התפרצות נגיף ההאנטה על ספינה באוקיינוס, ולצידה ההתפרצות המחודשת של אבולה באפריקה, החזירו לכותרות את אחת החרדות הגדולות של העידן שאחרי הקורונה: בעולם צפוף ונייד, גם מחלה שנראית רחוקה ומוגבלת עלולה להפוך במהירות לאיום בינלאומי. פרופ' טל ברוש, מנהל היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים אסותא אשדוד, מסביר מה באמת עומד מאחורי החשש מהתפרצויות חדשות - ומה הופך מחלה מקומית לאיום רחב הרבה יותר. צפו בריאיון של פרופ' טל ברוש לשרון כידון באולפן ynet:
ראיון עם פרופסור טל ברוש הנגיפים שעוברים מבעלי חיים
( צילום: ירון ברנר)
בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז הקורונה, התקבעה במידה רבה ההנחה שרוב המחלות המאיימות עלינו מגיעות מבעלי חיים. שפעת העופות, נגיפי קורונה ואירועים נוספים חיזקו את התחושה שהסכנה הגדולה הבאה תתחיל שוב במעבר מחיה לאדם. במקרה של נגיף האנטה, בשלב זה אין עדות שמדובר באירוע בעל פוטנציאל פנדמי משמעותי: הנגיף אינו חדש, אינו נפוץ בישראל, ואינו נחשב לנגיף שמתפשט בקלות באוויר מאדם לאדם. מנגד, אבולה אינה מחלה נשימתית שמתפשטת כמו קורונה, אך היא קטלנית בהרבה, מחייבת ניטור ובידוד הדוקים, וכבר הובילה לדריכות בינלאומית בעקבות ההתפרצות הנוכחית באפריקה.
פרופ' ברוש מציע ניתוח מדויק לסכנת מעבר הנגיפים מבעלי חיים לבני אדם: "רוב המחלות השכיחות שמדביקות אותנו במשך השנה הן מחלות שלנו, של בני אדם, ואנחנו מעבירים אותן בינינו. מחלות כמו שפעת, כל מיני נגיפי צינון. עם זאת, המחלות החדשות שנכנסות לתוך עולם בני האדם מתחילות בבעלי חיים וקופצות אל בני האדם. אם יש לאותו וירוס או חיידק יכולת לשרוד ולעבור מאדם לאדם, אז הן הופכות למגפות. יש המון מחלות כאלה, והן גם שונות במקומות שונים בעולם".
9 צפייה בגלריה
פינוי נוסעי אוניית הקרוז MV Hondius בנמל טנריף לאחר ששלושה מתו מנגיף האנטה
(צילום: JORGE GUERRERO / AFP)
אבל כדי שמחלה שמקורה בבעלי חיים תהפוך ממקרה בודד למגפה, לא מספיק שנגיף או חיידק יעברו לאדם. בדרך צריכים להתרחש כמה שלבים, שכל אחד מהם קובע אם האירוע ייעצר, או יתחיל להתפשט. "זה מצריך המון הזדמנויות שיקרו", מסכים פרופ' ברוש, "צריך שלאותו גורם יהיה איזשהו שינוי שיאפשר לו לגרום למחלה בבני אדם, שיהיה מידבק בבני אדם, ושאותו אדם שנדבק גם ידביק אנשים אחרים".
איך זה בעצם קורה?
"הרבה פעמים אנחנו מדברים על איזשהו מעגל שיש בתוך בעלי החיים, עם מחלה מאוד קלה או אפילו בלי מחלה. אם ניקח את הקורונה, נגיפי הקורונה נמצאים בתוך עטלפים, והם לא גורמים להם למחלה. הם מתקיימים בתוך עטלפים, אך קורה אירוע, לרוב רנדומלי, שבו נגיף או חיידק קופץ מבעל חיים לבן אדם. זה יכול להיות בגלל מגע ישיר עם בעל החיים, למשל עם ההפרשות שלו, וזה יכול להיות דרך קרצייה או יתוש - כל מיני חרקים שמעבירים את זה.
פרופ' טל ברושצילום: אלבום פרטי"ברוב המקרים הדבר הזה יסתיים במבוי סתום. כלומר, זה ידביק את אותו בן אדם, אולי יהרוג אותו חלילה, או שהוא יחלה ויחלים, אבל בזה זה ייגמר. אחת להרבה מקרים כאלה מתרחש אירוע שבו אותו נגיף עובר איזשהו שינוי ורוכש אפשרות גם לעבור מאדם לאדם. ואז אותו אדם יכול להדביק אנשים אחרים, ומתרחשת התפרצות ומגפה, כמו שקרה עם הקורונה".
