אפתח בווידוי כן. מתחייב אני שעשיתי הכול כדי לאתר מקום מוצלח בדימונה. כזה שאפשר יהיה להתגאות בהפצת הבשורה אודותיו. אבל המשימה לא לגמרי צלחה.
הביס של יהונתן: מסעדת קאסה בר בדימונה
(צילום: יהונתן כהן )
ואלה הפרטים: החיים והכדורגל הביאו אותי לאחר צהריים של אמצע השבוע בעיר הדרומית, ופתחתי בתחקיר מקיף בניסיון למצוא את המקום המעניין של העיר, כזה שמביא אוכל טוב וחוויית בילוי ראויה. זכיתי במשפחה מעולה בעיר (בשלנים נהדרים, אגב) ובלא מעט חברים מהסביבה. הממצאים הולידו כמה וכמה מקומות פשוטים וטובים שרלוונטיים בעיקר לצהריים, אך לשעות המאוחרות יותר האופציות הצטמצמו מאוד. לישורת האחרונה הגיעו שלושה מקומות. רוקפור, מסעדה חלבית פופולרית שמציעה תמהיל רחב מאוד, אולי מדי, של מאכלים איטלקיים, דגים ולצידם סושי ומנות מוקפצות בהשפעה תאילנדית. רוחב היריעה מעט הרתיע, אז עברנו לשקול את האופציה השנייה. פאדרה מאדרה היא איטלקייה ששמה יצא את גבולות העיר. פיצות מהבצק המוערך של רענן נוסל וכמה פסטות. מעניין, אבל לא כמו האופציה השלישית שהציעה לנו חכמת ההמונים: קאסה בר, שהוגדר בעצם כביסטרו הדימונאי הראשון. הפור נפל.
הביסטרו הדימונאי הראשון ממוקם די בכניסה לעיר, באזור מאובק ודי שומם בשעות הערב - עם מעט תאורה וחניה על דרך עפר. המקום עצמו מרגיש כמו נווה מדבר, כשמשומקום מתנוסס לפתע שלט גדול ומואר. כניסה נאה. החלל הפנימי גדול - עשרות שולחנות שמקיפים בר ענקי, ובעומק המסעדה יש חלון למטבח הגדול.
הגענו בשעה מוקדמת. המקום כולו כבר היה ערוך לסרוויס הערב, אבל היינו די לבד. המטבח המה, אבל בפרונט הייתה רק מלצרית אחת שעסקה בכל במקביל. ענתה לטלפונים והזמנות, הכינה משקאות על הבר ושירתה אותנו. אול אראונד פלייר קוראים לזה בספורט.
הכול טעים?
התפריט נראה מצוין, אפילו חכם. שמונה מנות ראשונות, שלושה סלטים ושבע עיקריות. לא פעם אנחנו נתקלים במקומות בעלי יומרה, לרוב רחוק מאזור המרכז, שמתקשים למקד את השאיפה הקולינרית שלהם, ובכך מתפזרים ומאתגרים את המטבח עד לכדי קשקוש גלובלי בלתי אפשרי. זה לא המצב בקאסה. וזה לגמרי מעודד. בצד התפריט גילינו לפתע גם אופציות סושי, אבל המלצרית מיהרה לומר שזה כבר לא רלוונטי, לא קיים, וטוב שכך. אגב, עם כל הכבוד לכל ההתרשמות החיובית עד כה, דבר אחד בלט יותר מכל בתפריט והוא המחירים. בראשונות טווח המחירים נע בין 28 שקל ל-59 שקל למנה היקרה מכולן. בעיקריות הטווח הוא בין 59 שקל למנת הקבב ו-139 שקל למנת ה-300 גרם אנטריקוט, היקרה בתפריט.
ביקורות נוספות:
לצערנו, ולמרות ההתחלה המבטיחה והרצון הטוב, מכאן החויה שלנו החלה להידרדר. השולחן לא היה נקי מספיק, והסכו"ם גם סחב שמנוניות שדרשה יותר הקפדה בהברקתו. המלצרית העסוקה ומלאת החן התקשתה למקד אותנו: "הכול טעים", "תקחו מה שתרצו", "כולם פה אוהבים הכול", וזה קצת הקשה במלאכת הבחירה.
פתיחת הארוחה הפתיעה. סביצ'ה דג לבן (המלצרית לא ידעה לומר מאיזה סוג) הוא לחלוטין יציאה מאזור הנוחות עבור מקום כזה, והביצוע היה מרשים. מנה גדולה של דג טרי, שנכבש עדינות ולווה בשילוב טעמים פשוט, לא מתחכם ונטול יומרה של בצל סגול, אבוקדו, כוסברה, צ'ילי וליים (59 שקל). זו הייתה התחלה מהנה מאוד, כמעט לא צפויה, עד שהגיעה המנה הבאה.
