ספינת הנופש "דיימונד פרינסס", יום חמישי 07:00 בבוקר. המזוודות כבר מחכות מחוץ לחדר של שמעון ושלווה דהן. הרגע שאליו התפללו יותר משבועיים הגיע. הבידוד על הספינה שזכתה בכל העולם לכינוי "אוניית הקורונה" הסתיים והפינוי של הנוסעים עומד להתחיל. "היינו ערים מההתרגשות עד חמש בבוקר", מספר דהן. "מהרום סרוויס החליטו לפנק אותנו והביאו לנו אלכוהול חינם לחדרים כדי שנחגוג. שתיתי מהוויסקי והיית במצב רוח ממש טוב. ישנו בקושי שעתיים, בשבע כבר קמנו, המזוודות היו ארוזות, הכל היה מוכן, היינו רק צריכים את תעודות השחרור הרשמיות בשביל לצאת מפה. כל הישראלים כבר קיבלו הודעה שהם רשאים לעזוב ורק לי לא הודיעו כלום".
מהחלון של החדר שפונה לרציף צפו בני הזוג דהן בעיניים כלות בכל הנוסעים, ובהם גם עשרת הישראלים, יורדים מהספינה. רק הם נשארו בערפל. "ואז בצהריים", מספר דהן, "הגיעו אלינו לחדר שני אחים מבית החולים, לבושים סטרילי עם מסכות, שאלו אותי אם אני מר שמעון דהן ואמרו לי באנגלית שאני היחיד שנשאר באונייה כי התוצאות שלי התבררו כחיוביות. נדבקתי! אשתי שלווה התחילה לבכות, היינו בהלם. היא ביקשה להישאר איתי אבל אמרתי לה, 'בשום אופן לא, זה מסוכן ואין סיכוי שאני אתן לך'. כל הישראלים, כל המשפחה שלי, עלו על הטיסה לארץ. זה היה מצחיק כי זאת הייתה הפעם הראשונה שחלק מהישראלים נפגשו אחד עם השני. בגלל הבידוד לא יצא להם להכיר אפילו פנים מול פנים".
איך אשתך הגיבה? "שלווה לקחה את זה קשה, היא בכתה ולא הפסיקה לצלצל אליי. הם שלחו לי לווטסאפ צילומים מהמטוס ודיוחו לי שהם כבר מתחילים בתנועה על המסלול לקראת ההמראה. נפרדנו בבכי. קשה לתאר את מה שהרגשתי. גם קבוצת הווטסאפ של המשפחה בארץ נכנסה לטירוף. הם היו בהלם טוטאלי, דווקא אני ודווקא ביום השחרור. כולם מתפללים בשבילי, שולחים לי הודעות חיזוק, מנסים לעשות כמה שיותר צחוקים כדי שלא ארגיש לבד. כדי לעודד אותם אני אומר שבטח אמצעי התקשורת הישראליים השאירו אותי פה בכוונה, שילמו שוחד לממשלת יפן כדי שאמשיך לדווח מפה".
ספינת הקורונה משפחת דהןספינת הקורונה משפחת דהן
"דווקא אני, דווקא ביום השחרור": שמעון דהן ומשפחתו
(צילום פרטי)
יום שישי, 5:00 לפנות בוקר. ה"דיימונד פרינסס" כבר ריקה כמעט לגמרי מאנשים. האבטחה על החדרים כבר לא קיימת. אפשר לצאת חופשי. מספר שומרים בודדים מסיירים מדי פעם בסיפון העליון לוודא שאף נוסע לא בורח מהאונייה. תחושה מוזרה של ספינת רפאים. כמו בכל בוקר בשבועיים האחרונים, הוא פותח את היום בהנחת תפילין, ארוחת בוקר ומיד מתחיל בשידורים אל הארץ. הדבר היחיד ששונה הבוקר הוא ששמעון (69) לבד בחדר. למעשה הוא הישראלי היחיד על הספינה כולה.
