תעשיית האוכל המוכן בישראל נמצאת בעיצומו של זינוק משמעותי בשנים האחרונות. הישראלים מגלים את הפורמט ומשקיעים בו יותר, אם בשל אילוצים, אם בשל חוסר יכולת וכישורים ואם מתוך רצון פשוט לשבות ממלאכת הבישול - אבל לא למנוע מבני הבית ארוחה הגונה.
הפעם, אולי בגלל מזג האוויר הסוער או חופשת החנוכה של הצאצאים שהביאה אותנו אל הסופ"ש במינימום אנרגיות ובמקסימום רצון לנוח, בחרנו לבחון את אופציית האוכל המוכן של מי שבעיני רבים היא ספינת הדגל של התעשייה הזו היום: רותי ברודו והרשת שהקימה - הדליקטסן.
הביס של יהונתן - דליקטסן
(צילום: יהונתן כהן)
על עוצמותיה וקבלותיה של ברודו בקולינריה הישראלית נכתבו כבר הררים של מילים ומחמאות מוצדקות. בשנים האחרונות, לצד פרויקטים יומרניים כמו בית מלון ומסעדות, נרשם שדרוג של ממש בכל מה שהדליקטסן מציעה ללקוח על מנת לאפשר לו לארח או להתארח. אם בשנים הראשונות הוצעו כמה רק מנות מוכנות ומתחלפות שניתן לקחת הביתה, הרי שהיום תמצאו בסניפים השונים שורה של אפשריות מגוונות לאירוח ברמות הקפדה משתנות. סלטים, מנות ראשונות, עיקריות, מרקים, קינוחים, לחמים כמובן, בקבוקי יין מותאמים ואפילו זרי פרחים ועוד אלמנטים לסידור השולחן. באמת נראה שחשבו על כל פרט, שלא לדבר על הסטייל, שתמיד מושך את העין והחיך.
קל לאבד את הריכוז ולהתפזר בסניפים השונים של הדליקטסן. כלומר, באים עם צורך ספציפי, ולפתע הרכישה שלך מתנפחת בעוד ועוד מוצרים מגרים שכלל לא חשבת עליהם, פשוט כי הם נראו טוב ונכון. לפיכך, הגענו ממוקדים ומרוכזים לסניף היפה בשכונת כוכב הצפון בתל אביב, עם משימה ברורה: לארגן ארוחת שבת רחבה ומגוונת למשפחה של ארבעה סועדים, שני מבוגרים ושני ילדים.
ביקורות נוספות:
הפרזנטציה באמת מהממת. סידור כאילו אגבי של המנות השונות בתוך קערות נאות, מייצר תחושה של מעין בופה אטרקטיבי ומגרה. המחירים, כפי שנגלה לכם בקרוב, אינם נמוכים במיוחד, אבל הסכום הכולל נמוך יותר מכל ארוחה במסעדה, והכמות תספיק להרבה יותר מארוחה אחת. חשוב לציין שהמקום איננו כשר ופתוח גם בשבת.
עסיסי עד כאב
את הסעודה פתחנו בכמה סלטים שאותם ליווינו בחלה קלועה (19 שקל) גדולה, חלקה, עננית ומענגת. החצילים במיונז (24 שקל לקופסה של 250 גרם) היו מצוינים. טעמי חציל קלוי לתפארת במיונז קרמי היו פתיח נהדר, יחד עם סלט ארטישוק בלימון כבוש (34 שקל לקופסה של 250 גרם) - שילוב טעמים חכם של שני אלמנטים שעובדים יופי יחד. הפרק הזה נחתם בסלט המוצלח מכולם, תפוחי אדמה, צלפים וטרגון (26 שקל ל-250 גרם). תפוחי האדמה היו רכים במידה הנכונה אך שמרו על צורתם, הצלפים והטרגון העניקו את החמיצות והטעם המתבקשים לסלט ממכר שאפשר לאכול גם לבד.
במסגרת הראשונות נוספו גם שש יחידות של לביבות (48 שקל), פוסט חנוכה, בכל זאת. שתי לביבות תפוחי אדמה, שתיים פראסה ושתי לביבות קישוא. לא קטנות, רכות מבפנים ופריכות מבחוץ ולכל אחת האפיון והטעם הייחודי לה. פרק ההתחלה נחתם עם שתי גיוזות ממולאות עוף (14 שקל) שנעשו בדיוק לפי הספר והפגינו את העושר הרב שיש למטבח של ברודו להציע, הפעם עם מנה בסגנון וטעמים אסייתיים מובהקים. עם זאת, רוטב לטבילה היה נדרש ולא הוצע או הגיע עם המנה. אם כבר אוכל ביתי מבלי להתאמץ, אז עד הסוף.
כמנת ביניים הוזמנו שתי מנות מרק עוף (26 שקל עבור 400 גרם). בדרך כלל בסניפים השונים מוצעות מגוון אופציות של כיסונים למרק, אך הפעם לא היו בנמצא, ולכן הסתפקנו במרק צח וצלול בטעמי עוף חזקים. לנו חסר אלמנט עשבוני טרי במרק, ולכן הוספנו מעט כוסברה קצוצה טרייה מעלה, שהשלימה לגימה מצוינת. אולי כדאי שמוכרי הדליקטסן יציעו קצת ירק קצוץ לצד המרק - לטובת שדרוג.