"בישראל המחלות העיקריות שקשורות לבעלי חיים הן קדחת הנילוס המערבי, מחלה שהייתה לפני שנתיים מאוד מאוד משמעותית שמועברת על ידי ציפורים. יש בנגב ובצפון הארץ שושנת יריחו, לישמניה - טפיל שגורם לפצעים בעור שמגיע משפני סלע. יש לנו טיפוס שמועבר מקרציות, או ריקציה שמועברת מכלבים"
הדוגמאות האלה אולי נשמעות כמו משהו שמתרחש רחוק מכאן, אבל פרופ' ברוש מדגיש שהתופעה עצמה אינה זרה גם לישראל. גם כאן, מחלות שמקורן בבעלי חיים או מועברות דרך יתושים, קרציות וחרקים אחרים כבר מלוות אותנו. "בישראל המחלות העיקריות שקשורות לבעלי חיים הן קדחת הנילוס המערבי, מחלה שהייתה לפני שנתיים מאוד מאוד משמעותית", הוא אומר.
"הייתה לנו שנה מאוד קשה של המחלה הזאת. זה נגיף של ציפורים. הוא עובר לבני אדם על ידי יתושים שניזונים מדם של ציפור ואחרי זה עוברים לנשוך אדם - ואז מעבירים את הנגיף מהציפורים לבני אדם". אך זוהי רק דוגמה אחת. "יש לנו בעיקר בנגב ובצפון הארץ שושנת יריחו, לישמניה - טפיל שגורם לפצעים בעור, ומועבר על ידי זבובים קטנים, זבובי חול, שמגיע משפני סלע או ממכרסמים קטנים. יש לנו טיפוס בארץ, שמועבר מקרציות, וריקציה שמועברת מכלבים".
אלא שהאירועים שהחזירו את הנושא לכותרות מזכירים עד כמה חשוב להבחין בין סוגים שונים של התפרצויות. במקרה של ההאנטה, אומר פרופ' ברוש, מדובר בנגיף שאינו חלק ממפת המחלות המוכרת בישראל, וגם אם האירוע בספינה נשמע מטריד, הסיכון ממנו להתפשטות עולמית נראה בשלב זה נמוך. אבולה, לעומת זאת, היא כבר סיפור מורכב ומסוכן יותר.
"יש הרבה עניין בנגיף ההאנטה", הוא אומר. "זה נגיף שלא קיים בארץ. אם נסתכל לדוגמה על מה שקורה כרגע על הספינה הזאת, כמה שזה נראה די מחריד, לא מדובר בנגיף מאוד מידבק. אין אירוע ענק על הספינה. למיטב ידיעתי יש כרגע שמונה חולים, אולי היו עוד, אבל זה לא נגיף שעובר דרך האוויר מאדם לאדם, אלא נדרשת הדבקה במגע מאוד קרוב, כך שהסיכון שזה יהפוך לאיזו פנדמיה הוא מאוד מאוד מאוד קטן".
לעומת זאת, בהתפרצות האבולה הנוכחית באפריקה, ברוש כבר מדבר על אירוע שיש לעקוב אחריו מקרוב, גם אם בשלב זה אינו נתפס כאיום משמעותי על ישראל. "תראה, אבולה זה אירוע יותר בעייתי מההטנטה", הוא אומר. "ההאנטה, כאמור, זו לא מחלה נורא מידבקת. אבולה, מניסיון, היא יותר בעייתית. זו מחלה הרבה יותר מידבקת וגם קטלנית מאוד. זו מחלה של עשרות אחוזי תמותה, בין 30%-70% תמותה, תלוי בזן הספציפי".
ההדבקה באבולה, הוא מדגיש, אינה מתרחשת כמו בשפעת או בקורונה, אלא במגע קרוב עם חולים ועם נוזלי גוף. "ההדבקה היא מאנשים חולים, מההפרשות שלהם, משלשול, מהקאה, מדם - חולים שמדממים הרבה. מדובר באנשים שמידבקים גם אחרי המוות", מסביר פרופ' ברוש. "באפריקה, לפעמים חלק משמעותי מהמגפה של האבולה זה בעצם לוויות שבהן מנשקים את הנפטר, נוגעים בו, והוא יכול להיות מרוח בהפרשות מידבקות. זה בהחלט כוח מניע לאבולה באפריקה. זו מחלה בעייתית.
