מעמקי האדמה תמיד משכו את בני האדם, אך ישנו עולם אחר, נסתר ומסתורי עוד יותר, המשלב בין שתי סביבות קיצוניות: מערות וים. כדי להבין את הסכנה הטמונה בצלילה המאתגרת למערות תת-ימיות לא צריך להרחיק יותר מדי – מספיק לחזור לאסון הכפול באזור אטול ואבו (Vaavu Atoll) באיים המלדיביים, בסוף השבוע שעבר.
קבוצה של חמישה אזרחים איטלקים שהתה על סיפון היאכטה היוקרתית "Duke of York", ספינת צלילה הכוללת גם תאי מגורים, סמוך לאחד מאתרי הצלילה הפופולריים ביותר בקבוצת האיים. לפי הדיווחים, על היאכטה היו 25 איטלקים, ומתוכם חמישה צללו ונעלמו.
15 צפייה בגלריה
הצולל מוחמד מהודי שנהרג במבצע החילוץ, ותיעוד של הכניסה למערה התת-ימית שהופץ בתקשורת האיטלקית
15 צפייה בגלריה
האזור באיים המלדיביים שבו אירע האסון. מותר לצלול עד לעומק של 30 מטר, אבל בפועל צוללים עמוק יותר
לצד מדריך הצלילה האיטלקי ג'אנלוקה בנדטי, שגופתו חולצה ראשונה, ארבעת הצוללים הנוספים שנהרגו באסון הם פרופ' מוניקה מונטפלקונה, ביולוגית ימית מאוניברסיטת גנואה, בתה ג'ורג'ה סומקאל, הביולוג הימי פדריקו גואלטיירי והחוקרת מוריאל אודנינו. מוחמד מהודי, קצין במשמר החופים המקומי, נשלח לחלץ את גופותיהם של האיטלקים שנהרגו במסע הצלילה, אך נהרג גם הוא.
אוניברסיטת גנואה מסרה כי מונטפלקונה ואודנינו השתתפו במשימה מדעית שמטרתה הייתה לנטר את הסביבה הימית במלדיביים ולחקור את ההשפעות של שינויי האקלים על המגוון הביולוגי באזורים טרופיים. עם זאת, בהודעת האוניברסיטה הודגש כי מסע הצלילה במערה לא נעשה כחלק ממשימת המחקר, אלא באופן פרטי.
אף שהחוק במלדיביים אוסר על צלילה ספורטיבית מעבר לעומק של 30 מטרים, ואף שבאותו יום שרר באזור מזג אוויר סוער והוצאה אזהרת שיט צהובה, החמישה בחרו לצלול אל מעמקי המערה התת-ימית העמוקה והמסועפת. הקבוצה ירדה לעומק של כ-50 מטרים ונכנסה למערכת מערות הבנויה משלושה חללים גדולים המחוברים ביניהם במעברים צרים במיוחד. כאשר הם לא חזרו לסירה, הוקפצו כוחות החילוץ של משמר החופים המלדיבי.
15 צפייה בגלריה
חמשת האיטלקים שנספו באסון. למעלה, מימין לשמאל: פדריקו גואלטיירי ומוריאל אודנינו. למטה: מוניקה מונטפלקונה, ג'אנלוקה בנדטי וג'ורג'ה סומקאל
(צילום: סעיף 27א' לפי חוק זכויות יוצרים)
בעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" דווח כי ייתכן שהקבוצה איבדה את דרכה בתוך המערה התת-ימית. המשטרה גם בודקת אפשרות שאחד מהחמישה נתקע במערה, בעוד האחרים ניסו לחלצו, איבדו אוויר או נכנסו לפאניקה. ב"דיילי מייל" נכתב שאחת ההשערות המרכזיות היא הרעלת חמצן – מצב שבו תערובת הגזים במכל אינה מתאימה, והחמצן הופך רעיל בעומקים מסוימים.
