"עדן בן זקן ובעלה נכנסים לעולם המסעדנות בהשקעה של מליונים", זעקו הכותרות, ואנחנו ספרנו את הדקות לקראת הפתיחה. כעת, אחרי רעש יחצ"ני לא קטן לצד הרצה שקטה, נפתחו שעריה של מסעדת לוצ'נה, סניף ראשון לציון.
הביס של יהונתן
(צילום: יהונתן כהן)
שוקי ביטון, עלם חמודות ובעלה של עדן בן זקן, לא חדש בעולמות הללו. קורות חייו מעידים על ניסיון במסעדות, אבל מעולם לא בפרופיל כזה, עם תועפות של פרסום וציפיות בהתאם. ועכשיו, סדר בדברים: לא מדובר על מסעדה חדשנית בפורמט פורץ דרך, אלא בסניף חדש למסעדה ותיקה שפועלת בהצלחה זה יותר מ-15 שנים, בתחילה בירושלים ומאז התפרסה במתינות ברחבי הארץ תוך בנייה ושימור של קהל. המסעדה של ביטון נפתחה במרכז המודרני והמחודש שנמצא לא רחוק מקניון הזהב בראשון לציון, וחולשת על שטח עצום.
ביקורות נוספות:
לפני הכול נברך. כל כניסה, של כל משקיע, לענף המסעדנות הישראלית הוא ראוי וחשוב. האתגרים הרבים של השוק הזה בוודאי לא מעמידים משקיעים בתור. ולכן, כשיש כאלו בעלי אמצעים - זו ברכה שאין להקל בה ראש. זה מייצר עניין, תעסוקה ועוד אפשרויות בילוי, בהנחה שהמוצר הסופי שווה את ההשקעה, ואת זה בדיוק באנו לבדוק בערב חורפי של תחילת השבוע.
אווירת בר
כבר עם הכניסה למקום העצום לא נותר ספק. הפרסום על ההשקעה הכבדה הוא אמת לאמיתה. זה זועק עם מקום מהודר ומטופח, שטיחים, תקרות משורטטות, שולחנות רגילים לצד ספות לישיבה יותר אינטימית, בר פנימי עשיר עם תצוגת קינוחים מרשימה וגם איזור חיצוני לא קטן בכלל לימים חמים יותר. אפילו תאי השירותים מושקעים ומבושמים בנעימות. התאורה במקום אפלולית סך הכול והווליום של המוזיקה גבוה, תפריט היינות והאלכוהול לא קטן, והמקום כמו מכוון בצורה ברורה לאווירת בר/מועדון יותר מאשר למסעדה קלאסית.
מהרגע שנפגשנו עם האלמנטים של האוכל, ההתלהבות פחתה. כמצופה משם המקום, הסגנון איטלקי וכשר, והתפריט מציע את כל החשודים המיידיים. ראשונות מבוססות על פי רוב על דגים נאים, פסטות ופיצות כמנות ביניים ועיקריות של דגים צלויים. שום דבר יוצא דופן או מושך את העין. תפריט גנרי, אפילו קצת משעמם. מה שלא היה משעמם היו המחירים שלחלוטין לא הותירו אותנו אדישים. פסטה פשוטה ברוטב עגבניות ב-84 שקל, סלט קיסר (ללא תוספת דג או בשר, כמובן, אלא רק חסה וקרוטונים) ב-80 שקל. מדובר בתמחור גבוה מהמקובל בז'אנר. זו לא מסעדת שף גבוהה כמו זו שביקרנו בשבוע שעבר, אלא מסעדת רשת ששואפת לגעת בכולם, וכאן כבר נוצר פער.
נרעשים מהמחיר פנינו לאוכל. הלכנו על קלאסיקות, כי הן במידה רבה המדד הטוב ביותר לבחון את עבודת המטבח. פתחנו בכמה מהראשונות: ברוסקטה דג ים (76 שקל) היא שלושה ביסים קטנים של לחם שמכונה "מחמצת", אבל בפועל היה מעין צנים יבש וכמעט שובר שיניים. ברוסקטה אמורה להיות פרוסת לחם קלויה קלות ומתובלת שחלקה עדיין בעל יכולת לספוג נוזלים ולחות, ולא מה שקיבלנו. על הצנים נמרח איולי צ'ילי חרפרף, והדג נקצץ עם בצל סגול ועירית, ונהנה מטעם לימוני טוב. שינוי קל היה הופך את המנה לקלילה וראויה לפתיחה. אחריה הגיעו הארנצ'יני (64 שקל) - שלושה כדורוני אורז שבוצעו טוב ברמה הטכנית. מעטפת פריכה ותוכן של אורז וגבינות שהיה מתובל כהלכה והונח על פסטו מוצלח.