בכל הנוגע לישראל, ברוש מבקש להכניס גם את האירוע הזה לפרופורציה. "בינתיים ההתפרצות הזאת היא לא התפרצות שהיא בסיכון משמעותי בישראל, כי היא בקונגו, וגם לא בכל קונגו. מדובר במקום שישראלים לא נוטים להסתובב בו, בטח לא יעד תיירותי. יש לדעתי מקרה או שניים שיצאו לאוגנדה. זו דווקא כן מדינה שאנשים בישראל נוסעים אליה, אבל זה לא שיש כרגע הדבקות באוגנדה. היו חולים מקונגו שעברו לאוגנדה ואובחנו באוגנדה. למיטב ידיעתי כרגע אין הדבקות. זה משהו שמצריך מעקב. משרד הבריאות מסתכל על האירוע הזה. אני מניח שיוציאו הנחיות למטיילים בזמן הקרוב".
אבל הסיכון המקומי הנמוך אינו אומר שהאירוע עצמו פשוט לניהול. "בעיקרון יש סיכון שזה יתפשט בקונגו. זו מדינה לא מוצלחת מבחינת היכולות שלה להתמודד עם אירוע כזה, מדינה שנמצאת במלחמת אזרחים הרבה שנים, תשתיות מאוד ירודות, בחלק מהאזורים כמעט אין שירותי רפואה. הם די נסמכים על סיוע בינלאומי. יותר קשה ככה לנהל אירוע. אני מקווה שהם ישתלטו על זה במהרה, וזה לא יתפשט".
9 צפייה בגלריה
ארגון הבריאות העולמי מטיס סיוע מקניה למוקדים שנפגעו מאבולה
(צילום: World Health Organization / Handout via REUTERS)
הסביבה משתנה, גם המחלות משנות כיוון
אלא שגם אם האירועים האקטואליים הנוכחים אינם נראים כרגע כמו איום פנדמי, הם משתלבים במגמה רחבה יותר שמעסיקה את עולם המחלות הזיהומיות. לדברי פרופ' ברוש, מגוון תנאים מבשילים בשנים האחרונות לכך שהמגפה הבאה היא אולי רק עניין של זמן. "אנחנו מסתכלים על האירועים האלה היום בעניין רב, ואנחנו מבינים שהסיכון שאירוע כזה יקרה רק הולך ועולה", הוא אומר. "אנחנו די משוכנעים שאירוע כמו שהיה עם הקורונה, הסבירות שהוא יקרה בעתיד הנראה לעין היא יותר גבוהה ממה שהיא הייתה קודם".
מדוע זה קורה יותר עכשיו?
"אחד, יש המון חיות בעולם שנגועות בהרבה מאוד גורמים", מסביר ברוש. "המגע שלנו עם בעלי החיים האלה, עם חיות הבר, הולך ועולה. למרות שזה לא נראה לך הגיוני, כי העולם הולך ונהיה יותר מודרני, אבל בגלל שהעולם נהיה יותר מתועש ומודרני, אנחנו משתלטים על שטחים, כורתים עוד יערות, בונים עוד יישובים, מכרסמים בשטחים שלהן. אנחנו נמצאים בחיכוך הרבה יותר גדול עם חיות הבר. לפעמים אין להן מרחב מחיה או מקורות אוכל, והן מתחילות להגיע ולחפש את האוכל שלהן לידינו".
9 צפייה בגלריה
לישמניה. פעם הייתה מוגבלת רק לנגב, היום גם בגליל, בשומרון ובכרמל
(צילום: Shutterstock)
את השינוי הזה, לדבריו, אפשר לראות גם בישראל. אחת הדוגמאות הבולטות היא הלישמניה, או שושנת יריחו שהוזכרה קודם – מחלה שכבר אינה מוגבלת לאותם אזורים שבהם הייתה מוכרת בעבר. "זו מחלה שפעם הייתה מוגבלת לאזורים די מצומצמים בנגב, ובשנים האחרונות מאוד התפשטה. היום היא מפושטת בגליל, בשומרון, בכרמל, בעיקר בגלל שהמחלה הזאת היא מחלה שהמקור שלה הוא שפני סלע, ואנחנו לוקחים משפני סלע את המקום לחיות בו. בונים יותר ויותר יישובים עם מסלעות, ושפני הסלע, במקום לגור על הר בגליל, עוברים לגור במסלעה בקיבוץ חביב, או מושב או עיר".