כדי להבין עד כמה המערה הזו מסוכנת, מומחים מקומיים ציינו כי "המערה הזו כל כך עמוקה ומסוכנת, שגם צוללים עם הציוד הטוב ביותר בעולם נמנעים מלהתקרב אליה". הוכחה טרגית לכך ניתנה בחלוף יומיים.
לפי הדיווחים בתקשורת המקומית מוחמד מהודי מת בבית חולים, לשם הובהל אחרי שלקה במחלת דקומפרסיה במהלך הניסיון לאתר את ארבע הגופות שטרם חולצו מהמערה. "אי אפשר ללקות במחלת דקומפרסיה בעומק, אלא רק במהלך העלייה לפני המים", מסביר לירון תירוש, מנכ"ל ההתאחדות הישראלית לצלילה. "זה מצב שבו צולל שוהה זמן רב בעומק, וגז החנקן שבתערובת הנשימה מתמוסס בגופו תחת הלחץ האטמוספרי הגבוה שבעומק. במצב הזה הצולל לא יכול לעלות במהירות לפני הים, כי במהלך העלייה הלחץ האטמוספרי קטן בהדרגה, והחנקן המומס בגופו חוזר לפאזה גזית. העלייה הזו צריכה להיעשות בקצב איטי מאוד, תוך ביצוע עצירות ממושכות לקראת ההגעה לפני המים, כדי לאפשר לעודפי החנקן לצאת מהגוף דרך מערכת הנשימה".
15 צפייה בגלריה
צולל מפינלנד משתתף במבצע חילוץ הצוללים האיטלקים שנספו באסון באיים המלדיביים
(צילום: Maldives President’s Office / Reuters)
הוא מוסיף ואומר כי "אם העלייה מהירה מדי, או אם לא מבצעים את החניות הדרושות, החנקן עלול להפוך לבועות גז במחזור הדם, ולגרום לשיתוק ואף למוות. על כן, אם דקומפרסיה היא אכן סיבת המוות של צולל החילוץ, המשמעות היא ששהה זמן ארוך מדי בעומק במהלך החיפוש, ואז עלה מהר מדי מסיבה כלשהי, או שלא נותר לו מספיק גז נשימה לביצוע החניות בדרך למעלה. אמנם זה לא נפוץ במבצע חילוץ מאורגן, כי גם במקרה כזה, אם מכניסים את הצולל במהירות לתא לחץ אפשר להציל את חייו. אבל אם אין תא לחץ במרחק סביר, זה עלול לקרות".
לירון תירוש, מנכ"ל ההתאחדות הישראלית לצלילה: "לצולל שאינו מוסמך לכך, ולא משנה כמה הוא מנוסה בצלילות ים פתוח, אין מה לחפש בתוך מערה – זה ייגמר לא טוב. מי שרוצה לצלול במערות צריך לעבור הכשרות וללמוד להשתמש בציוד שמתאים לצלילה כזו"
בעקבות מותו של המחלץ הצבאי ומזג האוויר שהלך והחמיר, הרשויות במלדיביים נאלצו להשעות זמנית את מבצע משיית הגופות של ארבעת האיטלקים שנותרו בעומק המערה, והביאו מומחי צלילת מערות מפינלנד כדי לנסות ולתכנן אסטרטגיה חדשה ובטוחה יותר לכניסה אל "מלכודת המוות" הזו.
המקרה המדובר הזכיר לתירוש את מותו של איש הקומנדו הימי התאילנדי במהלך ניסיונות החילוץ של נערים ממערה מוצפת בתאילנד לפני מספר שנים. לדבריו, בשני המקרים מדובר באנשים אמיצים מאוד, דווקא משום שככל הנראה לא היו להם ההכשרה והניסיון הנדרשים למבצע חילוץ כזה. הם כנראה הבינו את זה, ובכל זאת ניסו לחלץ ושילמו בחייהם.
