הנה זה סופסוף קורה. אף פעם לא עשיתי את זה, אבל הגיעה השעה והרגע היה פשוט מתאים: מבחן השוואתי על הדרכים. וזה קורה במקום שבו מתענגים על מלבי - הדוכנים בכניסה לגן לאומי שפך נחל שורק על כביש פלמחים.
יש מיני מתיקה שהגיעו מכל התפוצות בעולם, אבל המלבי תפס הכי חזק יחסית. עוד מנסים לשכנע אותנו לאכול גלידה בטעמים – וזה אפילו מאוד טעים לפעמים – אבל גם קצת כבד, וכנראה לא רק אני תמיד חוזר אל הטעם המוכר של מלבי קר עם רוטב אדום מדי מעל, עם או בלי קוקוס ובוטנים שבורים.
בשביל לקרר את המצב אפילו קצת, מלבי תמיד עושה אצלי את העבודה. מנה לא גדולה מדי מההתחלה, בבקשה. מתוק מדי כבר פחות מעניין אותי, זה עבד רק כשהייתי צעיר וחסר חוש טעם.
עם השנים החולפות המלבי המקורי שינה את סוגו, וההרכב השתנה. אם פעם הייתה כמעט רק גרסה אחת, פרווה בדרך כלל, היום אפשר למצוא כבר מלבי בשלל טעמים. יש מקום שאפילו מוכר מלבי שוקולד. זה בכלל לא בשבילי אף פעם, תודה רבה. בימינו אנו, מלבי חלבי הפך כבר להרגל קבוע ומפנק בהחלט.
אבל הנה אליה וקוץ בה: עם השנים החלו יצרני המלבי להגיש אותו בכוסית פלסטיק. המנה קטנה יותר בהחלט, והמלבי לא איכותי בכלל. תוך כדי אכילה ולגימה, אתה לא בטוח שיש בכלל חלב במנה שלך.
ביום קיץ חם, שבו הזעת יתר היא בלתי נשלטת, הורדתי נוסע בתוך הקיבוץ עם המיקום הכי יפה בארץ, וחיפשתי איך להרוות את הצמא.
עוד מימי הילדות, העצירה הקבועה בדרך לחוף פלמחים הייתה בשביל לאכול מנת מלבי עם כוס מיץ לימון חמוץ כל כך, שאתה מקמט את הפנים באופן לא רצוני. זה מה שהיה לנו אז וגם בערך עד היום, הרבה לא השתנה. הדרך לפלמחים עדיין קיימת, המלבי נמצא באותו מקום בדיוק, כמו חלק אמיתי מהנוף של הארץ.
עוד אוכל רחוב:
אז כמו שהסברתי מקודם, אני כבר לא מאמין לשלט שכתוב עליו "מלבי חלבי". כבר נפלתי במלכודת הזאת. המלבי שהכי מצא חן לטעמי היה חד משמעית מלבי השמנת של מלבי אליהו. הוא עולה 3 שקלים יותר, בסך הכול 18 שקלים, אז ישר בחרתי בו, ולא הצטערתי על הבחירה. לפחות היה לו קצה של טעם אמיתי של חלב. טעמתי את המלבי-חלב של המתחרים ולא התרשמתי באותה רמה. זה שווה עוד 3 שקלים על בטוח. אולי זאת צריכה להיות הדרך שבה מכינים מלבי מהיום והלאה: לא עוד סתם מלבי חלבי רגיל ולא מעניין, אלא מלבי שמנת מתוקה, ומעל כמות נורמלית של רוטב אדום. יותר בוטנים, פחות קוקוס בבקשה. זה המלבי הכי טעים בדרך לחוף פלמחים.