בני הזוג דהן יצאו לפני כחודש לחופשה משפחתית כדי לחגוג את יום ההולדת ה-70 לאחד מאחיו של שמעון. בתסריט הכי גרוע הם לא דמיינו שימצאו את עצמם נצורים על אוניית הקורונה. 12 בני משפחה אחת ועוד שלושה ישראלים שהיו איתם על הספינה ללא קשר. ברגע שהבינו כי הם תקועים על הספינה פתחו 12 בני המשפחה קבוצת ווטסאפ מסווגת שכוללת רק אותם. אלא שהבוקר, בניגוד לשבועיים האחרונים, הקבוצה דוממת. אין קול ואין עונה. כל בוקר היה נפתח בתחרות בין החדרים, מי יסיים ראשון את החלפת המצעים. עכשיו לשמעון אין במי להתחרות. ההבנה שהוא לבד נופלת עליו ולראשונה מזה שבועיים — האיש הציני עם חוש ההומור השחור — מגלה סימני חולשה.
הקשר היחיד שנותר לדהן עם העולם הוא עמדת השידור המאולתרת שהקים בחדר שלו באמצעות שלוש מגבות, זוג מצעים ותיק האיפור של אשתו שלווה. על הקונסטרוקציה הזו הוא מיקם את מצלמת הווידיאו של הסלולרי ודיווח באמצעות המכשיר לערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות הכתובה בישראל. את האייפון החדש, אגב, הוא קיבל כמתנה משגרירות ישראל ביפן, כדי שיוכל לתקשר בנוחות עם המשפחה בארץ.
"זה הזוי מה שקורה איתי", הוא אומר לי בשיחת ווטסאפ. "אני מחכה כבר מאתמול שיבואו להגיד לי משהו, לא אמרו לי מילה חוץ מזה שנדבקתי. האמת, אם נשאיר בצד את הצחוקים, התבאסתי מאוד. מה שהכי שבר אותי זה הילדים שמחכים לי כבר כל כך הרבה זמן בארץ. התגובות שלהם היו מאוד קשות, הם התחילו לבכות, לא הפסיקו להתקשר, כעסו. אני בדרך כלל לא אדם רגשן אבל לא הצלחתי להחזיק את עצמי ובכיתי המון. אבל אני אדם מאמין ויודע שהכל זה מלמעלה. אני מאוד אופטימי באופי, תמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה".
גם עכשיו אתה עדיין מצליח לראות חצי כוס מלאה? "כן. היה עדיף שאני אשאר פה ולא בני המשפחה האחרים שהם יותר מבוגרים ממני והיה להם יותר קשה פיזית. אני אומר לעצמי, 'שמעון, מה יקרה אם תיכנס לדיכאון או תתחיל לבכות? מה זה ייתן לך? זה ישחרר אותך יותר מוקדם הביתה? לא!' אז עדיף להיות אופטימי. דיברתי עם השגרירה, הודעתי לה על זה שנדבקתי, היא בעצמה לא ידעה והתחילה לבדוק, היה לידה גם פרופסור משיבא ששלחו במיוחד מהארץ. הוא שאל אותי כל מיני שאלות וסיפרתי לו שאין לי אף תסמין ושאני מרגיש מצוין. הבעיה שאני לא יודע מה קורה מכאן, מתי יפנו אותי לבית חולים ומתי אני אשתחרר. בלי אשתי שלווה אני מרגיש בודד. הייתי עם כל המשפחה שלי על האונייה ועכשיו אני לבד בדיוק באותו החדר ובאותה האונייה. זה לא קל. כל הזמן היו פה אנשים ורעש מהחדרים ועכשיו שקט. אני לבד, זה מטורף".
***
נערכים לקראת פינוי הישראלים מספינת "דיימונד פרינסס"נערכים לקראת פינוי הישראלים מספינת "דיימונד פרינסס"
ספינת "דיימונד פרינסס" ביפן
(צילום: שגרירות ישראל בטוקיו)
יום שישי, 11:00 בבוקר. שני אחים ממוגנים מכף רגל ועד ראש נכנסים לחדרו של שמעון. "הם קראו בשם שלי ואמרו לי בחצי אנגלית-חצי יפנית שבעוד שעה אני יורד מהאונייה. הייתי בטוח כבר שזהו אני עולה ביום איחור על הטיסה וחוזר לארץ. רק באמבולנס בדרך, הבנתי שמעבירים אותי לבית חולים בטוקיו. אין לי מושג לאן, איפה אני נמצא וכמה שעות נסיעה זה. הגעתי לבית החולים ב-14:00, ישר עשו לי סי-טי, בדיקות דם ורוק, משטח גרון ועוד כל מיני בדיקות. נראה מה יהיו התוצאות".