"במערה בתאילנד מותו של איש הקומנדו והקשיים שחבריו נתקלו בהם גרמו לצבא התאילנדי לפנות שוב לצוללי המערות שאיתרו מלכתחילה את הילדים, ולבקש מהם לתכנן מבצע לחילוצם, מה שעשו בהצלחה מדהימה", אומר תירוש. "במקרה הנוכחי במלדיביים, צוללי מערות מפינלנד איתרו וחילצו את ארבע הגופות הנותרות בעומק המערה. זה רק מחדד את העובדה שיש דברים שחייבים להשאיר למקצוענים, שכן ניסיון לבצע חיפוש תת-ימי בלי להכיר היטב את גוף המים שאליו נכנסים, את משטר הזרמים, את העומקים במקום ואת מכלול התנאים והסיכונים, מסכן מאוד את המחפשים".
הוא מוסיף ומעיר: "המקרה בתאילנד היה יחיד במינו. הוא המקרה היחיד המוכר לי שבו צוללים ניסו והצליחו להציל אנשים שעדיין היו בחיים. בכל מקרה אחר, אין שום סיבה שצולל יאבד את חייו כדי לחלץ גופה. הצוללים הפינים במלדיביים הוכיחו שאפשר לתכנן ולהוציא לפועל מבצע איתור וחילוץ בטוח, עם הציוד ומעטפת הבטיחות המתאימים, ובעיקר עם האנשים הנכונים למשימה המורכבת הזו".
המגנט התת-קרקעי
עולם המערות התת-ימיות הוא אחד ממוקדי האקסטרים על פני כדור הארץ – ממלכה של חושך כמעט מוחלט, אך גם של תצורות סלע מרהיבות, שרק מעטים זוכים לראות במו עיניהם. "בישראל אין מערות תת-ימיות, ולכן אין גם קורסי צלילת מערות בארץ, התמקצעות או מומחים לנושא", אומר לירון תירוש. "יש ישראלים שעשו קורסי צלילת מערות בחו"ל, אבל רובם ביצעו קורסים בחדירה מוגבלת (שמירת קשר עין עם פתח המערה) ולא מעבר לכך. לא ידוע לי על צולל ישראלי שהוא מומחה אמיתי לנושא, ואין רבים כאלה בעולם".
15 צפייה בגלריה
צוות צוללים במעמקי מערה תת-ימית בחצי האי יוקטן שבמקסיקו
(צילום: Mo Zyber / Shutterstock)
צלילת מערות תת-ימיות היא ענף המשלב היסטוריה, גאולוגיה וטכנולוגיית צלילה מתקדמת. ההתפתחות המשמעותית ביותר התרחשה במחצית השנייה של המאה ה-20, עם המצאת ציוד הצלילה המודרני, שאפשרה חשיפה של מערכות ענק וממצאים ארכאולוגיים נדירים מתחת למים.
עבור מי שאינו צולל, הרעיון של כניסה למערה צרה עמוק מתחת למים נשמע כמו סיוט קלסטרופובי, אך עבור קהילת צוללי המערות, מדובר בריגוש שאין שני לו. צוללי מערות הם לעיתים בני האנוש הראשונים בהיסטוריה שדורכים (או ליתר דיוק, שוחים) במקומות האלה
צלילות המערות הראשונות בעולם תועדו באירופה. בולט במיוחד אתר ווקי הול (Wookey Hole) בבריטניה, שם בוצעה הצלילה המתועדת הראשונה במערה ב-1935. כאמור, התפתחות ציוד הצלילה אפשרה לצוללים להרחיק אל תוך חללים מתחת למים, וקפיצת מדרגה טכנולוגית בוצעה בזכות פיתוח תערובות גזים מתקדמות – כמו נייטרוקס (תערובת נשימה בעלת אחוז חמצן גבוה יותר מאחוז החמצן באוויר רגיל) – ומערכות נשימה מעגל סגור, שאפשרו לצוללים לשהות זמן רב יותר במעמקים ולבחור בסיכונים מבוקרים במערכות מסועפות.
