גל הקור של הימים האחרונים שכנע אותי לא להסתפק רק באוכל חם, אלא למתוח את הגבול ולאכול משהו על סף הלוהט. עכשיו כבר אפשר להגיד בקול רם – הקור הירושלמי הגיע לביקור בתל אביב, וכל יציאה מהמונית מרגישה כמו טעות. אבל לפעמים, כשאתה באמצע יום עבודה, אין לך ברירה – אתה רעב, וחייב לעשות את הצעד הזה.
בנסיעות האחרונות שלי ברחוב כצנלסון בגבעתיים, קצת אחרי כיכר נח, הבחנתי במקום חדש שנפתח לאחרונה ומגיש מרקים – שוליקה. אף פעם לא עצרתי, אבל הפעם החלטתי שזה הזמן הנכון, למרות שרק לפני כמה שבועות הייתה לי חווית מרק לא מוצלחת בגדרה. חלפתי על פני דוכן מרקים שבישר בשלט: "20 שקל למנת מרק". עצרתי וגיליתי שמדובר בתרגיל שיווקי. ב-20 שקל קיבלת רק כוס מרק, בעוד שהמנה האמיתית בצלחת עלתה 30 שקל. סובבתי את הארנק יחד איתי חזרה למונית בזעם. עד מתי תמשיכו לעבוד עלינו? למה שמישהו יישאר לאכול מרק אחרי ניסיון השחלה כזה?
עוד אוכל רחוב:
אבל עכשיו, בגבעתיים, חוויתי תיקון. בכניסה לשוליקה ראיתי את השלט הקטן מעל הסירים הגדולים: חצי ליטר מרק – 25 שקל, ליטר מרק – 45 שקל. לרגע הלכתי לאיבוד בכמויות, אבל אז קלטתי – זה באמת מחיר הוגן. למה לא? זה בדיוק מה שבא לי לשלם על מרק. חצי ליטר זה יותר ממספיק לאדם אחד.
בתפריט לא נותרו ברירות אלא לאכול מרק עדשים. הבחור במקום מזג לי מרק כל כך עשיר, שאפשר היה לומר שהיו בו יותר עדשים ממרק. ככה זה לפחות נראה מהצד. אבל אחרי המזיגה, ראיתי שזה לא רק עדשים – הוא היה מועשר בעוד מיני ירקות קצוצים דק-דק. הריח היתמר למעלה, ואני, כמו תמיד, עצרתי לסדרת התמונות הידועה, ואז איבדתי שליטה לרגע ואכלתי על הצד של המונית – רק בשביל לשים לב שאני עדיין עומד על הכביש ולא על המדרכה.
לגמתי בהנאה צרופה – מרק צפוף עדשים עד בלי די, מלא בתבלינים. זיהיתי השפעה פרסית בטעמים, אבל זה רק הוסיף ולא גרע מהחוויה. הוספתי מעל אטריות לוקשן דקיקות, וזה השתלב נהדר. המחיר? כמו תוספת מעולה עם קשר אמיתי למציאות היקרה של ימינו.
אני באמת לא יודע אם כל יום יהיה מרק עדשים, אבל אחרי החוויה הזו, יש יותר סיכוי לראות אותי אוכל כאן שוב – אפילו אם יהיה מרק אחר. אם זאת הרמה הכללית, ובאותו מחיר – רק 25 שקל – הסיכוי בהחלט גבוה.
