ד"ר שרווין נדרי אמנם עזב את איראן לפני 42 שנה, אך משהו ממנו תמיד נשאר שם. למרות שמאז גיל 13 לא שב לארץ מולדתו, הוא עדיין כולו תקווה שיום אחד - אולי תחת משטר חדש או מזרח תיכון מעט שליו יותר, יוכל לבקר את קרובי משפחתו שעדיין נמצאים שם. כרגע התוכנית הזאת תיאלץ לחכות, כמובן. רק לפני כמה שבועות התגלגלה המציאות במדינה שעזב כשהיה נער לטרגדיה משפחתית איומה.
"בן דודי נהרג לפני כמה שבועות בזמן שהפגין ברחובות טהרן. הוא היה איש מקצוע צעיר ומצליח מאוד, והוא נורה בגב", מספר היום ד"ר נדרי, פלסטיקאי מצליח המתגורר במרילנד, ארצות הברית בשיחת זום. "לקח כמה ימים עד שאבא שלו הצליח למצוא את הגופה של הבן שלו, וגם אז הוא נאלץ לשלם סכום כסף גדול, משום שהממשלה גובה תשלום על הקליע שבו היא משתמשת כדי להרוג את האנשים שלה עצמה".
בינתיים, ד"ר נדרי עוקב בדאגה אחר בני המשפחה שנותרו שם. מה עוד ניתן לעשות כשביניכם מפרידים כמעט 10,000 קילומטרים? "יש לי דודים ובני דודים שעדיין חיים שם. בעוד שבתחילת המלחמה הם היו נרגשים מאוד, עכשיו הם הרבה יותר מתוחים", הוא משתף, "דוד שלי נאלץ לעבור דירה משום שהבניין הצמוד למתחם הדירות שלו נפגע מטילים. הם עדיין שמחים מאוד על נפילתם של חלק מהמנהיגים הבכירים שהפכו את חייהם לסבל במשך חמישה עשורים, אבל הם גם מאוד פוחדים ככל שהיקף ההפצצות הולך וגדל".
נו, תראו: מצד אחד איראן, מצד שני ישראל. שתי מדינות עם חתיכת היסטוריה ביניהן, אך מעבר לשני צדדי המתרס נמצאים בתווך אנשים פשוטים שרק רוצים קצת שקט - יום אחד ללא התרעות או ריצה לממ"ד בפיג'מה, נניח. ראינו את זה כולנו בסרטונים המתפרסמים ברשתות שבהם נראים איראנים חוגגים אפשרות של שינוי מסתמן. גם ד"ר נדרי מנסה באופטימיות זהירה להבין לאן הדברים הולכים מכאן. "לפני 1979 איראן הייתה בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל. למרבה הצער, המשטר החדש שינה את זה. הייתי אומר שרוב האיראנים שחיים מחוץ לאיראן, ואולי אפילו אלה שחיים בתוך איראן, רואים בנשיא טראמפ ובראש הממשלה נתניהו כמושיעים לאור מה שקרה בשבוע האחרון. זו תקופה מדאיגה מאוד משום שאיראן יכולה ללכת בכיוונים רבים".
כמו מה, למשל?
"בתרחיש הטוב ביותר, המשטר הנוכחי יופל וצורה כלשהי של ממשלה דמוקרטית נבחרת תחליף אותו ותביא עם הזמן שלום ויציבות לאזור. אבל החשש הוא שהמלחמה תימשך זמן רב, שחייהם של איראנים חפים מפשע רבים יאבדו, שהתשתיות של המדינה ייהרסו, שמלחמת אזרחים עלולה לפרוץ ושקבוצות אתניות שונות בתוך איראן עלולות להתחיל להיפרד ולפרק את המדינה".
כאיראני שנהנה מהבטיחות והשגשוג של המערב, קשה לי לומר או לקבוע מה הטוב ביותר עבור אלה שחיים באיראן, ועוד יותר קשה לראות את המדינה מופצצת בידי כוח חיצוני. אנחנו נוטים לראות במלחמה הזו ניסיון לשחרור, אבל רק הזמן יגיד מה יביא העתיד
ומה דעת הרוב? אנשים רוצים שינוי?