גם חזירי הבר בחיפה הן דוגמה קלאסית לחיכוך עם חיות הבר. "הם לא מעבירים מחלות בינתיים, אבל אתה יכול לראות איך אנחנו באים במגע עם החיות האלה יותר ויותר. אנחנו גם מגדלים יותר בעלי חיים למאכל, וגם זה מגדיל מאוד את החיכוך בין האדם לחיות". לצד החיכוך הגובר עם בעלי חיים, יש גורם נוסף שהופך התפרצויות מקומיות לאירועים שקשה יותר להכיל: התנועה האנושית. בעולם של טיסות, גבולות פתוחים, ספינות, כנסים וערים צפופות, גם מחלה שמתחילה במקום מרוחק יכולה לצאת ממנו בתוך ימים.
"אפשר לראות בקורונה איך בזמן מאוד מאוד קצר הנגיף יצא מסין, וממש בכלום זמן עבר להמון ארצות. גם אם אתה מסתכל על ההאנטה, אפילו שזה קרה בתוך ספינה, שזה מזל גדול כי זה כלי שיט בלב הים, כבר יש לנו אנשים שירדו מהספינה באיזשהו שלב והתפזרו בכל מיני מדינות. ועכשיו צריך לחפש אותם".
דוגמה בולטת לכך ניתן לראות בהתפרצות קודמת של האבולה לפני כעשור. בעבר, נגיף קטלני כזה יכול היה להישאר תחום לכפר או לאזור מצומצם. אבל כשהתנועה של בני אדם משתנה, גם התנהגות המגפה משתנה.
"האבולה. הוא נגיף שנמצא בעטלפים באפריקה, ואחת לכמה זמן זולג לבני אדם. לאורך השנים הוא היה גורם להתפרצויות סופר קטלניות עם עשרות אחוזי תמותה, אבל זה תמיד היה אירוע קטן. זה היה קורה באיזה כפר בלב אפריקה, בג'ונגלים. אנשים היו נדבקים, הייתה התפרצות בתוך הכפר, הרשויות היו סוגרות את הדרכים לכפר, והאירוע היה מסתיים אחרי שכולם היו נדבקים, מחלימים או מתים. אירוע של בדרך כלל עשרות, מאות בודדות גג של בני אדם.
"האירוע האחרון שהיה לפני עשר שנים במערב אפריקה היה אירוע ענק. היו כמעט 30 אלף חולים בשלוש מדינות, עם תמותה מאוד גדולה של מעל עשרת אלפים איש, וזליגה של חולים שהגיעו גם לארה"ב ולאירופה. זאת אומרת, היה גם פוטנציאל של התפשטות גלובלית. לא ממש פנדמיה, אבל זלגו חולים לכל מיני מדינות אחרות, גם באפריקה, אבל גם בעולם המערבי"
על התפרצות האבולה באפריקה: "ההתנהגות של האוכלוסייה השתנתה. הם נהיו יותר מוביליים. הם עלו לאוטו ונסעו 200 ק"מ למרפאה, או הלכו להיפגש עם קרובי המשפחה שלהם מעבר לגבול במדינה אחרת. כשהתחקו אחר קורות ההתפרצות ראו איך זה התפשט והגיע לערים ענקיות באפריקה, ממש כמו אש בשדה קוצים"
מה שהשתנה, כאמור, לא היה בהכרח הנגיף עצמו, אלא העולם שסביבו. "ההתנהגות של האוכלוסייה באפריקה השתנתה", מדגיש פרופ' ברוש. "הם נהיו יותר מוביליים. הם עלו אוטו ונסעו 200 ק"מ למרפאה, או הלכו להיפגש עם קרובי המשפחה שלהם מעבר לגבול במדינה אחרת. כשהתחקו אחר קורות ההתפרצות ראו איך זה מהר מאוד התפשט בתוך המדינות האלה, והגיע לערים ענקיות באפריקה, ממש כמו אש בשדה קוצים. חלק מאוד גדול מאוכלוסיית העולם גרים בסלאמס עם תנאים תברואיים מאוד נמוכים שהם אידיאליים להתפשטות של מגפות, וזה לא קורה רק באפריקה".
