לפני 14 שנה שי בן צבי היה הבעלים של אחד ממועדוני החברים הסנסציונים שהיו בתל אביב. קראו לו מועדון "שמונה" והוא שכן ברחוב אילת, באזור שהיה אז מוזנח במיוחד וחסר תקווה לעתיד נדל"ני כלשהו.
אבל לשמונה היו חיים משלו - הוא שכן בתוך מבנה עות'מאני עתיק עם קשתות שהעניקו לו לוק אוריינטלי מסתורי ומגניב, ומדי ערב הוא איכלס את כל השמות הגדולים של הרגע, סלבריטאים, אנשי תקשורת, אנשי עסקים מהשורה הראשונה או במילים אחרות - העשירים והמפורסמים שכולם רצו להתחכך בהם.
אבל הקטע של מועדון שמונה היה בכלל אחר: לא כל אחד יכול היה להיכנס, וזה גם מה שמשך את הידוענים למקום, ולו רק כדי להוכיח שהם כן יכולים וכן ראויים לכבוד. בזכות רשימת החברים המפוארת והנחשקת, ובזכות הקשיים שהערימו הבעלים על הבליינים בכניסה למקום, נוצרה מפלצת שהזינה את עצמה - כולם רצו להיות בני המזל שיוכלו להשתחל פנימה ולגעת בזוהר.
שי בן צבי: "הסגירה של המסעדה בשרונה הייתה מבחינתנו הפסד גדול מאוד", מודה בן צבי, "הפסדנו שם כמה מיליונים, ולקח לנו הרבה זמן ליישר את הגב. לא רק אנחנו הפסדנו שם, אבל זה לא משמח אותי שיש עוד כמונו"
"המקום היה פנטסטי", נזכר בן צבי, "הוא פעל בשיטת חבר מביא חבר וכל מי שרצה להיכנס למקום היה צריך לקבל אישור מהשותפים. בכלל לא היה פשוט להיכנס, סירבנו ללא מעט אנשים וזה מה שהפך את המקום ליוקרתי".
הרומן של בן צבי עם המקום הזה היה קצר ונמשך שנתיים בלבד. את חלקו במועדון הוא מכר לשותף עמית רונאל. אבל המוח של איש העסקים שרק הגיע אז לארץ מיפן עם אשתו וילדיהם הקטנים, עבד שעות נוספות, והוא בהחלט לא התכוון לעצור במסעדת אקיקו, המסעדה הקטנטנה שפתח יחד עם אשתו שנים ספורות קודם לכן במרכז המסחרי ברמת אביב ג', כשהשניים רק חזרו לארץ אחרי שהות ארוכה ביפן. מסעדת אקיקו, אגב, פועלת במרכז שוסטר כבר 17 שנה, והצליחה לשרוד את הקורונה.
אבל מה שלא הצליח לשרוד זה העסק הנוסף שהשניים פתחו במתחם שרונה - סניף נוסף למסעדת אקיקו שפעל בדיוק שנתיים עד שאירועי הפיגוע במתחם שרונה הובילו לירידה דרסטית במספר האנשים באזור ולמיעוט מבקרים במסעדה. בסופו של דבר המסעדה נסגרה והשאירה את השניים עם הפסדים גדולים.
"לקוחות אומרים שאנחנו מוכרים סושי טוב, אבל יקר. חשוב להבין שהכל יקר פה: חומרי גלם, ארנונה, כוח אדם. היום כבר אי אפשר למכור בזול כי כדי לשרוד צריך לתמחר גבוה"
"הסגירה של המסעדה בשרונה הייתה מבחינתנו הפסד גדול מאוד", מודה בן צבי, "הפסדנו שם כמה מיליונים, ולקח לנו הרבה זמן ליישר את הגב. לא רק אנחנו הפסדנו שם, אבל זה לא משמח אותי שיש עוד כמונו. הכל מסביבנו נסגר ואנחנו הפסדנו באופן אישי הרבה מאוד כסף".
אבל אז מיד פתחתם את העסק לייבוא מוצרים מהמזרח.
שי: "חייבים לקום ולהמשיך קדימה, זו הנוסחה. אנחנו אוהבים מאוד את החלק של האירוח ושל קבלת ההחלטות, ואנחנו עושים הכי טוב שאפשר".
מיד עם סגירת המסעדה בשרונה, פתח בן צבי עסק לייבוא חומרי גלם מהמזרח הרחוק, שהתפרס על מחסנים בשטח של כ-200 מ"ר שהוא שכר בחניון של מרכז שוסטר. "היינו יבואנים של חומרי גלם מיפן והיו הרבה מסעדות מוכרות שהיו לקוחות שלנו כמו מון, TYO, אונאמי ועוד", מספר בן צבי. "השפים היו בוחרים סויה שהם רוצים ואנחנו היינו דואגים לייבא אותה לארץ".
אז מה קרה?