"אנחנו נוטים תמיד לחשוב שיש נכון ולא נכון, שחור ולבן, אבל המציאות היא שבשום מקום בעולם אנשים לא מסכימים כולם על אותו דבר. אפילו ארצות הברית, ישראל, בריטניה או מדינות שנחשבות מודל לדמוקרטיה אמיתית מתמודדות בתוך עצמן עם מגוון סיעות ומפלגות פוליטיות שנאבקות זו בזו. לכן אני לא נאיבי לחשוב שהמעבר הזה יהיה קל, משום שאין שום סיכוי שכל האיראנים יסכימו על אותו תחליף למשטר הנוכחי".
מה האופציות?
"שתי הקבוצות העיקריות מחוץ לאיראן ואולי גם בתוך איראן הן אלה שרוצות לחזור לאיראן הקיסרית ולראות את החזרת המלכים והקיסרים, והקבוצה השנייה רוצה דמוקרטיה אמיתית עם מערכת פרלמנטרית, בחירות ונבחרי ציבור דמוקרטיים. מבחינתי האישית הייתי שמח לראות מודל כמו הבריטי או היפני - עם מלך ומלכה - כתזכורת למורשת שלנו בת 2,500 השנים, אך עם נשיאים, מושלים ובעלי תפקידים שנבחרים באופן דמוקרטי לניהול היומיומי של המדינה. נראה מה יקרה. המלחמה מתחילה להשפיע גם על הקהילה האיראנית בחו"ל. אנחנו רואים יותר הרס באזורים שאינם ממשלתיים ואינם צבאיים. ויכוחים חדשים מתחילים לפרוץ בין איראנים שמטילים ספק בערך המהלך הזה".
ואתה? איך אתה חווה את המצב הזה כאדם שנולד באיראן וחי במערב?
"כאיראני שנהנה מהבטיחות והשגשוג של המערב, קשה לי לומר או לקבוע מה הטוב ביותר עבור אלה שחיים באיראן, ועוד יותר קשה לראות את המדינה מופצצת בידי כוח חיצוני. אבל אני גם מודע היטב לכך שבמשך 47 שנים בני העם שלי נחנקו מבפנים על ידי הממשלה שלהם ונהרגו בעשרות אלפים על ידי ממשלה שראתה בלהיות מוסלמי דבר חשוב יותר מלהיות איראני או אנושי. אנחנו נוטים לראות במלחמה הזו ניסיון לשחרור, אבל רק הזמן יגיד מה יביא העתיד. כרגע אני אסיר תודה על מה שהנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו עשו, דבר שרבים מקודמיהם לא הצליחו לעשות או לא היה להם עניין לעשות".
הילד שנמלט מהמלחמה – והפך למנתח מצליח
הוא נולד בעיר שיראז שבאיראן, למשפחה שבה הרפואה הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים: שני הוריו היו מנתחים. "עזבתי את איראן כשהייתי בערך בן 13, משום שבגיל 14 המשטר האסלאמי מנע מבנים לעזוב את המדינה. זמן קצר לאחר מכן היו שולחים בנים למלחמת איראן-עיראק כמעט בלי שום הכשרה, דבר שהיה למעשה גזר דין מוות".
ומשם – לחלום האמריקאי. לארצות הברית הגיעה המשפחה בשנת 1984. כמו פליטים איראניים רבים באותה תקופה, נאלצו להתחיל את חייהם מאפס. "החיים לא היו קלים לדור הראשון של המהגרים. ההורים שלי נאלצו להיאבק באופן מאוד קשה", הוא נזכר, "שניהם היו צריכים לוותר על חיים מאוד נוחים באיראן, שם הם היו מוערכים מאוד בתחומם ויציבים מאוד מבחינה כלכלית. באיראן הם היו ראשי המחלקות שלהם והחזיקו בתפקידים יוקרתיים באוניברסיטה. הם נאלצו לעבור בחינות גדולות כדי לקבל רישוי. אמא שלי, בגיל 50, נאלצה לחזור על ההתמחות המפרכת שלה מהתחלה".
