לרוב אני מתעלם מ"חממיות". כלומר מאפיות שבהן בעיקר מחממים מאפים ולא מכינים אותם על המקום. מוצאים בהן את אותו הדבר כל הזמן, ויש מספיק מאפיות אמיתיות - אבל לפעמים יש הפתעות בחיים בזכות קצת יוזמה אישית. וזה מה שקרה לי במזכרת בתיה.
כבר שנים שאני מתארגן על עצמי בהתאם - המחירים עולים, אני פשוט מחפש עם המונית מה בכל זאת אפשר לאכול בזול. הפעם לקחתי נסיעה לכיוון משמר דוד, ובדרך חזרה למרכז, על הכביש לפני צומת ביל"ו, החלטתי לחפש מה לאכול. פניתי ימינה אל תוך מזכרת בתיה.
המרכז ההיסטורי של מזכרת בתיה לא ממש מתויר. בזכרון יעקב הרחוב הראשי הפך לפסאז׳ פתוח של חנויות שמוכרות לך כל מה שאתה לא באמת צריך, במזכרת בתיה אתה נוסע בתוך ההיסטוריה - הרחוב נראה כמעט כמו שנראה לפני 100 שנה. בקצה הרחוב נמצאת מאפיית דני בתי מאפה.
עוד אוכל רחוב
אחת החולשות הקבועות שלי היא פחמימות ריקות. זה לא תירוץ, אבל יש עוד הרבה כמוני. נכנסתי למאפייה בלי ציפיות בכלל, מקסימום אשקול לי על המשקל בורקס לבוקר ואחזור למונית להמשיך לעבוד. עוד רגע והייתי מתחיל לשקול לי, ואז הבחנתי במאפה קצת יוצא דופן מאחורי הזכוכית של הדלפק. הוא נראה כמו חצ'אפורי, אבל לא בדיוק, מין פיתה-בייגלה-שומשום בלי החור, שקיפלו למאפה בצורה של חצ'אפורי - בלי ביצה. אצלנו בארץ שום דבר לא אורגינלי, אנחנו חזקים בלהמציא מה שמתאים לחיך שלנו, על טעם ועל ריח אין מה להתווכח גם ככה. לא הצלחתי לזהות מה הכינו פה - אבל הוא עניין אותי.
הזמנתי על המקום את המאפה ושילמתי 22 שקל, היום לא אוכלים בורקס גבינה. הסתכלתי מקרוב - זה מתחיל עם בייגלה מאפיות עם שומשום מתקתק, כל כך פשוט, עדיין טעים. בתוכו שמים עגבניות שרי, לא מעט פסטו, גבינה בולגרית ותבלינים שנוטים לכיוון של פיצה. ברגע הראשון מרגישים בביס את הבייגלה, ואחר כך מתחילה החגיגה: עגבניות השרי נכנעו לחום במהלך האפייה, הגבינה הבולגרית היא יותר לכיוון גבינת פטה עדינה, הפסטו נמצא בכל נגיסה, הבצק עשוי היטב, אפשר לקרוא לזה בייגלה ממולא כל טוב, אבל יותר חכם ויותר טעים.
כל הכבוד על היוזמה, זה קצת כמו להמציא את הגלגל עם עוד גלגל, אבל העיקר - זה זול וטעים.