שי: "בקורונה המסעדות נסגרו ולא היה לנו למי למכור את הדברים שלנו. המחסנים בשוסטר היו גדולים והחלטנו לסגור את העסק לצמיתות. זרקנו לפח כמויות גדולות מאוד של חומרי גלם שלא מכרנו והתוקף שלהם פג - אצות, חומץ, סאקה, לא ידענו מה לעשות עם זה. היינו מייבאים גם כלי הגשה בייבוא אישי, וזה מצא חן בעיני הרבה מסעדנים. מכרנו מוצרים בעיקר למסעדות יוקרה כי חומרי הגלם שייבאנו לא היו זולים, אלה היו חומרי גלם ברמה גבוהה שלא התאימו לכל אחד. הפסדנו הרבה כסף. היינו קטנים ולא שרדנו".
לאורך כל תקופת הקורונה השנייים המשיכו להחזיק את מסעדת אקיקו במרכז שוסטר, ונאבקו בשיניים בשביל לא לאבד גם את העסק הזה, שנשאר פתוח בעיקר הודות לטייק אאוי שתושבי השכונה הזמינו".
מה דעתכם על הרמה של הסושי בארץ?
אקיקו: "אין מה להשוות את הסושי שיש בישראל לעומת הסושי שיש ביפן. כשמבשלים אורז במים ביפן משתמשים במים מיוחדים מנביעה טבעית. המים פה בארץ קשים, אז כבר האורז לא מתבשל אותו דבר. דגים בכלל זה סיפור אחר, רק הסלמון פה יותר טעים מהסלמון ביפן כי הוא מגיע לישראל מנורווגיה וביפן הוא מגיע מקנדה או מצ'ילה".
שי: "בישראל אנשים אוהבים לאכול את הסושי שלהם עם מלא רטבים, הם גם אוהבים סושי מטוגן. ביפן זה לא מקובל, שם לא טובלים את כל הסושי בסויה, שם חשוב שהסועד ירגיש את הטעם של הדג עם החומץ של האורז. רטבים כמו טריאקי וספייסי מיונז זה לגמרי המצאה שלנו. ביפן יש סושיות זולות ששם אולי כן מגישים כל מיני סוגים של רטבים אבל בסושייה אמיתית אין רטבים בכלל. ביפן בסושייה הכי גדולה יש בסך הכל 17-15 מקומות ישיבה וצריך להזמין מקום בערך שבעה חודשים מראש. הסושיות בישראל התאימו את האוכל לחייך הישראלי, וזה לא דומה למקור שמגישים ביפן. שמונה שנים לקח לי לשכנע את אקיקו להכניס מנה של ירקות מוקפצים לתפריט שלה, כי ביפן זה ממש לא מקובל שמסעדת סושי תגיש גם מוקפץ - שם סושי זה רק סושי, אין ראמן ואין שום דבר אחר. רוב הסושי שמוגש ביפן זה ניגירי וסשימי, ובישראל יש עוד הרבה סוגים".
איך אתם מסבירים את זה שכבר 17 שנה המסעדה של אקיקו עובדת, אבל כמעט ולא מכירים אותה בסצנת המסעדות.
אקיקו: "יש לי מקום קטן ושכונתי ואנשים שגרים כאן מכירים אותי. אני גם ביישנית ולא עושה לעצמי יחסי ציבור, כיף לי ככה".
לא זול אצלכם בכלל בשביל סושי שכונתי. מה נסגר עם המחירים?
שי: "עד היום אומרים לאקיקו שיקר אצלנו. לקוחות אומרים שאנחנו מוכרים סושי טוב, אבל יקר. חשוב להבין שהכל יקר פה: חומרי גלם, ארנונה, כוח אדם. היום כבר אי אפשר למכור בזול כי כדי לשרוד צריך לתמחר גבוה. אם אתה רוצה להישאר פתוח אתה לא יכול למכור בזול".
ואתה חושב שהקהל מבין את זה?
שי: "חלק גדול מהם כן".
לנצח את המערכת
את אקיקו בן צבי הכיר ביפן לפני 30 שנה. הוא למד יפנית בבניין שבו היא עבדה וחיזר אחריה בעקשנות עד שהיא הסכימה לצאת איתו. בדייט הראשון הוא השמיע לה את "מאיה" של שלום חנוך, ותירגם לה כל מילה ומילה. שלושה חודשים בלבד אחרי אותו דייט הם התחתנו. לבת הבכורה שלהם הם קראו מאיה (28), ואחריה נולדו להם עוד שניים - שון (27) וקארן (18). המשפחה מתגוררת ברמת השרון, העיר שבה הוא נולד וגדל.
עכשיו בן צבי החליט לחזור ולעשות את מה שהוא הכי אוהב: לארח. ולא, הוא לא מתכוון לתת לגיל שלו (57) ושל אשתו (52) או למצב עסקי האוכל והבילוי, להפחיד אותם.