בתחילה הגיעו לניו יורק, אחר כך עבר נדרי לטורונטו שבקנדה, שם התגורר עם בת דודתה של אמו. "בעלה היה מושל לשעבר של אחד המחוזות העשירים ביותר באיראן – ח'וזסתאן. בקנדה הוא נאלץ לעבוד כקופאי בחנות נוחות". לבסוף השתקעה המשפחה בבוסטון שבמסצ'וסטס, שם בילה את רוב שנות ההתבגרות שלו וסיים תיכון, קולג' ולימודים גבוהים.
בהמשך, כמו כל משפחה פרסית גאה, הלך בעקבות הוריו, פנה ללימודי רפואה והחל לבנות לעצמו קריירה מרשימה בעולם הכירורגיה האסתטית. את התואר הרפואי קיבל מאוניברסיטת דרקסל בפילדלפיה, ולאחר מכן המשיך להכשרה ארוכה ותובענית שכללה סטאז' בכירורגיה כללית והתמחות מבוקשת בכירורגיית ראש וצוואר באינדיאנפוליס. אחר כך השלים התמחות-על בכירורגיה פלסטית של הפנים – תחום שבו הפך עם השנים לאחד המומחים המוכרים בארצות הברית. כבר יותר משני עשורים הוא משמש כמומחה לכירורגיה פלסטית משחזרת ואסתטית עם התמחות בניתוחי אף ופנים. 130,000 עוקבים באינסטגרם כנראה לא טועים.
במבט לאחור, הוא אומר, הבחירה בקריירה רפואית הייתה כמעט טבעית מאליה. "כשגדלים לשני הורים שהם מנתחים, אתה נמצא סביב רופאים ומנתחים כל חייך, ובשבילי זה היה כל מה שהכרתי. לא נחשפתי להרבה מהנדסים, עורכי דין, או אנשים שעובדים בתעשיות אחרות, ולכן החיים שלי מגיל מאוד צעיר נסבו סביב תחומי הרפואה השונים. כבר בגיל מאוד צעיר ידעתי שאני רוצה להיות מנתח, אבל סוג המנתח שאהיה התגלה לי מאוחר יותר במהלך הלימודים שלי".
זו הייתה דילמה. ד"ר נדרי התעניין בכירורגיית לב-חזה, אך גם באופנה וביופי. לבסוף "נאלץ" להתפשר ולשלב בין שני העולמות. "אני זוכר שכשהייתי בן תשע הייתי גוזר ותופר בגדים לבובות של אחותי הקטנה. הרבה יותר מאוחר בחיים היא אמרה לי בצחוק: 'ידעתי שתהיה או מנתח פלסטי או מעצב אופנה'. כירורגיה פלסטית של הפנים נחשבה לתחום המוביל של הכירורגיה הפלסטית, תחום שבו רק הטובים שבטובים בלטו והצליחו. ידעתי שאני רוצה להיות מנתח מומחה ולא 'איש של הכול'. זו הייתה ההתאמה המושלמת עבורי".
אני לא חושב שהעימות מתורגם בחיי היומיום לעימות בין אנשים. רוב בני האדם, פנים אל פנים, שמים בצד את הפוליטיקה. עם זאת, כאשר אותם אנשים נמצאים בקבוצה גדולה יותר, הפוליטיקה חוזרת לעיתים קרובות בצורה שלילית. לרשתות החברתיות יש תפקיד חשוב מאוד בעיצוב הדינמיקות הקבוצתיות האלה
ובכל זאת, למרות המרחק והשנים, משהו מהילדות באיראן נשאר טבוע בו עד היום. "הזהות האיראנית שלי תמיד הייתה חלק חשוב מהחיים שלי. זה לא רק עניין של להיות איראני, אלא של לגדול באיראן, בתקופה שבה גדלתי שם, ובמשפחה שבה גדלתי. זה העניק לי את האופי, הנימוסים, ההתנהלות וההשקפה על החיים שיש לי היום", הוא מתגאה, "ההערכה למשפחה, לתרבות, לאוכל משובח, לאופנה יפה, ליופי בכלל, לשירה - כל אלה התגבשו בגיל צעיר באיראן. השתלבתי במהירות בתרבות המערבית, אבל עדיין שמרתי על המורשת הפרסית שלי ומצאתי את האיזון הנכון בין השתיים".
יש לך מטופלים ישראלים או יהודים? איך היחסים בין הקהילות האלה נראים בחיים האזרחיים?