גורם נוסף שמשנה את מפת הסיכונים הוא משבר האקלים. כשהטמפרטורות משתנות, גם אזורי המחיה של אותם מתווכים משתנים, ואיתם משתנה גם הגיאוגרפיה של מחלות שבעבר היו מוגבלות לאזורים חמים יותר. "חלק מהמחלות עוברות בצורה ישירה, מאדם לאדם, מחיה לאדם, במגע ישיר. חלק מהמחלות צריכות לעבור דרך וקטור, משהו שיעביר אותן. הרבה פעמים זה יתוש או קרציה.
"ההתחממות באירופה גרמה להתפשטות של היתושים, וגם של הקרציות. פעם יתושים שמעבירים מחלות כמו קדחת הנילוס המערבי ודנגי היית יכול למצוא בדרום אירופה, באזורים הכי חמים - ספרד, יוון, דרום איטליה", הוא מסביר. "היום אתה יכול למצוא יתושים כאלה בשווייץ, בצפון גרמניה, בהולנד, עם התפרצויות של המחלות האלה. אנחנו לגמרי רואים שהשינוי האקלימי משנה גם את הסיכונים להתפשטות של המחלות בכל מיני מקומות".
כשיש חיסון, אבל אין אמון
אחרי בעלי החיים, הצפיפות, התנועה הגלובלית ומשבר האקלים, מגיע גורם נוסף שאינו קשור לנגיף עצמו אלא לאופן שבו בני אדם מגיבים אליו. הקורונה הותירה אחריה עולם מתקדם יותר מבחינה מדעית, אבל גם חשדן יותר ופחות מוכן לקבל הנחיות מלמעלה. בעיני ברוש, זהו אחד האתגרים המרכזיים לקראת ההתפרצות הבאה.
"המדע מאוד התקדם בזכות אירוע הקורונה", אומר פרופ' ברוש. "אנחנו יותר טובים בלהיערך למחלות האלה, לאפיין את הווירוס ולמצוא לו חיסון מאוד מהר ולפתח אותו. עשינו את זה מדהים בקורונה, ונעשה את זה כנראה גם בהמשך. אם בקורונה הצליחו בתוך שנה להעמיד חיסון, היום בקרב קהילת המדענים היעד הוא מאה ימים מתחילת המגפה לפיתוח חיסון. כולם היום אומרים את מספר הקסם הזה".
אלא שההתקדמות המדעית הזאת מגיעה עם בעיה אחרת: שחיקה עמוקה באמון הציבור. "הלכנו אחורה מבחינת אמון, בעולם ובישראל בטח", הוא אומר. "אנשים חוו את הפנדמיה בצורה רעה, הרגישו שנגזלת מהם החירות שלהם, ויש היום התנגדות מאוד גדולה בחלקים מאוד גדולים מהציבור להנחיות או לעמדות של הממסד, של משרדי בריאות, של מדענים, של המדינה. ולכן אנחנו, אנשים שמתעסקים במוכנות, מאוד חוששים שבאירוע הבא יהיה לנו הרבה יותר קשה לשכנע את הציבור לשתף פעולה עם הנחיות חשובות כמו לא לבוא במגע עם אנשים אחרים, להתבודד, ללכת להיבדק או לקבל את החיסון".
במילים אחרות, ייתכן שבפעם הבאה הפתרון הרפואי יגיע מהר יותר, אבל האתגר האמיתי יהיה לגרום לאנשים לקבל אותו. "זה פרדוקס. כנראה יהיו לנו פתרונות יותר טובים או מהירים, אבל יכול להיות שהאוכלוסייה פחות תרצה אותם או פחות תסמוך עלינו. זה משהו שאין לנו פתרון מאוד טוב אליו, והוא קשור גם לקורונה וגם לדברים סוציולוגיים שקורים באופן כללי: יש פחות כבוד לאנשי מקצוע, יש פחות התייחסות לאמת.
"היום דעה אישית לפעמים גוברת על אמת. אתה יכול להתרשם מדעה של מישהו שהוא לא מומחה, שאומר את זה בטיקטוק כי הוא יפה וחתיך ובלי חולצה, וזה יהיה יותר משכנע מאשר רופא בחלוק שיגיד את זה. זה משהו מאוד מהותי, שיכול להשפיע על הסיכון להתפרצות של מגפות. במקרה השבוע בגלילה באחת האפליקציות החברתיות, נפלתי על סרטון של מישהי שמתארת את הקונספירציה שעכשיו מאכילים אותנו עם ההאנטה. יש שם סיפורים על סיפורים, איך העולם ותעשיית הפארמה המציאו את ההאנטה, הווירוס על הספינה, ועכשיו מכינים אותנו בשביל לקבל את החיסונים. זה טרלול גדול. כל זה יכול להתחיל מסרטון כזה קטן".
