלה לא היו המחלות שאנחנו מכירים היום, שהעורק בלב סתום, כל המחלות האוטואימוניות. וזה יסביר למה כשאתה אוכל כמו שאכלו פעם, עם כל ההגנות שהמצאנו שהן מדהימות, היגיינה ושאר הדברים, אתה מקבל חיים מדהימים. וזו בעצם הייתה ההבנה. אני אומר לך. ניסיתי את זה על עצמי, וזה שיפר לי את החיים".
"אני לא אוהב שמתעללים בבקר. בצורה כזאת, הבשר לא יוצא טוב, ולדעתי זה גם לא בריא בגלל ההורמונים והדברים שמזריקים. השקעתי בחווה שמגדלת את הפרות בטבע, ואני קונה ממנה את הבשר"
רגע. יש עוד. אחרי המזון המעובד, גם המלח מצא את דרכו אל מחוץ למטבח של גונן. "אם אני מכין לעצמי אוכל, אז זה אפס מלח", הוא אומר. "גם זה נכנס להגדרה של שינוי מהאופן שבו הציידים-לקטים חיו. יש מלח באופן טבעי באפונה, בסטייק, בענבים ובמנגו. המלח שאנחנו מוסיפים הוא משהו שהאדם הביא, ואני בטוח ב-99 אחוז שהוא פוגע בבריאות, בחילוף החומרים ובמערכת החיסון".
אז מה כן נשאר בתפריט? הרבה פלנטיין, מתברר. גונן מדבר על הבננה העמילנית בחיבה שרוב האנשים שומרים לעוגת שוקולד, ואולי בצדק: מבחינתו היא אכן ממלאת את אותו תפקיד. "גיליתי שפלנטיין בתנור זה פשוט מדהים. זה כמו לאכול עוגה. אין פחמימה שמשתווה לפלנטיין צלוי בתנור", הוא מתמוגג.
אלא שבישראל קשה להשיג פלנטיין באופן קבוע. אדם רגיל היה מחפש בעוד סופרמרקט או מוותר, גונן, לעומת זאת, הלך צעד אחד קדימה. "כשיש לי משימה, אני עושה אותה", הוא מסביר. "נטעתי עם השכן שלי מטע פלנטיין שממנו אנחנו קוטפים, כי קשה להשיג".
''כסף זה לא העניין. כסף זה התירוץ פה''
(תמונה: שי פרנקו)
אותו דחף לסגור בעצמו את שרשרת האספקה הגיע גם לצלחת הבשר. גונן רצה לדעת כיצד גודל הבקר שהוא אוכל, ולכן השקיע בחווה שלדבריו מגדלת את הפרות בתנאים טבעיים ככל האפשר. "אני לא אוהב שמתעללים בבקר. בצורה כזאת, הבשר לא יוצא טוב, ולדעתי זה גם לא בריא בגלל ההורמונים והדברים שמזריקים", הוא אומר. "השקעתי בחווה שמגדלת את הפרות בטבע, ואני קונה ממנה את הבשר".
אבל בן אדם ממוצע לא יכול להרשות לעצמו חיים כאלה. זה יקר.
"אני לא חושב שארוחת בננות, פלנטיין, פירות ויוגורט עיזים זה משהו שהוא יקר. זה משהו שאני מעריך בין 10–20 שקל לבן אדם לבוקר, עם קצת אגוזים. וארוחת ערב, לקנות חתיכת סטייק, עוף, ביצה, אני לא יודע מה. אני חושב שכסף זה לא העניין. כסף זה התירוץ פה. זה תירוץ מעולה, אגב".
יש לי חבר שלא מוכן לשתות מבקבוקי פלסטיק. הוא קונה רק בקבוקי זכוכית. זו חתיכת הוצאה כלכלית.
"אני חושב שלשתות מפלסטיק זו הבעיה הכי קטנה שיש. מה שאני רוצה להגיד הוא שמאוד חשוב שיהיה סדר עדיפויות. אם אתה מעשן או לא נחשף לשמש, או אם אתה אוכל כל מיני רעלים, אני חושב שהפלסטיק זה הדבר האחרון שצריך לפחד ממנו. לא צריך שהכול יהיה מושלם".
לקום מהכיסא ולרדת לרצפה
בסדר, לא נקשה. אבל הניסיון שלו לחזור אל מה שהוא מגדיר כחיים טבעיים אינו נעצר בצלחת. בשלב מסוים גם הכיסא המשרדי, אותו רהיט שרובנו מבלים עליו את מיטב שנותינו, הפך בעיניו לחשוד. כיום הוא מעדיף לקרוא, לעבוד וללמוד על הרצפה, על הברכיים או בתנוחת כריעה. "מצאתי שהכי נכון ונעים לי לשבת ככה, כדי שלא יכאבו לי הגב והברכיים", הוא מספר. "כשאין ברירה אני יושב על כיסא, אבל זה מאוד לא נוח לי".