העשור השני של המאה ה-21 כלל גילויים פורצי דרך, בעיקר במקסיקו. בשנת 2018 נחשפה בחצי האי יוקטן מערכת המערות התת-ימיות הגדולה בעולם, סאק אקטום (המכילה כ-347 קילומטרים של מעברים מוצפים), הישג ששפך אור חדש על תרבות המאיה העתיקה.
15 צפייה בגלריה
חקר מערה תת-ימית במקסיקו, המתוארכת לתקופת המאיה
(צילום: Mexico's National Institute of Anthropology and History / AP)
עבור מי שאינו צולל, הרעיון של כניסה למערה צרה עמוק מתחת למים נשמע כמו סיוט קלסטרופובי, אך עבור קהילת צוללי המערות, מדובר בריגוש שאין שני לו. מערות תת-ימיות רבות טרם מופו במלואן. צוללי מערות הם לעיתים בני האנוש הראשונים בהיסטוריה שדורכים (או ליתר דיוק, שוחים) במקומות האלה.
נטיפים וזקיפים מרהיבים שנוצרו בעידנים שבהם המערות היו יבשות, ומערכות סלע גאומטריות יוצרות מחזה עוצר נשימה. עם זאת, צלילת מערות דורשת משמעת עצמית עילאית, שליטה מושלמת באיזון הגוף וקור רוח מוחלט. עבור צוללים מנוסים, זו הפסגה המקצועית.
"צוללים שנמשכים לצלילת מערות הם בדרך כלל אלה שבוערת בהם התשוקה לחפש ולגלות מקומות חדשים, שמעטים הגיעו אליהם קודם לכן", מסביר תירוש. "בדומה לצלילה לאוניות טבועות, בכניסה למקומות שאינם נראים לעין מבחוץ יש תחושה של מסתורין והרפתקה, והמרכיב ה'לא ידוע' בצלילות כאלו תמיד מסקרן ומאתגר. בתחומים רבים נוספים של ספורט אתגרי ותרבות הפנאי יש אחוז מסוים של Sensation seekers – חובבי ריגושים שאוהבים 'ללכת על הקצה'".
הסכנות בממלכת החושך
בניגוד לצלילה בים הפתוח, שם במקרה של תקלה אפשר פשוט לעלות באיטיות אל פני המים, במערה יש תקרה פיזית. הדרך היחידה החוצה היא הדרך שבה נכנסתם. מכיוון שקרקעית המערה מכוסה לעיתים קרובות בשכבת בוץ או חול עדין מאוד, תנועת סנפיר אחת לא נכונה עלולה להרים ענן שיוריד את הראוּת לאפס מוחלט בתוך שניות. בחושך כזה, הצולל עלול לאבד את דרכו בקלות.
תירוש מסביר כי גם בצלילת מערות, כמו בצלילות חדירה לאוניות טבועות, מוכר המונח "תקרה קשה". זהו מצב שבו אין אפשרות לצולל לעלות ישר לפני המים במקרה חירום, ועליו למצוא קודם את פתח היציאה, להגיע אליו ורק אז לעלות למעלה. "מצב כזה עלול להיות מסוכן במיוחד במקרים שבהם קשה למצוא את פתח היציאה, אם משום שהצולל התרחק ממנו ואם משום שלא דאג לחוט או חבל המחובר לפתח שבאמצעותו יוכל לחזור אליו", אומר תירוש. "במערה צרה התנועות של הצולל עלולות להרחיף חול או לכלוך מקרקעית המערה, מה שיגרום מיידית לאובדן ראות מוחלט ופנס הצלילה יהיה חסר תועלת".