"אני חי ומטפל באזור וושינגטון הבירה, ויש לי חלק גדול של מטופלים איראנים וגם מטופלים יהודים, במיוחד במרפאה שלי בצ'בי צ'ייס שבמרילנד, שנמצאת ליד בת'סדה ופוטומק, אזור עם קהילה יהודית ואיראנית גדולה. אני חושב שהיחסים מצוינים, אבל מתחילים להיווצר שינויים בדינמיקה. שמתי לב שבעשרים השנים האחרונות חלק גדול יותר של מוסלמים שאינם איראנים עברו לאזור המטרופוליני של וושינגטון, במיוחד בצפון וירג'יניה. בעוד שבמרפאה שלי בצ'בי צ'ייס אני רואה הרבה מטופלים פרסים, ישראלים ויהודים, במרפאה שלי בווירג'יניה אני רואה הרבה מטופלים מסעודיה או מירדן, סוריה, אפגניסטן, עיראק ומדינות מוסלמיות נוספות".
עד כמה העימות בין המדינות משקף באמת את היחסים בין האנשים עצמם לדעתך?
"אני לא חושב שהעימות מתורגם בחיי היומיום לעימות בין אנשים. רוב בני האדם, כאשר הם פוגשים אדם אחר פנים אל פנים, מתקשרים ברמה אחרת ושמים בצד את הפוליטיקה של המדינות שלהם. עם זאת, כאשר אותם אנשים נמצאים בקבוצה גדולה יותר, הדינמיקה הקבוצתית משתלטת והפוליטיקה חוזרת לעיתים קרובות בצורה שלילית. לרשתות החברתיות ולתקשורת המרכזית יש תפקיד חשוב מאוד בעיצוב הדינמיקות הקבוצתיות האלה. אפשר לראות את ההשפעה הזו במיוחד אצל מי שחסרים הבנה אמיתית של המזרח התיכון, אך נוטים לגבש דעות חזקות בעקבות האלגוריתם של הרשתות החברתיות או החשיפה לתקשורת המרכזית".
רופאים איראנים רבים עזבו את המדינה מאז המהפכה האיסלאמית.
"מדובר בתופעה משמעותית מאוד ב-47 השנים האחרונות. אנשים חכמים רבים עזבו את המדינה ותרמו לשיפור העצום של המערב. בין אם מסתכלים על חברות כמו גוגל, איביי, אובר וחברות טכנולוגיה אחרות שהוקמו בידי איראנים בשלבים הראשונים שלהן, ובין אם מסתכלים על כל המהנדסים, הרופאים והעורכי דין שעזבו את איראן והגיעו לכאן, לארה"ב. התהליך הזה נמשך כבר יותר מחמישה עשורים. היציאה הזו נמשכת".
בירת ניתוחי האף של העולם
עבור רבים בישראל זה אולי יישמע מפתיע, אבל איראן נחשבת כבר שנים לאחת מבירות הכירורגיה הפלסטית בעולם. מתחת לחיג'אב ולחוקים השמרניים מסתתרת תרבות ביוטי תוססת במיוחד, כזו שבה ניתוחי אף, טיפולים אסתטיים ושיח פתוח על יופי הם כמעט חלק מהשגרה. כנראה לא הדבר הראשון שעולה בראש כשחושבים על מדינה עם קנאות דתית קיצונית כל כך.
"כאשר איראן הייתה תחת שלטון השאה, היא משכה תיירים מכל העולם, הרבה לפני דובאי והאמירויות", מגלה ד"ר נדרי, "למעשה היא נחשבה לבירת ניתוחים קוסמטיים יחד עם לבנון וברזיל. אז אף אחד לא קישר את טורקיה או דרום קוריאה לכירורגיה פלסטית. אבל הזמנים השתנו, שתי המדינות הללו פרחו והחלו להוביל את התחום. ועדיין עד היום כירורגיה פלסטית מאוד פופולרית באיראן, וזה בכלל לא נושא טאבו כמו במערב. בני הדודים שלי צוחקים ואומרים שכאשר אורח מגיע להתארח אצלם, חלק מהאירוח הוא להאכיל אותו, לגרום לו להרגיש בבית, וגם להציע לו נסיעה למנתחים הפלסטיים הטובים ביותר - בלי שזה ייחשב לעלבון".
