משבר האקלים משנה את פני כדור הארץ גם במקומות שנראים רחוקים מכל אזור מיושב. הקרחונים ויריעות הקרח בגרינלנד ובאנטארקטיקה הולכים ומאבדים מסה, וככל שהקרח זורם במהירות רבה יותר אל האוקיינוס, כך מתגברת השפעתו על מפלס פני הים ברחבי העולם. כעת, תיעוד לווייני המשתרע על פני יותר מחמישה עשורים – המקיף והאמין ביותר בהיסטוריה בכל הנוגע למאזן יריעות הקרח בקטבים – לא רק שופך אור על ממדי השינוי, אלא גם מלמד על הדרך שבה הוא התפתח לאורך השנים.
תיעוד של זרימה מקרחון יאקובסהאבן בגרינלנד אל האוקיינוס הארקטי בין השנים 2024 ו-2025
(צילום: ESA)
גרינלנד ואנטארקטיקה איבדו יחד 11.3 טריליון טונות קרח בין השנים 1979 ל-2023 – מגמה מדאיגה שהובילה לכך שמפלס פני הים עלה ב-3.14 סנטימטרים בפרק זמן זה. גרינלנד אחראית לחלק הגדול יותר מהאובדן (1.81 סנטימטרים), ואילו אנטארקטיקה תרמה 1.33 סנטימטרים לעליית מפלס פני הים. באופן מפתיע, 84% מאובדן הקרח הכולל נבע מהאצה בזרימת הקרחונים, שהזרימו כמויות גדולות יותר של קרח אל האוקיינוס, בעוד שרק 16% מהאובדן נגרם מהפשרה על פני השטח. כיום, אחראיות יריעות הקרח באזורי הקוטב לרבע מכלל העלייה במפלס פני הים בעולם.
המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Scientific Data, הובל על ידי ד"ר אינס אוטוסקה ופרופ' אנדרו שפרד מאוניברסיטת נורת'ומבריה, ונתמך על ידי סוכנות החלל האירופית (ESA) וסוכנות החלל האמריקנית (NASA). "באמצעות חזרה אל שנות ה־70, אנו יכולים כעת לראות כיצד יריעות הקרח השתנו לאורך חצי מאה. רובו המכריע של הקרח שאבד נפלט אל האוקיינוס באמצעות קרחונים שזרימתם הואצה, ולא כתוצאה מהפשרה על פני השטח – דבר המצביע על כך שהמגמה ארוכת הטווח מונעת מהתגובה הדינמית של יריעות הקרח להתחממות האוקיינוס", אמרה ד"ר אוטוסקה.
"הממצאים הללו ממחישים את החשיבות הבסיסית של שימוש בלוויינים לניטור יריעות הקרח ולהערכת המודלים המשמשים לחיזוי השפעות שינויי האקלים. המשך הפעלתן של משימות כמו CryoSat-2 ולווייני Sentinel, לצד שמירה על רצף נתוני האקלים ארוך הטווח של יריעות הקרח, הוא חיוני לעשורים הבאים", הוסיף ד"ר דייגו פרננדס, ראש מחלקת המדע בסוכנות החלל האירופית.
התרומה של יריעות הקרח באנטארקטיקה ובגרינלנד לעליית פני הים בין השנים 1979 ל-2023
(קרדיט: ESA/NASA IMBIE Initiative)
מהתיעוד ארוך הטווח עולה כי אובדן הקרח הלך וגבר במהירות החל משנות ה-90. בגרינלנד, שהייתה קרובה לאיזון בשנות ה-70, עלה קצב האובדן מכ־60 מיליארד טונות בשנה בשנות ה-80 ל-264 מיליארד טונות בשנה החל מהעשור השני של המאה ה-21 – עשור שהתאפיין באירועי המסה קיצוניים חוזרים ונשנים במהלך הקיץ. באנטארקטיקה עלה קצב האובדן מכ־48 מיליארד טונות בשנה בשנות ה-80 ל-202 מיליארד טונות בשנה משנת 2010 ואילך. במערב אנטארקטיקה, קצב הזרמת הקרח אל האוקיינוס, בדגש על הקרחונים פיין איילנד ות'ווייטס (הידוע גם בכינויו "קרחון יום הדין"), עלה בכל עשור לאורך תקופת התיעוד.
לעומת זאת, בשנים האחרונות בתיעוד – בין 2020 ל-2023 – חלה האטה באובדן הקרח. כמות שלג גבוהה באופן חריג ברחבי מזרח אנטארקטיקה הוסיפה מספיק קרח כדי לקזז חלק מהאובדן מקרחונים במקומות אחרים ביבשת הדרומית והקרה ביותר על כדור הארץ, בעוד שבגרינלנד נרשמה סדרה של קיצים מתונים יחסית שהפחיתה כמחצית מהפשרת הקרחונים על פני השטח. עם זאת, המדענים מזהירים כי מדובר בתנודות קצרות טווח בתוך מגמה ארוכת טווח ברורה, ולא בהיפוך של מגמת אובדן הקרח.
התפרקות קרחון ת'ווייטס (הידוע בכינויו "קרחון יום הדין") באנטארקטיקה
(צילום: ESA)
הנוף הקרחוני בגרינלנד
(צילום: Dr. Sammie Buzzard (CPOM/Northumbria University))
הנוף הקרחוני באנטארקטיקה
(צילום: Professor Andrew Shepherd (CPOM/Northumbria University))
הממצאים מדגישים גם את התפקיד המרכזי של יריעות הקרח בעליית מפלס פני הים בעתיד. התגובה שלהן להתחממות האקלים היא כיום המקור הגדול ביותר לאי-ודאות בתחזיות עליית מפלס פני הים. ההערכות הגבוהות של עליית מפלס פני הים העולמי עד שנת 2150 גדלות פי 2.6 כאשר מביאים בחשבון את הסיכון לאי-יציבות של יריעות הקרח. לפיכך, תיעוד רציף הנמשך חצי מאה של התנהגות יריעות הקרח חיוני לצורך הערכת הסיכונים הצפויים למאות מיליוני בני אדם החיים באזורי חוף נמוכים. "עלייה של קצת יותר משלושה סנטימטרים במפלס פני הים אולי נשמעת קטנה, אך היא מעמידה עוד שישה עד תשעה מיליון בני אדם בסיכון להצפות וסחף חופי", אמר פרופ' שפרד, מייסד היוזמה המדעית הבינלאומית שמטרתה להעריך במדויק את קצב המסת הקרחונים בקטבים (אנטרקטיקה וגרינלנד) ואת תרומתם לעליית מפלס הים העולמי (IMBIE).
בעוד שהמחקר מספק את אחת ההערכות ארוכות הטווח הברורות ביותר עד כה לגבי האופן שבו גרינלנד ואנטארקטיקה משתנות, הוא גם מדגיש את התפקיד המכריע של תצפיות לוויין מתמשכות, איסוף ושימור של מערכי נתונים ארוכי טווח, וטכניקות עיבוד נתונים חדישות המשמשות להפיכת תצפיות למדדים של שינוי יריעת הקרח לאורך עשרות שנים. על ידי שילוב מדידות מדורות עוקבים של לוויינים, נוצרים רישומים ארוכי טווח החושפים מגמות שלא ניתן לזהות מתצפיות לטווח קצר בלבד. רישומים אלה חיוניים גם לבדיקה ושיפור המודלים המשמשים לחיזוי אובדן קרח עתידי ועליית מפלס הים.
