מדהים לראות את מה שקורה באשדוד. זו תמיד הייתה עיר טעימה במיוחד, אבל אם לאורך השנים פעלו פה בה כמה מוקדים צנועים בלבד, היום זו כבר עיר קולינרית מובילה לכל עניין ודבר. ואם בעבר ביקור באשדוד וסביבתה היה כרוך בדילמה סביב שתיים או שלוש אופציות, היום זה כבר כאב ראש אמיתי. את כאב הראש הזה נעמיק היום - עם זרקור על מקום שמתחדש ומתעדכן, והפך ליעד הולם לחובבי הבשר.
הביס של יהונתן - מסעדת "זה" באשדוד
(צילום: יהונתן כהן)
אנחנו מדברים על "זה", מקדש המבורגרים אשדודי שפועל כבר קרוב לעשור. בחודשים האחרונים חל בו מפנה של ממש, כשאל המקום נוספו כוחות חדשים, בני העיר, שעבדו שנים במטבחים השונים של רותי ברודו והחליטו להביא את הידע והניסיון שלהם בחזרה אל העיר שבה גדלו. וכך "זה" הפכה מהמבורגרייה מוצלחת ופופולרית, למסעדת בשרים.
"זה" ממוקמת בחלקה הדרומי של הטיילת של העיר. המקום נראה ומרגיש כמו אזור שנמצא בהתעוררות - צפונית אליו נפתחים עוד ועוד מקומות חדשים ומעניינים, אך האגף הדרומי עוד דורש ריענון, וחלקו קצת מוזנח ולא אחיד בעיצובו. דברים דומים אפשר לומר גם על "זה", אמנם לא מוזנחת חלילה, אבל מעט מיושנת. המסעדה מורכבת משני חללים גדולים מאוד, האחד חיצוני, ממש על הטיילת ומשקיף לחוף המרהיב, והשני פנימי, שבצידו האחד המטבח ובצידו השני בר גדול עם מקומות ישיבה. שולחנות העץ לא סימטריים ולא הכי נוחים לישיבה ואכילה. המקום אמנם נקי ומבריק, והמטבח נראה סופר מודרני ופועל בשקט ובחוכמה, אבל נראה שנחוץ רמונט צנוע, אולי גם מפות ושולחנות נוחים יותר. חומר למחשבה.
השחקן הראשי
התפריט הוא גן עדן לקרניבורים, לא פחות. כולו מורכב ממנות בשר מגוונות ומגרות. אין כאן אפילו מילימטר של יומרה להציע משהו למי שאינו אוכל בשר. 21 מנות בסה"כ בתפריט, בהן שתי מנות ירק והמבורגר טבעוני סינתטי. זהו. יתר החלופות מעולם הירק מגיעות כתוספות לבשר, שעל שלל חלקיו ואגפיו, הוא ורק הוא השחקן המרכזי. חשוב לציין, מלאכת הבחירה מהתפריט הייתה מורכבת, ועשינו את המיטב, יחד עם המלצר היעיל, אבל נותרו בחוץ כמה מנות שעוררו עניין רב. טוב, ננסה לספק את הצורך כשיגיע משחק החוץ הבא מול מ.ס. באצטדיון הי"א (7 דקות נסיעה מהמסעדה).
פתחנו בשלוש ראשונות קטנות. שפיץ שייטל בכבישה קרה, פרוס דק על אחו בלנקו, עלים וצ'ילי (36 שקל) -מנה לא גדולה, סוג של נשנוש שכולל שש פרוסות דקיקות של בשר כבוש טוב ומתובל נכון, והאחו בלאנקו (שעשוי משקדים ושום) משמש כדבק אלגנטי לטעמים השונים מבלי לגנוב לבשר את ההצגה. בנוסף הגיע גם טרטר בקר (58 שקל) שהיה נדיב בכמויותיו, אבל לא מסעיר בטעמיו. אי אפשר היה לטעות לגבי איכות הבשר וטריותו, אבל הוא שחה באיולי וטעמי החרדל השתלטו על החוויה הכוללת. לא אסון, בטח ביחס ליתר החוויה, רק יד יותר עדינה חסרה כאן.