האם כאן נולד סלט הקיסר שמורכב רק מחסה, רוטב, פרמזן וקרוטונים, ושווה 80 שקל? ובכן: התשובה, לצערנו, היא לא
כמי שזוכרים את מסעדת לוצ'נה עוד מימיה הראשונה כמסעדה צנועה ברחוב עמק רפאים בירושלים, הזמנו את אחת ממנות הדגל שלה מאז, טורטליני סלק (68 שקל). חמישה טורטלינים אדמדמים שטובעים ברוטב שמנת סלק, ומוגשים בצורה מוקטנת כמנה ראשונה. לצערנו המנה הגיעה פושרת והטורטלינים עצמם היו קרים לחלוטין בחלקם הפנימי. נאלצנו להחזיר את המנה, וכמצופה - לא חויבנו עליה. משם הגענו למנה המסקרנת מכל מבחינתנו, וזו שנושאת את השאלה הגדולה: האם נולד סלט הקיסר שמורכב רק מחסה, רוטב, פרמזן וקרוטונים, ושווה 80 שקל. ובכן: התשובה, לצערנו, היא לא. גם כאן, הביצוע ברמה הטכנית הוא סביר לחלוטין. כל העלים נמשחו ברוטב (שנדמה שהאנשובי נעדר ממנו) והקרוטונים היו נגיסים ופריכים במידה הולמת, אך גם כל אלה יחד לא מייצרים הצדקה לתמחור כזה.
רגע לפני מנות הביניים, המקום נדרך. המלצרים הרבים עברו בין השולחנות והזמינו את הסועדים למרכז המסעדה - שם התבצעה הדלקת נרות חגיגית בניצוחו של הרב שוקי. זה היה רגע מלא חן שיצר אווירה נעימה. הסועדים עזבו לרגע את השולחנות שלהם, הצעירות שלפו את הניידים וכולם הצטרפו לשירת "מעוז צור", ואז חזרו איש איש לשולחנו. עם החשבון והקינוחים הוגשו סופגניות לכולם, וזו מחווה יפה.
הפסטה, טליאטלה ברוטב עגבניות (84 שקל) הייתה פשוט פסטה ברוטב עגבניות. היא בושלה כנדרש, והרוטב היה רגיל ועמוס בפרמזן. אחלה, אבל לא שווה את הסכום הנדרש עליה. דברים דומים ניתן לומר על הפיצה מלנזנה (88 שקל). פיצה בינונית בגודלה, שעליה הונחו חצילים מטוגנים, בצל סגול, צ'ילי ועירית. זו הייתה פיצה סבירה לחלוטין, לא נאפוליטנית, לא בסטנדרט הגבוה שהתרגלנו אליו במסעדות רבות ברחבי הארץ, אבל היא בוצעה כהלכה. הבצק היה אפוי טוב, הרוטב נייטרלי והתוספות יצרו ביס ראוי. לא פיצה שתבואו עבורה במיוחד, או כזו שתזכרו, ולכן נדרש שיפור גם בגזרה הזו, בטח לאור התמחור.
את הארוחה סיימנו במנת דג ים (164 שקל). בצלחת גדולה הגיע נתח לא קטן בכלל של פילה מוסר שנצלה לכדי שלמות - עור פריך ותוכן עסיסי עד נמס. לצידו הוגשה כמות נדיבה מאוד של ניוקי ברוטב עגבניות, אותו רוטב העגבניות הסביר של הפסטה, רק שכאן הניוקי היו במרקם דחוס ולא מוצלח. בצלחת הורגש מחסור באלמנט מרענן, אולי ירוק, לצד הדג המצוין והניוקי המאכזב.
אקורד הסיום של הארוחה די שיקף וסימל את החוויה בלוצ'נה. לא רע, אבל לא מוצלח במיוחד ובוודאי שלא מלהיב או מסעיר. אם השירות והאווירה האפלולית יכולים לייצר אנרגיית בילוי מוצלחת וחמימה, האוכל לא מתעלה לרמת ההשקעה שמסביב. כאמור, זו ברכה גדולה שאנשים מנוסים ואמידים נכנסים לתחום המסעדנות ותורמים לו מכיסם וכישוריהם, בטח אנשים מוכרים ונעימים כמו ביטון ובן זקן, אבל הם והקהל שלהם ראויים ליותר מבחינת האוכל. הטכנלוגיה, כפי שמוכח בעשרות מסעדות איטלקיות אחרות ברחבי הארץ, קיימת.
