אם הייתי מתחיל לכתוב על כל המקומות הפחות טובים, בלשון המעטה כמובן, שבהם יצא לי לטעום – הייתי צריך לבקש עוד טור שבועי בנפרד. לפעמים אני מחלק את ההערות שלי ממש במשורה, מבקר בעדינות עם הערות קטנות, לא מנסה לפגוע אלא לתקן, אם אפשר. לידיעתכם, לכתוב נגד זה הרבה יותר קל מאשר לכתוב בעד. זה הטבע שלנו, ולא אני המצאתי את המושג. לפעמים לוקח לי כמה דקות להבין אפילו את עצמי בתוך הסיטואציה – וזה בדיוק מה שקרה לי כאן, במקרה הזה.
זה התחיל ככה: כבר הסתובבתי בתוך קריית שמונה. היה לי זמן פנוי. היישוב גם ככה לא במיטבו. משכתי את עצמי לכיוון מזרח, אחר כך שמאלה, אל תוך אזור התעשייה הצפוני של קריית שמונה. בין מפעלים רבים ומבנים תעשייתיים, באמצע האזור, יש שורת חנויות שלא קשורה בכלל לשום דבר. מישהו בנה מבנה ואפילו הצליח למלא אותו בעסקים – הללויה, במיוחד אחרי המלחמה.
על הקצה הימני של שורת החנויות נמצאת מאפייה גדולה מדי – מאפיית לחם גד. מה אני מתכוון גדולה? מכירים את החנויות שבהן הגודל והגובה לא תואמים את המציאות? אז בדיוק ככה. אני, אישית, מגיע מתל אביב. אצלנו עוד מעט יהיו חנויות בגודל של קופסת נעליים.
בצד ימין של המאפייה יש דלפק ארוך מדי ומבחר מאפים. לרגע התפשרתי עם עצמי ולקחתי זוג בורקסים לדרך, ניגשתי לקופה. בצד שמאל של הדלפק היה מערום של שקיות נייר חומות, קצת מוכתמות בשמן. אחרי התשלום על הבורקסים שאלתי לפשר השקיות החומות. לא ראיתי בדיוק מה יש בתוכן. ענו לי בקצרה: לחמנייה עם חביתה. ראיתי ענן קטנטן של אדים מהביל לו מתוך השקיות. שלחתי יד אל תוך הכיס, ומהעודף שנותר השלמתי את הקנייה שלי. 10 שקלים. עד כאן הייתי קצת מופתע. שאלתי אם יש עוד משהו חוץ מחביתה בתוך הלחמנייה. במבט הסבירו לי איך לחזור למציאות, אבל מהר. חייכתי בעיקר לעצמי ויצאתי מהמקום לכיוון המונית, שתמיד מחכה לי.
על דלת המטען האחורית של המונית הגשתי לעצמי את מרכולתי המעניינת: שקית עם בורקסים פשוטים למראה ועוד שקית עם לחמנייה וחביתה. את הלחמנייה התחלתי לאכול על המקום, בעמידה מחוץ למונית. חביתה עם קצת יותר מדי מלח וקצת פלפל שחור, וזהו. זאת בדיוק הלחמנייה שאמא הייתה נותנת לך בשביל לסתום את התיאבון בין הארוחות.
אחרי כמה נגיסות של חביתה טעימה בתוך לחמנייה של בית ספר, חזרתי פנימה למאפייה. ועדיין, להזכירכם, לא קיבלתי כאן הפקה שלמה. יש פועלים שעובדים כל היום וצריכים לאכול משהו קטן להמשך יום עבודה. זה סוגר להם פינה.
עוד אוכל רחוב:
אפילו לא נכנסתי למונית. פשוט צעדתי בחזרה פנימה. הבנתי שעכשיו אשלם על עוד לחמנייה עם חביתה, לטובת התמונה המסורתית. מצאתי את ערך המוסף. זה באמת המצב הכללי שלנו, וגם בשבילו מצאנו פתרון – זול, פשוט וטעים.
