גאווה ישראלית: באליפות העולם למושתלים שהתקיימה בשבוע שעבר באוסטרליה, זכו שניים מחברי המשלחת הישראלית במדליות ארד: אמיר בריק (38) מרמת גן זכה במדליית ארד במקצה של 200 מטר מעורב אישי, ויעל פטל-גלילי (54) מתל אביב זכתה במקצה של 200 מטר חתירה.
קראו עוד:
אליפות העולם למושתלי איברים נערכת אחת לשנתיים ומיועדת לתורמי איברים, למשפחות של תורמים ולמושתלים מכל העולם. מטרתה היא להעלות את המודעות לחשיבות של תרומת איברים ולעודד את המושתלים לעסוק בספורט ולקיים אורח חיים בריא. השנה נערכה התחרות בפרת' שבאוסטרליה, בהשתתפות 70 מדינות שהתחרו בענפי ספורט שונים. המשלחת הישראלית מנתה שישה מתחרים – מושתלי כבד וכליה.
2 צפייה בגלריה
אולימפיאדת המושתלים
אולימפיאדת המושתלים
אמיר בריק ויעל פטל-גלילי עם המדליות. "לייצג את המדינה זו אחריות"
( צילום: העמותה לקידום הספורט למושתלי איברים בישראל)

"עצם ההשתתפות בתחרויות היא הניצחון"

יעל פטל-גלילי עברה ב-2002 השתלת כליה לאחר כשנתיים של טיפולי דיאליזה, ו-11 שנים מאוחר יותר נאלצה לעבור השתלה נוספת. "ההכנות לתחרות כללו אימוני שחייה אינטנסיביים שלוש פעמים בשבוע ואימון כוח פעם בשבוע", היא מספרת. "האימון המנטלי כלל בעיקר הכרה בכך שעצם ההשתתפות היא הניצחון".
אמיר בריק עבר לפני כשלוש שנים השתלת כליה, לאחר המתנה של מספר חודשים וטיפולי דיאליזה. "טיפולי דיאליזה הם חוויה קשה מאוד", הוא אומר. "חוויתי עייפות, סבל ואיסורים מחמירים. הכליה שקיבלתי מיוסי, התורם היקר שלי, הצילה את חיי והחזירה אותי לשגרה בריאה, לעבודה ולספורט. לקראת התחרויות התאמנתי עם מאמנות שחייה, רצתי בקבוצות והכרתי שרירים שלא ידעתי על קיומם".
בין חברי המשלחת הישראלית היה גם עמית חלמיש (44), עורך דין מגבעתיים, שהשתתף בתחרות ריצה במקצה של חמישה ק"מ. חלמיש עבר השתלת כבד לפני עשר שנים בגלל מחלה אוטואימונית נדירה. "חיכיתי חמש שנים להשתלה, וזו הייתה המתנה קשה", הוא נזכר. "איבדתי חצי מהמשקל שלי והגעתי ל-45 ק"ג. לא יכולתי לאכול, שכבתי במיטה 23 שעות ביום וסבלתי מכאבים נוראיים. מרגע ההשתלה הכול נעלם".
לדבריו, ההכנה לאליפות הייתה מורכבת. "צריך להיכנס לכושר, להתמודד עם שגרת אימונים חדשה, לקום באמצע החיים, לעזוב הכל ולהתחיל לרוץ. שמתי את הפחדים מאחוריי, ידעתי שאני יכול לעשות את זה", משחזר חלמיש.
"אני גאה לייצג את המדינה", אומרת פטל-גלילי. "כל התגובות להיותנו ישראלים היו אוהדות. אפילו פטפטתי עם כמה מחברי המשלחת האיראנית".
בריק מוסיף: "לייצג את המדינה זו אחריות. ישראלים הם שגרירים בכל זמן ובכל מקום".
חלמיש: "במיוחד בתקופה כזאת היה חשוב לנו להראות שעם ישראל חי ומאוחד. דאגנו לשיר ולרקוד לאורך כל הדרך. המארגנים התלהבו מהחוצפה הישראלית לעצור את מצעד המשלחות ופשוט לרקוד עם אוהדים ישראלים שבאו לעודד. דאגנו להראות נוכחות ולהדגיש שאנחנו בעד ידידות ואחווה בינלאומית".
2 צפייה בגלריה
המושתלים עם הדגל
המושתלים עם הדגל
המושתלים עם הדגלים. "במיוחד בתקופה כזאת היה חשוב לנו להראות שעם ישראל חי ומאוחד"
( צילום: העמותה לקידום הספורט למושתלי איברים בישראל)

"תרומת איברים מצילה חיים ומשקמת את המושתלים"

רק מעטים מודעים למורכבות חייהם של אנשים שעברו השתלה. גם לאחר הטיפולים וההמתנה הארוכה לתרומה, וגם לאחר הניתוח, הם ניצבים בפני אתגרים. אחד המרכזיים הוא הצורך למנוע את דחיית השתל שמתרחשת כשמערכת החיסון של החולה מזהה את האיבר המושתל כגורם זר, ותוקפת אותו.
על מנת להילחם בכך, החולים מקבלים תרופות שמעכבות את פעילות מערכת החיסון בזמן ההשתלה ואחריה, ועל פי רוב הם זקוקים לתרופות שמונעות את הדחייה לשארית חייהם. לכן, אנשים שעברו השתלה נמצאים בסיכון מוגבר, וכל נגיף עלול לסכן את חייהם.
"חששתי מהנסיעה הזו", מודה פטל-גלילי. "הצטיידתי במלאי תרופות לכל תרחיש. אני עוטה מסכה במקומות סגורים וצפופים".
גם בריק מספר שהוא שומר על עצמו לנוכח הדיכוי החיסוני שנכפה עליו. "אבל אני משתדל לשמור גם על השפיות ולזרום עם החיים", הוא אומר.
בחודש האחרון פורסם כי משפחותיהם של אור אשכר ז"ל, שנרצח בפיגוע בתל אביב, ושל לאה (לוסי) די ז"ל, שנרצחה בפיגוע בבקעה, החליטו לתרום את איבריהם ולהציל את חייהם של אנשים רבים. "תרומת האיברים הזו ממש מצילה חיים ומשקמת את המושתלים", אומר בריק.
"החלטה אצילית כזו גם מאפשרת איכות חיים. זה ביטוי עילאי ואצילי לערבות הדדית בין בני אדם. כל אחד צריך לראות עצמו כאילו הוא נזקק", מוסיפה פטל-גלילי שעובדת עכשיו על כתיבת ספר שיעסוק בתהליך שעברה.