זה לא היה עוד יום על המונית. הפעם היו לי כמה שעות פנויות בירושלים - בין להביא לקוח לעיר לבין לאסוף אותו חזרה לתל אביב - ומתי באמת יוצא לך להיתקע במקום זר?
אז ביליתי את הזמן המיותר שלי בללכת לכיוון הקיוסק שצמוד למאפיית סנהדריה. בכלל לא הייתי בעניין של המאפייה, סנהדריה נראתה לי כמו עוד אחת מהמאפיות הרגילות בארצנו, אבל הכניסה לקיוסק עברה מולה - ופתאום, תוך כדי שאני עולה במדרגות, אני קולט את החיוך הענק של אייל, בחור שעומד בין דלפק לתנורים גדולים מדי.
על הדלפק אייל הניח חצ'אפורי עם אדים, ואחד הלקוחות מהשולחנות הצמודים פשוט קם, הסתובב לכיוון המאפה הטרי והוריד אותו לשולחן שלו. אני פשוט התחלתי לחייך לעצמי.
הצצתי פנימה. על הדלפקים חיכו מאפים מוכנים, אבל הם פחות עניינו אותי. מולי היה תנור שהוציא מאפה כל דקותיים, המשכתי לעמוד בתור מול אייל, שכחתי בכלל שהגעתי לקיוסק לקנות משהו, הייתי נעוץ במקומי בתור, מחכה לאיזשהוא מאפה שייצא. אחרי רגע נזכרתי לשאול כמה עולה כל מאפה - אז מאפה הפיצה עולה 15 שקל והחצ'אפורי עולה 25 שקל בלבד. על הדרך הזמנתי את שני המאפים, אם אפשר לעשות טעימה עד 40 שקל, למה לעצור את עצמי?
אייל בצע לו פיסת בצק מהשיש ליד, רידד חצי דקה, פתח את הבצק, עליו הניח יותר מדי חמאה בקוביות משמעותיות, אחר כך שכבה לא מבוטלת של גבינה צהובה קצוצה, מעל את שאר התוספות האפשריות, זה כבר לא חצ'אפורי על טהרתו, אלא סוג של חצ'אפורי עם השפעות מקומיות מעניינות. אני נתתי מכה אלכסונית לדלפק הסלטים של המקום, פסטו בבקשה, זיתים כן ועוד איך, פטריות כי למה לא, אז אייל עצר אותי כי המנה כמעט גלשה מעל עצמה, תחם את הבצק אל תוך עצמו, קשר מעל את החצ'אפורי המיוחד רק כמו שלו, הפך אותו לצד השני, חתך חריץ באמצעו של המאפה והוסיף ביצה מעל. לא יכולתי לעצור את החיוך שלי, כל זה בשביל 25 שקל, זה מחיר בדיחה לכל כך הרבה תמורה. המאפה הוכנס לתנור האבנים של המאפייה, תנור פיצות בדרך כלל, וחיכיתי לי בין הלקוחות הקבועים.
עוד אוכל רחוב:
אחרי כמה דקות של אפייה אייל הוציא לי את החצ'אפורי הכל כך שונה שלו, ואני צעדתי למונית בחוץ לצילומים בעוד שאר הלקוחות מסתכלים על הבחור המוזר עם החיוך המרוצה מדי יוצא עם המאפה החוצה. עם אדים מסביבי, ריח החמאה נדף לכל כיוון אפשרי, ניסיתי לשמור על המאפה מכל משמר. עקב המשקל הרב של החצ'אפורי החלטתי לא לנסות לאכול הכול, כי הוא היה כבד מכל הטוב שבו, ואחרי הצילומים חזרתי פנימה, אייל חתך לי שליש לאכילה על המקום, וכמעט ליקקתי את האצבעות מהחמאה הנוטפת החוצה בזמן שטבלתי חתיכות של המאפה דרך הצהוב של החלמון של הביצה הרכה מעל.
מי שעוד לא אכל אצל אייל פראייר, במיוחד בחורף הירושלמי. את מאפה הפיצה קצת טעמתי על הצד, אבל גם אותו טבלתי בחלמון הביצה - ואז חזרתי לחצ׳אפורי שלי, מנה מעולה ושמנה ומפנקת בהחלט.
