אני לא חובב מתוקים גדול מדי. לא בדיוק אומר לא למתוק, אבל לא הולך לחפש מתוקים בכוונה תחילה – לרוב אני יותר בעניין של מאפים. בעצם אני לא אומר לא לכלום. רק מיונז לא עובר אצלי במערכת, אף פעם, וזה כנראה לא הולך להשתנות.
לפני הכול, קבלו הסבר למה אני מעדיף לשלם יותר מ-20 שקל על גלידה אמיתית מאשר על שלגון מוקטן: לאחרונה הקטינו לנו את השלגון החלבי הידוע בשמו המאוד מוגדל. האירוניה אכן מתקיימת כאן, יש יותר אוויר בשקית משלגון. זה היה צעד חד-צדדי ואנחנו הלקוחות הרגשנו אותו מיידית. המחיר לא רק שלא ירד, הוא אפילו עלה, ויש מקומות שבהם יפרקו לך בקלילות 20 שקל לאותו שלגון. אין בדיוק מחיר מפוקח, ואני חושש שבקצב הזה יום אחד נשלם רק על הרעיון של שלגון.
במיקום הכי לא צפוי. בוזה
(צילום: קובי רובין)
לנהוג עם כל המשפחה עד לאילת אני מצליח לחסוך מעצמי, אבל חופשה שנתית בים המלח אני מוכן לעשות אפילו פעם בשנה, יחד עם עצירות התרעננות על הדרך בכל הזדמנות אפשרית. יש מושג שקוראים לו פאטה מורגנה – זה כשאתה רואה מה שאתה לא רואה. בדרך לחופשה בים המלח נתקלתי במה שלא נראה אמיתי, אבל הוא היה שם.
חלק אינטגרלי מהחופשה הוא עצירה קבועה בסופרמרקט של צומת לידו, זה כבר עניין של הרגל - אני פונה ימינה אל תוך החניון ומחנה מול הסופרמרקט. אבל הפעם נתפס לי הצוואר דווקא לכיוון צד שמאל של החניה – קצת לפני הגמלים בלמתי את המונית מול עגלת הגלידה של לירון, שעליה הייתה כתובה המילה "בוזה". אני מכיר את הגלידה של בוזה מרחוב החשמונאים בתל אביב, וזאת הגרסה הכי מעניינת של גלידרייה על הדרכים, במיקום הכי לא צפוי. הילדים כבר פרקו מהמונית ישר לעגלת הגלידה, ואני הצטרפתי אחרי שחניתי כמובן. התחיל פסטיבל טעימות שבו כולם טועמים את כל הטעמים.
לירון שמנהל את העגלה, בסבלנות שלא תואמת את המציאות הקופחת (והיא באמת לוהטת), נתן לנו לטעום כמעט הכול. לפעמים, אני לא מצליח להאמין אפילו למראה עיניי: צריך להיות באמת מקומי בשביל להצליח להישאר עם כל כך הרבה סבלנות בתוך בוטקה-עגלה של גלידה במקום הכי חם בארץ. מד הטמפרטורה היה קרוב ל-40 מעלות צלזיוס, אפילו לא בשמש.
אחרי מקצה הטעימות כולם התכבדו להם בגביע גלידה. עוד לקוחות הגיעו מאחורינו וזירזתי את הילדים, אבל לירון לא התרגש מהזירוז המנומס שלי והמשיך למזוג מנות משתנות עם כל הטעמים האפשריים אצלו. הסברתי לכולם לקחת את אותה המנה – שני טעמים בגביע אחד, לפחות נטעם ונהנה פעמיים. בדרך לים המלח אכלתי חמאה חומה וצמר גפן מתוק. בדרך חזרה היה ברור לכולם שאנחנו עוברים שוב אצל בוזה של לירון.
עוד אוכל רחוב:
לקחתי הפעם שוב חמאה חומה ופיסטוק, ופינקתי את עצמי בשני כדורים ב-22 שקל בלבד. טעמים נהדרים, מיקום הכי מפתיע בעולם תרתי משמע, גלידת שמנת מעולה וטעימה עם הקפדה נהדרת על כל פרט. לצמר גפן המתוק יש באמת טעם של צמר גפן מתוק.
זאת זכות לאכול את אחת מהגלידות הכי משובחות בארץ כאן מול הנוף של ים המלח ברקע, וזה באמת הפך את העצירה בצומת לחוויה. הבנתי בקצרה מלירון שיש סיכוי שייכנס אל תוך המבנה בצומת – זאת אכן תהיה בשורה נעימה יותר ללירון ולנוסעים שעוצרים. מגיעה לו מדליה על ההתמדה.