גם כאן הוא חוזר אל האבולוציה. "תסתכל אחורה על בני האדם ותראה שכריעה היא הצורה הטבעית ביותר לשבת בלי כיסא. כשאתה יושב על כיסא, שרירי הליבה לא עובדים, וזה משנה המון מבחינת היציבה. להיות יושבני זה דבר מאוד פוגע, ומומלץ להפסיק עם זה אם יכולים. אני שם מזרן ליד הקיר ונשען עליו כשאני כורע. אם היינו גדלים בכריעה, זה היה לנו קל יותר. אפשר לראות באינטרנט אנשים בני 90 שכורעים וככה הם יושבים. הגוף שלנו בנוי לזה. גם בשירותים אני בכריעה", הוא מגלה. "כל האנשים עם כל בעיות הצנרת, הכריעה פותרת 99 אחוז מזה".
''להיות יושבני זה דבר מאוד פוגע''
(תמונה: אוסף פרטי)
נו, ומה חשבתם, שארון התוספים נשאר ריק? בוודאי שלא. גם כאן, ניצבת רשימה מכובדת של ויטמינים ומינרלים. "אני חושב שלרוב האנשים היום חסרים יוד, קו-אנזים Q10, אבץ, אומגה 3 וויטמין D", הוא אומר. "גם B12, B9 ו-B6. אלה דברים שיש להם אפקט משוגע. אנשים כבר לא אוכלים איברים פנימיים, ושם נמצאים הרבה מהוויטמינים האלה מקבוצת B. אנשים היום אוכלים רק את השרירים, אבל האדם של פעם אכל את כל החיה, Nose To Tail".
אבל מכל אלה כיסא הכבוד שמור ליוד. "אני לוקח שלוש טיפות יוד, וגם אשתי והילדים", הוא מספר. "בדקתי והיה לי מחסור, ואחר כך מדדתי שוב בעקבות הטיפות. לדעתי, אנשים פשוט לא אוכלים מספיק מזון מהים. תראה את היפנים, צריכת היוד שלהם היא מהגבוהות בעולם ויש אצלם פחות בעיות בבלוטת התריס. יוד משפיע על כל הגוף, ממצב הרוח ועד תחושת קור בידיים". גם את החומצה הפולית, תוסף פופולרי לנשים בהיריון, גונן מבקש להוציא, רעיונית לפחות, מחדר ההמתנה של מרפאות ההיריון. "מסתבר שלכולנו זה חסר", הוא אומר.
מעבדת ניסוי של אדם אחד
גונן אינו מבקש שנאמין לו רק מפני שהוא אומר שהגוף שלו מרגיש טוב יותר. אחרי הכול, תחושות הן עסק חמקמק, ואצל מי שבנה את הונו על מספרים, גם ארוחת הבוקר נדרשת בשלב מסוים להציג ביצועים. לשם כך הוא מגייס בדיקות דם, מחקרים ומד סוכר רציף, והופך את גופו למעין מעבדת ניסוי של אדם אחד.
עם זאת, בניגוד לדימוי המקובל של הביוהאקר (אוקי, לא ביוהאקר) שמנהל את חייו מול לוח מחוונים, מבחינתו המדידה היא כלי זמני: בודקים השערה, מגיעים למסקנה וממשיכים בחיים. "בגדול, אני לא מודד כל הזמן. אני מודד כדי לאשר משהו. ברגע שאני רואה שזה טוב, אני עוזב את זה. אני לא מאמין בלמדוד כל הזמן", הוא מספר.
אחד הניסויים המתועדים ביותר שלו נערך באמצעות מד סוכר רציף, שאותו נשא במשך כשבוע עד עשרה ימים. המטרה הייתה לבחון כיצד מגיב גופו לדפוסי אכילה שונים: שתי ארוחות ביום לעומת אכילה לאורך היום, מזון טבעי לעומת מזון מעובד, והפרדה בין אבות המזון לעומת ערבוב ביניהם. בהמשך, הוא מספר, חיבר את המד גם להוריו.
"רציתי להבין איך הסוכר שלי מתנהג כשאני אוכל הרבה, כשאני אוכל לאורך כל היום או כשאני אוכל שתי ארוחות, ולראות שאני בכיוון, כי אני חי אחרת מרוב האנשים", הוא מסביר. "ראיתי שכשאני מנשנש בין הארוחות, אוכל דברים מעובדים או מערבב בין דברים, הסוכר משתולל. לעומת זאת, כשאני אוכל שתי ארוחות ביום, ב-95 אחוז מהזמן הסוכר שלי נמצא סביב 95 עד 100".
