עדיין לא החלטתי עם עצמי אם אנחנו אחרי המלחמה או בתוך מלחמה שנמשכת תמיד. כך או כך, את תוצאותיה אי אפשר לפספס כשנוסעים לכיוון קריית שמונה. נכון שהתותחים מעט שקטו, אבל האפקט המתמשך של ההרס עדיין מורגש היטב, במיוחד באזורים הרחוקים יותר מהמרכז.
קריית שמונה עוד לא התאוששה באמת. הרחובות עדיין לא מלאים, העסקים לא כולם נפתחו, והתחושה הכללית כבדה. אני בכלל הבאתי לקוחות עד מכללת תל חי. בזמן שחיכיתי להם כדי לחזור למרכז הארץ, יצאתי להסתובב קצת באזור. זכרתי מביקור קודם את סמבוסק העיר ואת המיקום הפחות מוצלח שלו, והחלטתי לבדוק אם המקום בכלל פתוח. האמת? הייתי הלקוח הראשון בשעות הבוקר המאוחרות.
למרות השעה המוקדמת יחסית, החלטתי להזמין את המנה הראשונה שעולה לי לראש כשאני חושב על סמבוסק דרוזי. נכון שהמנה טעימה כמעט בכל וריאציה, והגרסה המוכרת יותר היא סמבוסק תרד, אבל אם הגעתי עד קריית שמונה ויש לי הזדמנות אמיתית לאכול משהו אותנטי – בשבילי זה סמבוסק בשר בלבד.
ושלא נתבלבל: אם אתם לא מקפלים את המאפה לשניים, אתם עדיין אוכלים את אותו דבר – רק בשם אחר. ספיח׳ה. במקרה הזה, על צלחת מעץ, יחד עם זיתים בצד, עם סכין ומזלג.
אחרי שהזמנתי, הגברת במקום רידדה את הבצק לעובי הנכון. ביקשתי להוסיף עליו רוטב פלפלים לפני הנחת הבשר המפורר. גודל המנה יכול להספיק בקלות לשני אנשים לא גדולים – או במקרה שלי, פשוט להספיק מאוד. את המאפה הכניסו לטאבון האבן, אל תוך החום הלוהט. כעבור שתי דקות וצילומים, נפרדתי רק מ-30 שקלים, והסמבוסק כבר היה מוכן.
הייתי קצת לחוץ בזמנים, אפילו לא התיישבתי. ביקשתי בנימוס לפרוס לי את הסמבוסק כארבעה "משולשי פיצה". המנה הייתה עדיין רותחת, עם אדים שמרחפים מעליה. חיכיתי כמה דקות שהאדים יתפזרו, אבל לא נתתי למאפה להתקרר יותר מדי. אני ממליץ בחום לאכול את הסמבוסק עם רוטב הפלפלים – הוא מרכך את הביס ומוסיף עומק. הבצק נאפה לשלמות: החלק התחתון מעט יותר אפוי, לא עד כדי שבירה, מספיק כדי להחזיק את הבשר ואת השומן שבו.
עוד אוכל רחוב:
זו מנה מצוינת – טעימה, נדיבה ומספקת מאוד. את הסמבוסק הזה אוכלים אך ורק במקום. ניסיתי לקחת את השארית הביתה – והיא לא שרדה. ובכל זאת, זה יותר משווה להגיע עד סמבוסק העיר בקריית שמונה. מנה בשרית מעולה, גדולה, ובמחיר יותר מהוגן.