ביקורות נוספות:
עוד בגזרת הראשונות - מנת טאקו (39 שקל) שהייתה הטובה מבין השלוש. שני טאקוס קטנים, מרוחים בקרם אבוקדו, עמוסים בבשר אונטריב מפורק עם קצת עלים, צ'ילי ורבע לימון כדי לטפטף מעל. זה היה ביס מעולה, שהמגרעה היחידה שלו הייתה שהוא נגמר מהר. הייתי שוקל להכפיל את הכמות, בתמורה לעלייה צנועה במחיר. אין כאן תגלית קולינרית חריגה בשילוב הטעמים, אלא פשוט ביצוע מדויק ומוצלח במיוחד של כל אחד מהמרכיבים בנפרד וחיבורם יחד.
משם עברנו לאחד הנתחים שהפכו להכי פופולריים במחוזותינו, הפיקניה, שב"זה" מקבלת טיפול במעשנה (76 שקל). נתח לא גדול, כ-200-150 גרם, שמשוח בציר בקר ומוגש על שמן עשבים. הנתח בשרני וצלוי במידה מותאמת, נהנה מטעמי עישון קלים ומסב עונג רב כנדרש מהפיסה האהובה הזו. הפיקניה מוגדרת כמנת ביניים בתפריט, ובהגדלתה, היא לגמרי יכולה להפוך לעיקרית מכובדת.
לעיקריות מוצעות אופציות מרובות של נתחים שונים על העצם או בלי, וכן ההמבורגרים המפורסמים של המקום. התחלנו באנטריקוט עגלה (186 שקל), 300 גרם של נתח, מחיר ממוצע אך לא נמוך. המנה מגיעה עם תוספת לבחירה, הלכנו על תפוח אדמה בקראסט. זו הייתה מנה מעולה. גם כאן, הצלייה בדיוק כנדרש, ציר בקר ושום קונפי מעל, ותפוחי האדמה השלימו צלחת שכולה כיף עמוס B-12.
הלחמנייה רכה, עננית, אבל גם קלויה. שתי קציצות הסמאש צלויות עם שוליים ומעטפת פריכה. מעט ירקות, רוטב שמזכיר רוטב של ביג מק, ובשורה התחתונה: איזה ביס כיפי
הטיפול בבשרים, מהמנות הראשונות הקטנות ועד לעיקריות, היה מהמם, וכך גם בעיקריות. אין ספק שהשדרוג שחיפשו ב"זה", בוצע בצורה המקצועית והנכונה ביותר. ועכשיו, כדי להשלים את המבחן, אין ברירה אלא להתנסות במנה שהביאה את המקום עד הלום, הסמאש המבורגר (69 שקל). תופתעו לשמוע, או שלא, שגם כאן נרשמה הצלחה. ב"זה" לא שוכחים מאיפה התחילו, ונותנים את הכבוד המירבי להמבורגר, שהיה, בסופו של דבר ואחרי מאבק עיקש, אולי המנה הטובה ביותר בארוחה. קודם כל הלחמנייה, רכה, עננית, אבל גם קלויה ומייצרת קונטרסט עדין של פריכות, שתי קציצות סמאש, שגם הן נצלו כנדרש עם שוליים ומעטפת פריכה, אך כזו שלא גורמת לאיבוד העסיסיות, מעט ירקות, רוטב בעל השם המפוצץ "אנימל סטייל", שמזכיר רוטב של ביג מק, ובשורה התחתונה: איזה ביס כיפי.
על קינוחים ויתרנו. היו רק שלושה שנראו רגילים ולא מסעירים, והבשר באמת עשה את שלו. המקום המוצלח הזה מעצים עוד יותר את הקביעה שכיף להיות רעב באשדוד: הדגה של יחי בפסקדו, הפיאצה והפיצה של יאן הרוש, המאכלים העדתיים המרובים, הבירה והנשנושים של גמברינוס, התאילנדי של רונג'ן ועכשיו גם הבשר הנהדר של "זה". וסליחה ממי שלא ציינו כאן, כי יש. יש המון אוכל טוב באשדוד.