למזלו של דהן, בחב"ד טוקיו נמצאים עם היד על הדופק. זמן קצר אחרי שהגיע לבית החולים, כבר נשלחה אליו חבילה מלאה בכל טוב. "שלחו לי אוכל שמיועד לפחות ל-20 אנשים", הוא צוחק. "הם רוצים שאצא מפה ואלך לתחרות הסומו".
כעבור מספר שעות לבד בחדר, הבין שמעון שאחותו רחל מאושפזת גם היא בבית החולים. היא נמצאה חיובית בבדיקת הקורונה ופונתה מהספינה כבר בתחילת השבוע. "היא הייתה באותו הסיפון שלי ובשעה שהיו משחררים אותנו לטיול הייתי רואה אותה. אבל כבר שבוע שלא דיברנו. יש בבית החולים הזה המון מסדרונות עם חדרי בידוד, אי-אפשר בכלל להציץ לראות מי נמצא בכל חדר, ולהיפגש בכלל לא עולה בלקסיקון. אבל למרות זאת התחננתי לרופאים בחצי עברית ואנגלית וקצת יפנית שלמדתי על האונייה שייתנו לנו לשהות יחד באותו החדר. במילא שנינו נדבקנו. הייתי בהלם, אבל הרופא הסכים! זה כל כך עשה לי טוב, עכשיו יש לנו לפחות אחד את השנייה. זה עדיין קשה, אבל יותר קל".
איך התנאים בבית החולים? "כל היום אנחנו נעולים בחדר, אין פה מגבות, אין שמפו ומשחת שיניים, גם לא מברשת שיניים, אפילו כוסות לא מקבלים פה. הכל פה בתשלום, אתה רוצה מקרר? תשלם. טלוויזיה 12 אינץ'? צריך לשלם. בית החולים עצמו מאוד מודרני, יפה, נקי, מסודר והם מתייחסים אלינו ממש טוב אבל התנאים מבחינת מזון וציוד בסיסי לא משהו".
***
יום שישי, 17:00 לפנות ערב. משגרירות ישראל דאגו להשלים את הציוד החסר. האחים שמעון ורחל מתכוננים לקידוש שאותו יערכו בעזרת הציוד של חב"ד. אבל שמעון, באופן אבסורדי, מתגעגע לאונייה. "פה אין לי שום חופש", הוא מתלונן. "אי-אפשר אפילו לצאת מדי פעם כדי לשאוף אוויר. הטיולים על הספינה פעם ביום עזרו לי לנקות את הראש. זה מה שהחזיק אותי. כאן אחרי הכיבוי אורות ב-22:00 אסור לצייץ. מיד מעירים לך אם אתה עושה רעש. באונייה הייתי משדר כל הלילה, פה בשביל לדבר איתך אני צריך להיכנס לשירותים וללחוש בשקט. אז יאללה, אני חייב ללכת לישון, שבת שלום נדבר מחר".
***
יום שבת, 06:00 בבוקר. השכמה. האורות בחדר נדלקים אוטומטית, האחים דהן מתעוררים לעוד יום מלא בכלום. עדיין לא בישרו להם אפילו את תוצאות הבדיקות האחרונות שעשו, ואין להם עדיין מושג מה קורה עם יתר בני המשפחה שעלו על הטיסה לארץ. כדי לא להלחיץ אותם, אני לא מספרת להם, שאחת הנוסעות אובחנה בישראל כנשאית. שמעון, כמובן, מחפש בכל דרך איך להפיג את השעמום ומאלתר עמדת שידור חדשה בחדר הבידוד של בית החולים.