מהתוצאות האישיות האלה גונן גוזר מסקנה רחבה יותר על האופן שבו אנחנו בודקים את עצמנו. "לבדוק סוכר פעם אחת בבוקר זו לא המדידה הנכונה", הוא טוען. "צריך לראות איך הוא מתנהג במשך כל היום. אם הסוכר נשאר מעל 120 או 130 לאורך זמן, הוא פוגע במערכות הגוף. המערכות שלנו לא אמורות לתפקד עם סוכר גבוה".
מד הסוכר הוא רק צד אחד של המשוואה. התפריט העשיר שלו בבשר ובשומן גרם לו לבדוק גם מה מתרחש בדם. "יש ימים שבהם אני אוכל קילו בשר, ויש ימים שבהם אני אוכל הרבה שומן, בשר ודגים. אני אפילו אוהב שומן יותר מבשר", הוא אומר. "הבנתי שאני צריך לבדוק את הכולסטרול ואת בדיקות הדם ולראות שהכול בסדר. יצאו לי בדיקות מושלמות. ברגע שראיתי שזה טוב, הפסקתי לעקוב כל הזמן. מבחינתי, שני הדברים הכי חשובים לבדוק כדי לדעת שאתה בכיוון הנכון הם הסוכרים והשומנים. לא תמיד מספיקה נקודה אחת ביום, והדבר שהכי משפיע עליהם הוא מה שאוכלים".
מה שהתחיל כניסוי אישי לא נשאר אישי לאורך זמן. בשנה וחצי האחרונות הוא החל לפרסם ברשתות סרטונים על תזונה, בדיקות דם, תוספים וניסויים במד סוכר, לצד התכנים שבנו לו את הקהל מלכתחילה: כסף, קריירה, יזמות והשקעות. החיבור בין שני העולמות התברר כמוצלח. מאות אלפי עוקבים צופים באיש שפיצח חברת פינטק מפתח כעת את הסוד לחיים בריאים יותר. "התזונה היא פחות הפוקוס המרכזי, אבל אני חושב שהיא אפילו יותר חשובה ומעניינת. הסרטונים עם מד הסוכר היו מדהימים, וגם הראיתי לאנשים את התוספים שאני חושב שכדאי לקחת", הוא אומר.
למי קראתם בריאן ג'ונסון?
באופן כמעט בלתי נמנע, השילוב בין יזם עשיר, גוף שהפך לפרויקט ונתונים שמועלים לרשת מזמין השוואה, איך לא, לבריאן ג'ונסון, אולי הביוהאקר המפורסם בעולם, שחרט על דגלו מטרה שאפתנית למדי – להפוך לבן אלמוות ולנצח את הזקנה. ג'ונסון, יזם טכנולוגיה אמריקני שעשה אקזיט במאות מיליוני דולרים, הפך את המאבק בהזדקנות לפרויקט חייו. הוא מנהל שגרה נוקשה של תזונה, אימונים, תוספים, בדיקות וטיפולים ניסיוניים, ומשקיע בה סכומי עתק. כיום הפרוטוקול שהוא מפרסם עדיין כולל מדידות רבות, תוספים ושגרת יום מפורטת. למרות כל אלו, לאחרונה הוא חשף שאובחן עם מחלה אוטואימונית כרונית הפוגעת בקיבה.
"לא כזה קריטי לי עד איזה גיל אחיה. הגיל שאגיע אליו לא מעסיק אותי. כל עוד אני פה ומתהלך ביניכם, אני רוצה להרגיש טוב. אם אני גם נראה טוב, זה עוד יותר טוב"
על הנייר, קווי הדמיון בין שני שוחרי הבריאות ברורים. אבל מבחינת גונן, ההשוואה מחמיצה את כל הנקודה. "אתה יכול לראות אותי כאנטי בריאן ג'ונסון", הוא משיב. "אני נחרד ממה שהוא עושה. הבן אדם עושה את כל הדברים הלא טבעיים. הוא לוקח המון כדורים, עשה החלפות פלזמה, מתאמן בחדר כושר סגור ולא אוכל בשר. אני מאמין בדיוק בהפך. אני מאמין בטבע. אני משתדל להיות חצי שעה או שעה בשמש, כי זה חשוב לוויטמין D. אני אוכל בשר. כשראיתי מה הוא עושה, לא למדתי ממנו כלום. רק אמרתי: כמוהו אסור להיות".