"התרחיש שבסבירות גבוהה יהיו בשנים שלפנינו התפרצויות שיכולות להפוך לפנדמיה. אנחנו חושבים שסביר מאוד להניח שתהיה עוד פעם סוג של קורונה, בגלל הפוטנציאל של הנגיפים האלה לעשות את מה שהם עשו"
ומה לגבי המגפה הבאה. פרופ' ברוש נזהר מהמונח "תרחיש בלהות". לדבריו, אין טעם להפחיד את הציבור או לייצר תחושת חרדה תמידית, אבל כן צריך להכיר בכך שהתפרצויות נוספות יתרחשו, וחלקן עלולות להפוך לאירועים רחבים. ההבדל, הוא מדגיש, הוא בין פחד לבין מוכנות: לא להיבהל מכל כותרת על נגיף חדש, אבל גם לא להתעלם מהאפשרות שהאירוע הבא כבר נמצא מעבר לפינה. "התרחיש שבסבירות גבוהה יהיו בשנים שלפנינו התפרצויות שיכולות להפוך לפנדמיה", הוא אומר. ".אנחנו חושבים שסביר מאוד להניח שתהיה עוד פעם סוג של קורונה, בגלל הפוטנציאל של הנגיפים האלה לעשות את מה שהם עשו".
אחד התרחישים שמעסיקים במיוחד מומחים למחלות זיהומיות הוא שפעת העופות. לא משום שכל התפרצות שלה מסכנת מיד את הציבור הרחב, אלא משום שהשילוב האפשרי בין קטלניות גבוהה לבין יכולת הדבקה יעילה בין בני אדם הוא בדיוק מסוג התרחישים שמערכות בריאות נערכות אליהם מראש.
"מדובר במחלה שיכולה להיות קטלנית בבני אדם", הוא מסביר. "המזל הוא שבדרך כלל שפעת של עופות לא מצליחה להדביק טוב בני אדם, ובטח שלא לעבור מאדם לאדם. אז החשש העיקרי הוא שנגיף שפעת כזה יעבור מוטציה וירכוש את היכולת להדביק כמו השפעת שלנו, של בני אדם, אבל יהיה קטלני כמו שפעת עופות. השילוב של שניהם יכול לייצר מגפה מאוד קשה. זה אחד התרחישים העיקריים שמתעסקים איתם גם בארץ ובעולם, מבחינת איך לנהל את זה ולייצר לזה חיסונים וטיפולים טובים, תרופות טובות".
ובכל זאת, הוא מדגיש, מוכנות למגפות אינה יכולה להתבסס רק על התרחישים שאנחנו כבר מכירים. חלק מהאתגר הוא להיערך גם למה שעוד לא דמיינו. "יש כמובן עוד המון תרחישים אחרים", הוא אומר. "תמיד צריך להיות מוכן לאירוע שאתה לא מכיר או לא דמיינת שיקרה. אני מתעסק עם מוכנות למגפות שנים רבות. את הדברים האלה צריך לעשות בצורה מסודרת, לא להלחיץ את כולם, גם לא את עצמנו. אני לא צריך להיות לחוץ, אני צריך להיות דרוך ומוכן, לא לפחד מזה".
ההיערכות הזאת, לדבריו, אינה מתחילה ונגמרת בבתי חולים או במעבדות. היא נשענת על תפיסה רחבה יותר, שמחברת בין בריאות האדם, בעלי החיים, הסביבה והאקלים. "יש היערכות בהמון רבדים", הוא אומר. "קודם כול, אני חושב שהכול מתבסס על הבנה שקוראים לה 'בריאות אחת - 'One Health'. אנחנו לא יכולים להתייחס לבריאות שלנו, של בני האדם, בתור דבר מבודד. הבריאות שלנו קשורה לבריאות של בעלי חיים, ושל צמחייה, ולמזג האוויר ולאקולוגיה.
"צריך להסתכל על הכול כעל מערכת אחת, אקוסיסטם אחד חי, עם הרבה מאוד אינטראקציות", הוא מסכם. "בעולם מנסים לחפש נגיפים חדשים. מדענים עובדים על זה כל הזמן, מנסים לדגום בעלי חיים פראיים, למשל, לתפוס עטלפים בסין ולמצוא בהם את הנגיפים, בשביל ללמוד אותם ולהתכונן לאירוע הבא".