מכאן עלינו שלב אל המנות העיקריות. בימי השבוע מוצעת בסניפים השונים סוג של עסקית - במחיר המנה העיקרית (הבודדת) אפשר לקבל גם תוספת אחת. אם עד עכשיו היללנו ושיבחנו את המערך המתוקתק של צוות העובדים בעמדות ההגשה השונות, כאן נדרש עוד חידוד ודיוק עם הסברים על מה כוללות המנות, ובעיקר במתן הנחיות לאיך הכי מומלץ ונכון לחמם אותן. כששאלנו, נאמר לנו "פשוט תחממו", זה לא מענה רציני שעומד בסטנדרט של המקום.
העיקריות והתוספות היו ברובן משובחות, אבל היו גם כאלו שפחות, ונתחיל איתן. קודם כל המאכל הכי בייסיק שיש, השניצל (כחצי קילו, חמש יחידות, 84 שקל). זה לא שהשניצל של הדליקטסן רע חלילה, אבל אין כמו שניצל ברגע שהוא יוצא מן השמן, וכאן (וכמובן בכל מקום אחר של אוכל מוכן) אין את היכולת לענות על האתגר הזה. בנוסף, השניצל הזה הוא מהסוג העבה מאוד. הוא כמובן מטופל נכון, ושומר על העסיסיות שלו, אבל אנחנו באופן אישי תמיד נהיה ממחנה השניצל הדק והקריספי. גם הפסטה עגבניות (25 שקל ל-350 גרם) הייתה פשוטה מאוד, וניכר שבמאמץ לא רב אפשר להגיע להישגים דומים גם בבית, מה שאי אפשר לומר על הבולונז (24 שקל ל270 גרם) שהיה פנטסטי. רוטב עמוק מבישול ארוך, תועפות בשר, עגבניות ובזיליקום עם פסטת חונקי כמרים, שעשויה בדיוק רב והסבה עונג והנאה מרובים.
בניגוד לכל מה שנאכל עד כה, מנה אחת התפקששה ולא הייתה צריכה להיות מוצעת למכירה. היא נקראת אורז בטעמים (30 שקל ל-400 גרם) ומכילה אורז וירקות. כאן האורז פשוט לא היה מבושל כהלכה, קשה, מפורר ולא התמזג עם הירקות. פאשלה, אבל רק אחת בודדת מתוך הזמנה לא קטנה. התקדמנו.
קריאות התפעלות הגיעו מכיוון לא צפוי שאותו שמרנו לארוחת השאריות בצהרי שבת. שימו לב: החמין הוא מאסטר פיס
להזמין דג שמבושל מראש זה וואחד אתגר. גם ברמת ההכנה, ובטח ברמת החימום בבית (וכאמור, לא ניתנו הוראות). הרי דקת חימום מעבר לזמן הנדרש - והבשר הופך ליבש ומדכא, אך לשמחתנו זה לא היה המקרה. הסלמון (יחידה בודדת, די גדולה – 56 שקל) שמר על עסיסיותו וטעמיו העדינים והשמנוניים אחרי חימום קליל במיקרו. ליווינו אותו בתפוחי אדמה קטנים צלויים (23 שקל ל-350 גרם), שהיו הכי פשוטים אבל עשויים בדיוק רב, מומלחים במידה ונמסים בפה. תוצר נוסף של תפוחי אדמה, הפירה, היה עשיר כנדרש. קרמי ורך בדיוק במידה, בדיוק כמו השעועית הירוקה (9 שקל ל-100 גרם) ששמרה על מבנה זקוף דמוי אל-דנטה עם שומשום ובצלצלי שאלוט. כיף.
את הטוב שמרנו לסוף, והיה שווה לחכות. אם מרבית המאכלים עד כה היו טובים ומוצלחים ברובם המכריע, אז זה כבר היה שובר שיוויון מובהק: העוף בגריל, רוטיסרי (חצי עוף שמן, 700 גרם ב-60 שקל) היה לא פחות ממפואר. טעמי צלייה אדירים בתיבול הולם, עור פריך ובשר עסיסי עד כאב מרוב עונג. זו מנה ששווה, כדאי ומומלץ לשוב עבורה. כמה פשוטה לכאורה, כך מוצלחת.
קריאות התפעלות נוספות הגיעו מכיוון לא צפוי שאותו שמרנו לארוחת השאריות בצהרי שבת. שימו לב: החמין (56 שקל למנה שיכולה גם להספיק לזוג) הוא מאסטר פיס. תבשיל החיטה והשעועית, בטעמים עזים של בישול ארוך, שמרו על המבנה שלהם אך היו רכים עד נמסים, איתם מוגשת ביצה חומה נהדרת, קישקע פשוט ונתח בשר צלוי לתפארת שצימרר מרוב הנאה. זה היה שיחוק סופר מפתיע, שיחד עם העוף בגריל הפך למנות שזוכרים ורוצים מהן שוב. שאפו.
אתם יכולים להבין מרוח הדברים שהחוויה הייתה מאוד מוצלחת. ארוחה משפחתית מלאה, עשירה ומגוונת עם שאריות ליום שאחרי, שעולה בסביבות ה-500 שקל היא עסקה לא זולה, אך כזו שבוודאי משתלמת ביחס לאפס המאמץ שנדרש, ובוודאי שביחס למבחן הטעם. כאמור, שוק האוכל המוכן הולך, מתרחב ומתפתח בצורה מרשימה לנגד עינינו, ובוודאי שיש אלטרנטיבות מעניינות ומוצלחות לא פחות, אבל דבר אחד בטוח: גם בגזרה הזו, רותי ברודו ממקמת את עצמה בטופ.
