בשעות הלילה, בדרך כלל אחרי יום מלא עבודה על המונית, אני עובר לאופניים. אני וחברים שלי רוכבים יחד על אופני שטח בהרי ירושלים והסביבה, נהנים קצת מאוויר הרים באמת צלול, במיוחד אחרי ימי נהיגה מלאים בתוך הכרך התל אביבי הגדוש והחנוק.
באחת הרכיבות דרך היער, מצאנו את עצמנו רוכבים דרך תעוז, אשר נמצא ממש מול הישוב תרום. תאמינו לי, אפילו לא ידעתי שקיימים ישובים עם שמות כאלה, ועוד אחד מול השני. בזמן שתהיתי על שמות הישובים, אחד החברים סיפר בהתלהבות שממש כאן, בתוך הישוב, שוכנת מאפייה מאוד ידועה, אישלחם שמה.
לא הבנתי מה קורה. הרי ההיגיון אומר שמקומות כאלו בדרך כלל נמצאים בכניסה לישוב, ואנחנו כבר היינו ממש פנימה. אבל ולא ולא. מסתבר שמאפיית אישלחם נמצאת בעומק הישוב, רק אחרי מספר פניות ועליות ומורדות. רק אז היא מתגלה, ממש כמו פאטה מורגנה.
אני יודע את זה כי מספר שבועות אחרי כן, בדיוק נסעתי לבית שמש עם המונית ונזכרתי בהמלצה של אותו חבר. נסעתי על כביש 44 לכיוון רמלה, והחלטתי לפנות לישוב כדי לראות מה מאפייה שבאמת נמצאת באמצע שום מקום, יכולה להציע לי.
צפו במונה טועם פוקאצ'ה
(צילום: קובי רובין)
נכנסתי פנימה אל תוך תעוז, יחד עם הנווט מופעל. הבאמפים היו רציניים, אז נסעתי קצת יותר לאט. כמה סיבובים צפופים, עולים ויורדים, ורק אז מגיעים לפנייה המובילה אל תוך המאפייה, שמגיעה עם חנייה מפנקת ונוף מרהיב מהמרפסת.
אישלחם מבפנים. "אימפריה של לחם"
(צילום: קובי רובין)
מרפסת חלומית שפונה לנוף יפהפה. אישלחם
(צילום: קובי רובין)
אימפריה של לחם. זאת המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש מרגע שצעדתי פנימה. ראיתי דלפק פעיל בהחלט, עם אופה שבשיא הפשטות מכניס מאפים לתנור אפילו בתשע בבוקר. הסתכלתי על המאפים הטריים, ולרגע התבלבלתי עם עצמי. שאלו אותי אם אני מסתדר, אז עניתי את התשובה הקבועה שלי, "אני יודע ללכת לאיבוד לבד".
ראיתי מבחר מאפים לא גדול, לחמים לא הרבה, אבל מסוג הלחמים היותר נדירים, כמו לחם חיטת קמוט למשל. הייתי חייב לקנות לעצמי לחם כזה. זה נשמע לי נדיר וחווייתי בהחלט.
מיקדתי את עצמי בחזרה לדלפק, ואז, כאילו היתה אישה יפה על הבר, משכה את עיניי פוקאצ'ה צבעונית מדי, עם מה שהיה נראה לי כמו טחינה. המשכתי לסרוק את שאר המאפים היותר מתוקים, אבל העין שלי חזרה בפזילה ברורה הישר אל אותה פוקאצ'ה מסתורית. מי שפך טחינה על הפוקאצ'ה? הייתי חייב לגלות.
סיפרו לי שלמאפה קוראים 'פוקאצ'ה משוויה אנטיפסטי עם טחינה מעל'. כן כן, רק ככה הם מגישים אותה, והיא עולה 25 שקלים בלבד. בצעו לי חתיכה, וקיבלתי לידיי מאפה ענק, עם בצק תפוח בהחלט ובתוכו ירקות, פלפלים וקישואים.
עוד אוכל רחוב:
הפוקאצ'ה התגלתה כמעולה. כל נגיסה יצרה בפה רכות מנחמת. מידת האפייה הייתה מדויקת, הירקות היו טעימים, והטחינה רק השלימה עוד יותר את הטעם. אישלחם התגלתה כנקודת חובה בהחלט על המפה. בבקשה לא להישבר אחרי שנכנסים לתעוז, המאפייה באמת עמוק פנימה, והיא שווה את הנסיעה. בתיאבון!