הסתבכות במעמקי הים עלולה לעורר פאניקה שתוביל לנשימה מואצת, כזו שתכלה במהירות את גז הנשימה ותוביל לקבלת החלטות שגויה. במצב של לחץ או פאניקה ונשימה מואצת, הצולל לא מאוורר היטב את הריאות בכל נשימה, אלא שואף פנימה חלק מהאוויר שפלט
חישובי גז הנשימה העומד לרשות הצולל חשובים בכל צלילה, אבל בצלילת מערות הם קריטיים. אם צולל יצלול לתוך מערה תוך שימוש ביותר ממחצית מכמות הגז, ברור שלא יהיה לו מספיק גז לדרך חזרה. צוללי מערות יודעים שהם צריכים להסתובב ולחזור לאחר שצרכו שליש מכמות הגז – שליש לדרך הלוך, שליש לדרך חזור ושליש למצבים מתפתחים ומקרי חירום. במערות עמוקות או מורכבות החישוב שמרני עוד יותר, ובמקרים רבים הם דואגים להשאיר מכלים רזרביים בדרך חזרה. לצוללים שאינם צוללי מערות מוסמכים ומנוסים, כל מצב חריג בצלילה עלול להפוך למצב מסכן חיים במערה.
15 צפייה בגלריה
צוללים חוקרים מערה תת-ימית. בעקבות היופי והמסתורין של מעמקי האוקיינוס
(צילום: Ketujuh Doms / Shutterstock)
לדברי תירוש, לחץ נפשי, חסך חושי, מאמץ יתר, צריכת אוויר מוגברת, נתק מבן הזוג, תקלות ציוד ואפילו התכווצות שרירים – מצבים שבים הפתוח צולל מנוסה פותר בקלות יחסית, ולכל היותר מבצע בהם עלייה מבוקרת לפני המים – עלולים להידרדר במהירות כשהדרך למעלה חסומה. הצולל נדרש במצבים כאלה לקור רוח ושיקול דעת כדי לחזור לפתח המערה ולעלות למעלה.
"במערות הנמצאות עמוק מתחת לפני הים, מתווספת סכנת רעילות של תערובת הנשימה, והצוללים עלולים להיחשף לשיכרון מעמקים או להרעלת חמצן", מציין תירוש. "כמו כן, הסתבכות במעמקי הים עלולה לעורר פאניקה שתוביל לנשימה מואצת, כזו שתכלה במהירות את גז הנשימה (תערובת גזים שמכילה כמות משתנה של חמצן, כדי למנוע הרעלת חמצן) ותוביל לקבלת החלטות שגויה. במצב של לחץ או פאניקה ונשימה מואצת, הצולל לא מאוורר היטב את הריאות בכל נשימה, אלא שואף פנימה חלק מהאוויר שפלט".
לדבריו, "המצב הזה מסוכן גם בים פתוח, אבל במערה הוא קטלני. הצולל מייצר פחמן דו-חמצני בכל נשימה, ובמקום לפלוט את כולו החוצה הוא שואף את חלקו חזרה. פחמן דו-חמצני גורם לגירוי פעולת הנשימה, וריכוז גבוה מדי שלו גורם לתחושת מחנק ומחסור בחמצן. כך הצולל נכנס לתהליך מעגלי, שבו הוא נושם מהר יותר ויותר, ולמעשה רק מגדיל את רמת הפחמן הדו-חמצני בגופו. מהר מאוד הוא מגיע למצב שבו הוא מאבד שליטה ושיקול דעת, ומנסה לעלות למעלה כמה שיותר מהר, מה שלא אפשרי במערה. בהמשך הוא מאבד הכרה וטובע".
תירוש חוזר ומבהיר שכדי להימנע מהסכנות או להתמודד איתן בזמן אמת, הדגש הברור הוא לא לעשות מה שלא יודעים. "לצולל שאינו מוסמך לכך, ולא משנה כמה הוא מנוסה בצלילות ים פתוח, אין מה לחפש בתוך מערה – זה ייגמר לא טוב", הוא מבהיר. "מי שרוצה לצלול במערות, צריך לעבור הכשרות מתאימות, ללמוד להשתמש בציוד שמתאים לצלילה שהוא מתכוון לבצע, בתערובת הנשימה הנכונה, ללמוד לבצע חישובי גזים שמרניים עם שולי בטיחות רחבים ובעיקר לדעת כיצד לתכנן את הצלילה בצורה קפדנית ובלתי מתפשרת".