סיגר אסאדו ופיסטוק (58 שקל), מנגד, אמור להיות מניה בטוחה. שני סיגרים גדולים ושמנמנים במילוי בשר מפורק ופיסטוק שכלל לא הורגש. הם הועמדו יפה על טחינה, לימון כבוש ופסטו כוסברה. הביס הראשון חשף כשלים: מעט בשר במילוי וטכניקת גלגול לא מוצלחת הובילו לסיגר שמנוני מדי.
ההמלצה היחידה של המלצרית מבין הראשונות הייתה ברוסקטת האווזים (89 שקל), אבל גם היא לא הייתה מוצלחת. החל בפרוסות הבריוש שלא נקלו כהלכה, אם בכלל נקלו, מה שגרם לנוזלי הבשר להיספג בלחם ולפרקו. תערובת האסאדו הייתה רכה כמו שצריך, ועליה הונחו נתחים נדיבים מאוד של כבד אווז, אבל אלו נצלו יותר מדי ואיבדו את האימפקט המלהיב והיוקרתי שהיו אמורים לייצר. יחד עם חסה לאליק וריבת עגבניות שרי פיקנטית תמהיל הטעמים היה ראוי, אבל התוצאה הסופית והחיבור לכדי מנה לא עבד בשל הטעויות הבסיסיות בטיפול.
טעימה קטנה מהקבב הספיקה. בשר מתובל מדי, עיסה דחוסה ומלוחה מאוד בצלייה רעה שהפכה את העסק לכמעט בלתי אכיל
גם בעיקריות המגמה נמשכה. זה התחיל מצוין עם מנת דג. לברק על הפלאנצ'ה (119 שקל) היא מנה גדולה ונדיבה של שני פילטים יפים של לברק שנצלחו לכדי שלמות בתיבול עדין של מלח ופלפל. הדג שמר על עסיסיות ואי אפשר היה להפסיק לאכול ממנו. הפירה שהוגש לצידו היה די סתמי וההבטחה לירקות שרופים על הגריל שנכתבה בתפריט, לא הופיעה על הצלחת. זו הייתה מנה טובה בזכות הטיפול המקצועי בדג, אבל היתר, בדגש על הפרזנטיה המיושנת, טעון שיפור.
מלאי אופטימיות מהדג המשכנו הלאה, ולצערנו פגשנו בנפילה של הערב: הקבב (59 שקל), היה אכזבה ענקית. חמש קציצות נאות למראה של קבב שהוגשו לצד טחינה. מהקבבים נדף ריח לוואי מוגזם ולא נעים של כמון. ביקשנו מהמלצרית לבדוק עם המטבח אם כך אמורה להגיע המנה, היא חזרה תוך שניות ואמרה שהם עומדים מאחורי מה שהוציאו. טעימה קטנה הספיקה לנו כדי להניח את המזלג ולהרחיק את הצלחת. בשר מתובל מדי, עיסה דחוסה ומלוחה מאוד בצלייה רעה שהפכה את העסק לכמעט בלתי אכיל, לצערנו.
ניסינו לשקם את ההרגשה עם עיקרית נוספת, אבל פפרדלה סינטה (119 שקל) לא הלהיבה גם היא. פרוסות של נתח נאה ונדיב של סינטה שהיה עשוי מדי עבורנו (לא נשאלנו למידת עשייה), הוגשו על כמות גדולה של פסטה שהייתה גם היא מבושלת מדי ואנמית. הטעמים (הוקפצה עם ירקות כמו שרי, בצל סגול וירוקים) לא הורגשו. כך הסתיימה החוויה, כשטעם האכזבה די ברור. ציפינו ליותר.
אחרי הארוחה המשכנו למשחק כדורגל נהדר, ועל הדשא דימונה הפתיעה וניצחה. במטבח, כאמור, הביצועים היו פחות טובים. ועדיין - יש עם מה לעבוד. בקאסה ניכר הניסיון הראוי להערכה לכוון גבוה ולצאת מאזורי הנוחות. דווקא באתגר הזה התקיים פער בלתי נתפס בין הביצוע המוצלח של המנות המורכבות והפחות מקומיות, לעומת מה שבוודאי אמור להיות נקודת החוזקה של טבחים בני העיר. בתום משחק הכדורגל החלטנו לחזור שוב למסעדה ולראות אותה, על כוס יין, בשעות הפריים שלה. בערב מאוחר של אמצע שבוע המקום המה ושקק. עשרות סועדים נראו נהנים ושמחים, ואנחנו גם, עבורם. אבל אין ספק שנדרש שיפור. מגיע להם ולעיר, שנהנית מכל כך הרבה תושבים עם ידי זהב במטבח, יותר.