"מהרגע שמכרתי את מועדון שמונה לפני 14 שנה ניקר לי בראש לפתוח עוד מקום שייתן לחבר'ה בגילי מקום לבלות בו, אבל שלא יהיה רק בר. בתל אביב יש הרבה מסעדות אבל אין הרבה ברים, בטח לא לגילאים מבוגרים", הוא מסביר. את שיבויה הוא פותח בימים אלה יחד עם שמואל בר, חבר ילדות שלו שעשה אקזיט בעולם ההייטקיסט ויכול להגשים לבן צבי את החלום.
בהתחלה השניים תכננו שאקיקו תבנה להם את התפריט לשיבויה, כי היה זה אך מתבקש שהכל יישאר במשפחה, אבל אקיקו מסורה למסעדה שלה במרכז שוסטר, ולא רצתה להתפזר לעוד מקום. היא ידעה שייעוץ למקום החדש לא ייגמר רק בכתיבת תפריט, וגם זכרה איך בעלה שיכנע אותה בתחבולות לפתוח את המקום בשרונה וכמה היא לא אהבה את הרעיון להיות מפוצלת בשתי מסעדות.
אז בסוף הם שכרו את שירותיו של השף יועץ רועי סופר, ויחד הם פתחו איזיקיה ברחוב הארבעה, שמקרינה וידיאו בלייב ממעבר החצייה המפורסם בעולם של טוקיו, ושם הם מגישים 12 מנות קטנות לצד השתייה.
"חיפשנו חלל לפתוח בו מקום, וזכרתי לטובה את רחוב הארבעה מלפני 15 שנה, אז הוא היה מקום בילוי חזק. ראיתי שיש שם עכשיו התעוררות, המקום פונה לכיכר גבעון, ובקרוב נפעיל גם את הרחבה החיצונית", מסביר בן צבי. "שמרתי 5,000 מספרים של אנשי קשר וחברים ממועדון שמונה, והזמנתי אותם להגיע לכאן. שקלתי בהתחלה לעשות את זה מועדון חברים סגור כמו שהיה בשמונה אבל אני חושב שהקונספט הזה התאים אז והיום לא. אלה שהגיעו היו מרוצים מזה שיש להם מקום שבו הם יכולים גם לשתות וגם לזוז, כי בחמישי יש די.ג׳יי ואפשר לרקוד. אני חושב שהמקום הזה הוא יותר בר מאשר מסעדה, זה לא מקום לארוחת ערב".
לא מעייף בגיל כזה לפתוח בר? בכל זאת, זה פחות הגיל המקובל לעסקים כאלה.
שי: "אני מאמין שבכל גיל אפשר לעשות הכל, העיקר הוא להיות שלם עם עצמך. ההרגשה שאנשים יושבים אצלי ויוצאים מסופקים - אין לזה גיל ואין לזה מחיר. אני מרגיש שניצחנו את המערכת, כי גם ככה בכלל לא קל כאן וכולם נלחמים בשיניים בשביל לשרוד, והנה אני עושה מה שאני אוהב לעשות".
לא מפחיד לפתוח מקום בתקופה כזאת של עולם המסעדנות?
שי: "אנחנו לא חיים עם פחד כי אחרת לא היינו חיים פה. אם היינו מפחדים היינו גרים במקום אחר. בהתחלה כשהגענו לארץ אקיקו הייתה נבהלת מהאזעקות במלחמת המפרץ, אבל זה עבר לה מהר מאוד".
אתם לא שואלים את עצמכם לפעמים למה לא נשארנו ביפן?
אקיקו: "פה יש צרות וגם שם יש צרות, כל מקום והצרות שלו. כשיש צרות בארץ מרגישים איך כל הישראלים ביחד, יש כאן סולידריות. פעם בבית של ההורים שלי ביפן התרחשה ביום אחד פעמיים רעידת אדמה והם ישנו באוטו שלושה שבועות. זה יותר טוב?"
לא היו מחשבות לעזוב הכל ולנסוע לחיות שם?
שי: "אף פעם לא היו לנו מחשבות לעזוב ולנסוע ליפן. יכול להיות שאת הפנסיה שלנו נעשה ביפן, נגור כמה שנים ליד ההורים של אקיקו ונאכל כל יום במקום אחר, הגיוון ביפן גדול מאוד. בכל תחום של החיים הם עושים הכל פרפקט - גם הפיצה שאכלתי ביפן היא הפיצה הכי טעימה בעולם".
מה את יותר - יפנית או ישראלית?
שי: "אם היא תעקוף בתור בסופר ביפן אז אני אדע שהיא כבר ישראלית לכל דבר".
אקיקו: "אני אומרת מה שאני חושבת ישר בפנים והיפנים נוהגים להסתיר את הרגשות ואת המחשבות שלהם ולא אומרים באמת מה הם חושבים. בהתחלה כשרק הכרתי את שי לא ידעתי מה זה ישראלים ולא הבנתי מי זה הבחור הישיר הזה שמתחיל איתי ככה ומחנה את האופנוע הגדול שלו בכניסה לבנק שבו עבדתי וחוסם את כל הכניסה למקום. זה עיצבן אותי אז נתתי לו מספר טלפון של הבנק במקום את המספר שלי, אבל הוא לא ויתר. זו גם תכונה ישראלית".