הרגעים היחידים שבהם שמעון מרגיש קצת בחיים מתרחשים כשבאים לקחת אותו לבדיקות מחוץ לחדר. "שינוי השגרה היחיד שלי זה ההליכה למעלית ולבדיקות בקומה שתיים. אני לפחות קצת מזיז את עצמי, רואה משהו אחר חוץ מהקירות בחדר. קשה להיות נעול 24 שעות ביום באותו מקום. באונייה לפחות היה נוף יפה מהמרפסת".
אתה מרוצה לפחות מעמדת השידור החדשה? "יש פה משהו מעולה שאני ממליץ לכולם לאמץ בישראל. המכסה של האסלה מחומם ויש שפריצרים של מים ששוטפים את האסלה. כשאני צריך לשדר אני נכנס לשירותים, יושב שם בשקט וזה אפילו יותר נחמד מעמדת השידור הקודמת. תביני, אני לא יכול לתקשר פה בכלל עם הצוות. הם בקושי יודעים אנגלית ומי שיודע מפחד להתקרב ולדבר איתך. התקשורת איתם היא דרך מכשירים קטנים כאלה עם צג שמתרגמים מיפנית לעברית. לנו יש מכשיר בחדר ולצוות יש מכשיר משלו. הם כותבים לי מבחוץ, אנחנו קוראים את מה שהמכשיר מתרגם וכותבים בעברית את התשובות. למשל שאלו אותי מה המשקל והגובה שלי ועניתי להם. גם כשנכנסתי לסי-טי, המכשיר אמר לי בקול בעברית מתי להפסיק את נשימה ומתי להחזיר אותה, אין לנו תקשורת בדיבור רגיל כלל".
נוסעים עוזבים את ה דיימונד פרינסס ספינה קורונה יפן נגיף וירוסנוסעים עוזבים את ה דיימונד פרינסס ספינה קורונה יפן נגיף וירוס
נוסעים עוזבים את ספינת ה"דיימונד פרינסס"
(צילום: רויטרס)
ואיך הקשר עם הארץ, ידוע לך מה מצבם של בני המשפחה שלך שנמצאים בשיבא? "הם סוף-סוף יכולים לדבר בעברית עם רופאים שמלווים כל אחד מהם צמוד-צמוד. גם התנאים לפי מה שהם מספרים — מעולים. הלוואי עלינו. הם לא מתלוננים וגם קיבלו אוכל מהמשפחה בארץ. לי יש פה קשר חלש לאינטרנט, אז את כמעט היחידה שאני נמצא איתה בקשר. אני מרגיש מצוין, עשינו היום צילום חזה, היה פה פרופסור ניר פז שדיבר איתי בסלולרי כי אסור לו להיפגש איתי פנים מול פנים. הוא אמר לי שהתוצאות בסך הכל בסדר ואני גם בינתיים מרגיש טוב מאוד".
***
יום שבת, 17:00. שמעון כבר מתחיל להסתגל לשגרה בבית החולים. וגם לדייקנות המרובעת של היפנים. "אנחנו אוכלים ארוחות קטנות כמו ציפור אבל שבעים בטירוף", הוא מספר בפליאה. "אני חייב לבדוק איך זה קורה. הארוחות פה באות בכוסות קטנות שבארץ לא היו מספיקות לי בחיים. אני אוכל מעט ומרגיש הרבה יותר טוב, קליל יותר מכל ארוחה שאכלתי בחיים. ארוחת צהריים היא 940 קלוריות, ארוחת ערב ובוקר היא 480 קלוריות, הכל מדוד פרפקט. זה הליך ההבראה שלהם פה והם מקפידים שיהיו לנו שעות שינה מדויקות וארוחות קטנות ומזינות. אני בינתיים מעביר את הזמן בעיקר בלימוד יפנית", הוא מספר וברקע שומעים את קולות ההסוואה של המים הזורמים בשירותים. "אני חייב לפתוח את המים כי אחרת האחיות יעשו לי בלגן", הוא מספר. "אבל גם אם הן יכבו לי את האור אני לא אכנע להן ואמשיך לדבר עם ישראל. בכלל, גם אם אני נופל — אני קם וממשיך ללכת. קשה לעצור אותי. אני מקווה שבפעם הבאה שנדבר יהיו לי חדשות טובות".