''מה שיהיה בעוד עשרים שנה לא רלוונטי''
(תמונה: אוסף פרטי)
גם המטרה הסופית שונה: ג'ונסון בנה מותג סביב המטרה לנצח את המוות והשאיפה להאריך את החיים ככל האפשר. גונן, לעומתו, אינו נשמע מוטרד במיוחד ממספר הנרות שיידרשו יום אחד על העוגה. "המטרה שלי היא להרגיש טוב כאן ועכשיו. לא כזה קריטי לי עד איזה גיל אחיה", הוא אומר. "הגיל שאגיע אליו לא מעסיק אותי. כל עוד אני פה ומתהלך ביניכם, אני רוצה להרגיש טוב. אם אני גם נראה טוב, זה עוד יותר טוב. אבל המטרה היא להרגיש טוב היום, עכשיו ומחר. מה שיהיה בעוד עשרים שנה לא רלוונטי".
אולי זה המפתח להבנת גונן. לזכותו ייאמר שהוא אינו מציע לעוקביו לפתוח מחר מטע או להשליך את הכיסא מהחלון. למרבה ההפתעה, דווקא האיש שחי לפי כללים כל כך נחרצים ממליץ להתחיל דווקא בלי מהפכות. "הדבר העיקרי הוא לחשוב מה אנשים עשו פעם. מבחינתי, זה החוק הגדול להכול", הוא מסכם. "חשוב לא לעשות שום דבר קיצוני. צריך לקחת הכול ברוגע ולראות איך מרגישים. אפשר לנסות להפריד בין המזונות וללמוד להכיר את עצמך. בסוף, כל מה שאדם רוצה הוא להרגיש טוב ולחיות טוב, ותזונה ופעילות גופנית הן הדברים הכי טובים בעולם".
לנסות את זה בבית?
הסיפור של גונן מגיע עם תוצאות אישיות והרבה ביטחון, אבל כדאי להפריד בין מה שעובד עבורו לבין מה שנתמך בראיות המדעיות. "אין ביסוס מדעי לכך שהפרדת פחמימות מחלבונים ומשומנים מעניקה יתרון בריאותי ייחודי", אומרת לימור טל פוני, תזונאית ראשית במכבי שירותי בריאות. "מערכת העיכול מפרישה במקביל אנזימים המפרקים אבות מזון שונים יחד ביעילות, ומזונות רבים מורכבים בעצמם משילוב שלהם", היא מסבירה. "היחס הכולל בין אבות המזון בתפריט, ולא 'אי ערבוב' שלהם בארוחה מסוימת, הוא הגורם המשפיע. יתרה מכך, שילוב של חלבון, שומן וסיבים תזונתיים יחד עם פחמימה דווקא ממתן את קצב ספיגת הגלוקוז בדם, בניגוד לצריכת פחמימה מבודדת שמובילה לעלייה חדה ומהירה יותר ברמות הסוכר".
בכל הנוגע לחלון האכילה, התמונה מורכבת יותר. "צום לסירוגין הוא דפוס אכילה נחקר שעשוי לתרום לשיפור הרגישות לאינסולין, להפחתת מסת השומן ולאיזון רמות הסוכר", אומרת פוני. "עם זאת, השיטה אינה מתאימה לכולם ולא תמיד פשוט להתמיד בה, ולכן חשוב להתאים אותה למצב המטבולי, לשגרה ולהעדפות של כל אדם".
לא לוותר על הכוונה מקצועית. לימור טל פוני
(צילום: מכבי שירותי בריאות)
גם את ההמלצות על תוספים היא מבקשת לסייג. "אין המלצה גורפת להוסיף יוד או חומצה פולית למטרות לונג'ביטי. ההמלצות מבוססות על מניעת מחסור, ולא על הארכת חיים אצל מי שאין לו חסר", היא אומרת. לדבריה, מחסור ביוד אכן נפוץ בישראל, בין היתר בשל השימוש במים מותפלים, אך אין בכך כדי להצדיק נטילה עצמאית של מינון קבוע. "בייחוד בקרב ילדים או אנשים שמתמודדים עם בעיות בבלוטת התריס, צריך להיזהר מתיסוף ללא בדיקה והכוונה מקצועית", היא מוסיפה. גם נטילה עודפת של חומצה פולית ללא צורך עלולה למסך מחסור בוויטמין B12.
ומה לגבי מד הסוכר? "אין כיום המלצה מבוססת ראיות לשימוש שגרתי במד סוכר רציף בקרב אנשים בריאים ללא סוכרת", אומרת פוני. המכשיר יכול לספק תובנות אישיות, אך גם לעודד פרשנות שגויה של תנודות תקינות. "אצל אדם בריא, עלייה לאחר ארוחה לערכים של 130 עד 140 מ"ג לדציליטר יכולה להיות תגובה נורמלית לחלוטין, שמתאזנת במהירות ואינה מעידה על נזק מערכתי". ובכל זאת, חלק מהעקרונות של גונן מתיישבים היטב עם הידע המקצועי. "צמצום מזון מעובד והפחתת נשנושים תורמים לבריאות המטבולית", היא מסכמת.
