פעם, לפני המון שנים, פלאפליות רבות ברחבי הארץ נראו כמו הפלאפל של איציק – עגלות באמצע הרחוב, דוכנים קטנים שנפתחו רק במוצאי שבת ליודעי דבר, ו"חורים בקיר" אמיתיים: דלפק קטנטן, חלון פשפש בגדר ואנשים שאוכלים בעמידה עם צלחת ביד. זו הייתה המציאות, וזאת גם הסיבה שהפלאפל של איציק בתל אביב הוא מבחינתי חלק ממסורת אותנטית – מסורת שאני אישית אף פעם לא הייתי רוצה לראות נעלמת.
וכמה כיף להגיע למקום שבו מנה עולה 20 שקלים וחצי מנה באמת עולה חצי – 10 שקלים בדיוק. תגידו לי אתם, מתי נתקלתם בפעם האחרונה בפלאפלייה שבה המחיר של חצי מנה הוא באמת חצי מהמחיר המלא? כבר התחלה שמעלה חיוך.
את הפלאפל של איציק אני מכיר שנים רבות מדי מכדי לספור. בקצה רחוב צוקרמן הייתי מציץ מהמונית לכיוון הדוכן, מנסה לזהות אם הוא פתוח. קל היה לדעת – תמיד עמדו שם כמה אנשים. מודה: בהרבה מקרים לא עמדתי בפיתוי והלכתי לקחת חצי מנה על הדרך, עם כמה אבו-נפחות מעל. חלש אופי בענק. איציק תמיד היה מפנק מעל ומעבר, ואני הייתי מעמיס את החצי מנה לעייפה בכל פעם. חצי מנה – כי עוד הייתי "צריך" להישאר רעב לארוחת צהריים מלאה. תירוץ קלאסי של שמן מקצועי כמוני.
בדרך כלל אני לא מבקש אישור לכתוב על מקום. אני פשוט כותב, עם כל האחריות. אבל הפלאפל של איציק הוא המקום היחיד שלא העזתי לכתוב עליו בלי לבקש ממנו רשות מפורשת. איציק ידע מי אני מסביבתו, וכשבפעם הראשונה ביקשתי רשות, הוא עצר אותי בחיוך: "יש מספיק לקוחות, ברוך השם. הפרנסה משמיים, נשמה". ככה הוא היה אומר לי כל פעם.
יש חוק ראשון בענייני אוכל רחוב: אתה אף פעם לא רוצה להיות הלקוח הראשון או היחיד. אתה תמיד מצטרף לתור. אם מאחוריך לא מצטרפים סועדים – זה בדרך כלל לא סימן טוב. אתה צריך לראות תור לפניך ועוד אנשים שמגיעים אחריך. ככה אתה יודע שהגעת למקום הנכון. עד כדי כך זה חשוב, וזה אפילו לא משנה מה אתה אוכל.
כשהגעתי עכשיו לפלאפל של איציק וראיתי את התמונה שלו מעל הדלפק, משהו בי התכווץ. התעצבתי, אבל גם נרגעתי – הפלאפלייה עדיין עובדת. מאחורי הדלפק עמדו שתי בחורות, המקום היה הומה, ואני חיכיתי בסבלנות לתורי. טעמתי את הפלאפל והבנתי מיד: הטעם הוא אותו טעם מוכר.
הזמן, כדרכו, עושה את שלו. איציק כבר לא איתנו. נשארה רק התמונה שלו, עם חיוך מלא טוב. אבל לפחות נטלי, בתו, ממשיכה את דרכו יחד עם עמית – שתי בחורות חרוצות מאחורי הדלפק שמחזיקות את המסורת בחיים ובגאון.
עוד אוכל רחוב:
הפלאפל במקום נעשה על המקום, לפי הזמנה בלבד – כמו שצריך להיות תמיד. צריך קצת סבלנות, אבל היא משתלמת. הכדורים מטוגנים טריים ומוגשים רותחים, ואיתם אבו-נפחה – פרוסת תפוח אדמה דקיקה עטופה במעטפת בצק מטוגנת. את האבו-נפחה לא מטגנים יחד עם הפלאפל, ולכן לפעמים מחכים אפילו רבע שעה למנה מושלמת. כדורי הפלאפל ירוקים וגדולים, מבחר הסלטים בסיסי, ויש אפילו חצילים כבושים קטנטנים. רוצים לשתות? יש במקרר גם טרופית ענבים, כמו פעם.
הפלאפל של איציק היה מפורסם עוד לפני הכול, ובהצלחה לנטלי שממשיכה את המסורת הלאה. תמיד מרגש לראות עסק משפחתי שעובר דור וממשיך להעניק הנאה ללקוחות הנאמנים.
