להיכנס, לחוש בדופק הגבוה ולראות את העומס הצבעוני והמגרה על השולחן - מסעדת ירושלים היא מסוג העסקים שפשוט מרחיבים את הלב. מקום משפחתי שפועל קצת יותר מ-20 שנה, האמא במטבח על התבשילים והמאפים הבוכרים, האבא על הסלטייה והגריל, והבן הבכור דוד על הקופה, חיתוך הסלט ובעיקר שליפת הבשר ביד חשופה (טוב, עם כפפת פלסטיק שחורה) מהשיפודים הלוהטים. לצידם פועלים כמה מלצרים נמרצים שמתקתקים את מה שקורה במסעדה הלא גדולה מדי, אך העמוסה מאוד.
הביס של יהונתן: מסעדת ירושלים בלוד
(צילום: יהונתן כהן)
הפלא הזה מתרחש בלוד, שלאט לאט חושפת עוד מקומות משפחתיים איכותיים שמרימים ראש בגאווה בשנים האחרונות. אמנם קשה להגדיר את האזור שהוא בחלקו תעשייתי ובחלקו שכונת מגורים, אך הוא שוכן על רחוב ראשי, יוספטל, ונמצא במרחק הליכה מתחנת הרכבת המרכזית בעיר, כך שיש מגוון דרכים להגיע ביעילות למפגש מלבב עם דושפרה משובח וקבב מהאגדות.
מהחמוצים ועד לפסגה
המסעדה איננה גדולה במיוחד. כעשרה שולחנות בגדלים שונים ובצפיפות רבה, וקומה שנייה שמיועדת כולה לאירועים פרטיים. על הקירות טפטים נאים, שטיחים ממוסגרים וכלי אוכל תלויים לצד תמונות של, כמובן, ירושלים. תוך דקות מתייצב המלצר להסביר ולקחת הזמנה, והאתגר בבחירה אינו פשוט. קשה להכריע בין מה שמוצע שם, כי הפיתוי גדול. מה שכן, למקום מגיעה מילה טובה על האפשרות להזמין בקבוקי שתייה גדולים. אם כבר בית, אז עד הסוף.
הלכנו על פתיחת השולחן (25 שקלים לאדם), ומיד הוא התמלא בכעשר צלוחיות צבעוניות אבל לא מלהיבות מדי. היו שם חצילים שרופים וחצילים בסוג של זעלוק וחצילים עם גמבה, עגבניות שרי וכוסברה, גזר, סלסה ומטבוחה, כרוב חמוץ ובמיונז. כולם טריים, כולם סבירים, אבל לא מעבר. מי שהכי הרשימו היו המלפפונים הכבושים ההיסטריים. מלפפונים גדולים בכבישה ביתית מוצלחת במיוחד, גם פציחים וגם חמצמצים במידה. כל שנותר הוא לבקבק ולשווק. בפעם הבאה אפשר להסתפק רק בחמוצים ולא בפלטה כולה שהייתה לא הכרחית בדיעבד. את מנות הפתיחה ליווינו בלחם בוכרי (10 שקלים), שנהנה מטקסטורה יפה מאוד, אבל כמו בחוויות קודמות שלנו במסעדות בוכריות, היה יבשושי ולא טעים במיוחד. כנראה שכמו כל לחם, נוצר פער גדול בין לחם חם שיוצא מן התנור, לבין כזה שעומד קצת.
אחרי ההתחלה המהוססת העניינים נסקו, כשלשולחן נחת מרק הדושפרה (56 שקלים). מרק צח בטעמי בשר עמוקים בצבעי אדום כתמתם בעיטור עלי כוסברה, ובתוכו כמות נכבדת של כיסונים קטנים ומרשימים מלאים בבשר. אם תרצו זהו טורטליני בוכרי שאי אפשר להפסיק ללגום ולאכול ממנו. מנה שהיא ארוחה בפני עצמה.
במהלך ההזמנה ניסינו לשדל את המלצר שישכנע את המטבח להוציא לנו צלחת של מיקס של אושפלו ובאחש, שתי מנות האורז השונות והאהובות של המטבח הבוכרי, אבל ללא הועיל, לכן ויתרנו על הבאחש והסתפקנו באושפלו (56 שקלים) שהיה נהדר. תבשיל אורז כתמתם עם גזרים ותועפות בשר, ונראה שהסיר הועמד לפני שעות ארוכות עד שקיבל מראה וניחוח כמעט טשולנטי, או אולי של טבית, עם טעמים עמוקים ומהנים של בישול ארוך ומוצלח. מנת האורז הזו כה גדולה ומנחמת שגם אותה ניתן להזמין לבד ולהתענג רק עליה.
ביקורות נוספות:
המאפים הבוכריים, מנגד, היו פחות אחידים ברמתם. המנטו (46 שקלים), ארבע יחידות גדולות של כיסונים מאודים, היו קצת עשויים מדי, מה שהוביל למילוי בשר מעט יבש. זה עיקר את המנטו מכוחו העיקרי: יניקת העסיס הבשרי מהכיסון. גם הסמסה (16 שקלים) האפוי סבל ממעטפת פחות מוצלחת, אבל כאן התוכן חיפה, עם הרבה בשר שמנוני, בצלי, מפולפל ומהנה. המוצלח ביותר מבין המאפים היה הצ'יבורק המטוגן (38 שקלים) - שתי יחידות גדולות, זהובות ובמילוי מעולה עם סלסה מעודנת לצידו. כיף.
הקבב של המשפחה הלודאית הוא ברמה אחרת. מלווה אותך, נצרב בזיכרון ומעורר געגוע כמעט תמידי. בפעם הבאה נזמין רק אותו
מכאן הגענו מוכנים אל מה שהתברר תוך דקות כפסגה: השיפודים, או ליתר דיוק השיפוד. ה-קבב, בה' הידיעה. כמות נדיבה של בשר בתיבול עדין ונעים, צלוי לתפארת, מעושן, עסיסי, שומני במידה. הקבב שמגיע מהמחוזות האלו שבמרכז אסיה מוכר בזכות טיבו ואיכותו, אבל מה שעובר תחת ידיהם של בני המשפחה הלודאית, הוא כמעט ברמה אחרת. קבב שמעורר השראה ומחשבה על כך שבפעם הבאה במסעדת ירושלים, נזמין אולי רק ממנו, ולא נסתפק בשיפוד או שניים, אלא הרבה יותר. זהו קבב שמלווה אותך, נצרב בזיכרון ומעורר געגוע כמעט תמידי, יומיומי אליו. ועכשיו נשימה עמוקה, ונמשיך: לצד הקבב התקבל גם שיפוד של כבד עגלה משובח משובץ בשומן כבש, שהיה אחלה, אבל כלום לא בליגה של הקבב, שכמו כל השיפודים הבוכריים מקבל ליווי של בצל חי, סומק וכמה שפריצים של חומץ לעיצוב הטעמים הסופי. זו הייתה חתימה נהדרת, לארוחה חמה ומלבבת.
אז כך, בליבו של אזור שקשה להגדירו בעומק לוד, שוכן עסק משפחתי רב קסם שמשמר את המסורות המשפחתיות בצורה מכובדת ביותר, עם קהל מסור ונאמן שמלווה וממלא את המקום כמעט מדי יום. הרוב חביב, הטעמים נאמנים למקור, הניחוחות טובים, האווירה חמה ונעימה, והקבב, כך יעידו השולחנות שסבבו אותנו ובהם אנשים מכל הארץ, מצדיק נסיעה מיוחדת ללוד, למסעדת ירושלים.
