אלו הרגעים הכי מעניינים במהלך היום מבחינתי. רגעים קטנים כאלה, ככה לבד, למצוא סיפור אמיתי על הדרך. אני מודה, זה תמיד מרגש אותי, אבל אני בולם את ההתרגשות שלי פנימה. אף אחד לא צריך להכיר אותי באמת, ככה עדיף. אני מגיע כמו כל אחד לדוכן או לדלפק, ופשוט מזמין את המנה הכי קבועה של המקום.
סוד ירושלמי מקומי. החביתה של אניטה
(צילום: קובי רובין)
יש מקומות של אוכל רחוב שמתחבאים להם כמו סוד מקומי. ככה בדיוק הרגשתי כשחלפתי עם המונית וקלטתי בין הבניינים של שכונת קריית יובל בירושלים את "החביתה של אניטה" - מבנה קטן עם גג אדום. נסעתי לפחות חצי שכונה כדי למצוא חניה, רק כדי לגשת ולהבין מי נגד מי. לא יכולתי להמשיך לנסוע או להתעלם ממה שראיתי, בטח כשהיו שם לקוחות שכבר עמדו ואכלו באותו רגע.
אם אתם לא מקומיים, בטוח תפספסו את "החביתה של אניטה", אז בבקשה שימו לב מעכשיו והלאה למקום שנמצא ברחוב מרדכי אנילביץ'. טלפון אין להם, וקצת קשה להוציא שם מידע (בדרך כלל אני מצליח להוציא פרטים מכל מקום, אבל אף פעם לא לוחץ), אבל זה לא מה שיעצור אותי גם ככה, לפחות את שעות הפתיחה הצלחתי להוציא.
המחיר הקבוע במקום סובב סביב 25 שקל בלבד. כמעט כל המנות בתפריט באותו מחיר, כלומר, מחירון ידידותי וזול בהחלט. אחרי התייעצות קצרה עם הסועדים במקום, החלטתי ללכת על המנה הכי מוכרת ואהובה עליהם – והזמנתי שקשוקה בלחמנייה.
אחרי דקה בלבד, קיבלתי לידי לחמנייה מלאה בשקשוקה עד גדותיה. אפשר להגיד שיש בה אפילו יותר מדי שקשוקה. בדיוק ככה אתה רוצה שיביאו לך מנה. בדרך כלל, השקשוקות שאני טועם הן מהסוג המסודר יותר, שבהן אני תמיד יכול לדעת אם הביצים טריות או לא.
כאן מדובר על שקשוקה מהירה וזריזה בהכנה, אבל אי אפשר להתווכח עם הטעם המעולה והמרוכז של הרוטב, ועם העובדה שהם ועוד איך יודעים מה הם עושים כבר קרוב ל-50 שנה ברציפות. את הנקניקיות שביקשתי להוסיף, אגב, לא באמת צריך, אז אפשר בכיף לחזור ל-25 שקל תמורת לחמנייה שמלאה על גדותיה.
עוד אוכל רחוב:
זה באמת סיפור פשוט אבל יפה: אותה משפחה מכינה כבר כמה דורות את אותו הרוטב, עוטפת אותו בביצים ומגישה אותו בפשטות ובזול לקהל לקוחות נאמן - קהל ירושלמי ברובו. להזכירכם, אין דבר כזה אוכל יקר. יש פשוט אנשים שמרשים לעצמם לאכול יקר מדי פעם. רובנו, ביום-יום, מחפשים לאכול זול וטעים, ורצוי כל יום אם צריך.