ניתוח אף תמיד היה הניתוח הפלסטי הפופולרי ביותר באיראן. האיראנים תמיד ראו את עצמם כמערביים, והם שואפים לאזן בין התרבות והמורשת בת 2,500 השנים שלהם לבין המודרניות והיתרונות של המערב. אף קטן, יפה וחמוד או בסגנון מערבי יותר לעומת אף מזרח-תיכוני זה משהו שרוב האיראנים שאפו אליו
אם יש הליך אחד שמסמל יותר מכל את תרבות הביוטי האיראנית, זה ללא ספק ניתוח אף. במדינה שבה האף נחשב למאפיין פנים מרכזי - ולעיתים גם לסמל סטטוס - הפך ההליך הזה לפופולרי עד כדי כך שאיראן מדורגת כבר שנים בצמרת העולמית במספר ניתוחי האף לנפש.
"ניתוח אף תמיד היה הניתוח הפלסטי הפופולרי ביותר באיראן. האיראנים תמיד ראו את עצמם כמערביים, והם שואפים לאזן בין התרבות והמורשת בת 2,500 השנים שלהם לבין המודרניות והיתרונות של המערב. אף קטן, יפה וחמוד או בסגנון מערבי יותר לעומת אף מזרח-תיכוני זה משהו שרוב האיראנים שאפו אליו", מסכים ד"ר נדרי, אך מדגיש כי הרצון לשינוי לא נעצר שם. "שפתיים גדולות ומלאות יותר, עיניים בצורת חתול, גבות מורמות יותר ועור לבן יותר הם גם דברים שרבים מהאיראנים שואפים אליהם", הוא מציין, אך לא מסתיר את הסתייגותו מחוסר המקצועיות הרווחת בתחום שאם נודה על האמת נותר די פרוץ – בעיה נפוצה בתחום האסתטיקה. גם כאן בישראל.
"למרבה הצער, כמו בכל דבר בחיים, יש מטפלים מוכשרים מאוד שמספקים תוצאה מדהימה, יש מטפלים ממוצעים שעושים עבודה סבירה, ויש גם כאלה שיוצרים שינויים שממש פוגעים במראה הפנים. במהלך חמש-עשרה השנים האחרונות אחיות, רופאי משפחה, רופאי ילדים, גסטרואנטרולוגים, כירופרקטים ורבים שאינם מנתחים פלסטיים נכנסו לתחום", הוא אומר, "החברות שמייצרות ומוכרות חומרי הזרקה כמו בוטוקס וחומרי מילוי קיבלו בברכה את זרם הספקים הזה וקידמו את צמיחתם. זה הביא לתוצאות שליליות רבות שמופיעות עכשיו ברשתות החברתיות. הדבר מפחיד מטופלים מהליכים שהם מצוינים כאשר הם נעשים בידיים הנכונות ובמטופלים המתאימים. למרבה הצער, כאשר נוצרת תעשייה ללא רגולציה אמיתית או פיקוח, נראות תוצאות שליליות רבות".
וד"ר נדרי למוד ניסיונות. הוא כבר למד לזהות את סוגי המטופלים שמגיעים אליו. הוא נוטה לחלק את התרבות הפרסית והמטופלים האופייניים לשתי קבוצות שונות: אלה שמחפשים תוצאות טבעיות ויפות ואלה שלא מרוצים משום דבר מלבד שינוי קיצוני. הוא לא מתנצל לדבר על חוסר האתיקה סביב הנושא של רופאים ש"מנתחים בכל מחיר". בסרטון באינסטגרם שלו הוא מביע זעזוע על רקע תמונה של מטופלת עם שפתיים נפוחות באופן שחורג מכל גבולות הנורמה.
"שינוי קיצוני מוביל לעיתים קרובות לפנים מאוד לא טבעיות בסגנון מייקל ג'קסון. הקבוצה הזו של איראנים שמסתובבים עם פנים קיצוניות ולא טבעיות מפחידה מטופלים איראנים אחרים מלבצע שינויים נכונים, טבעיים ויפים באמצעות כירורגיה פלסטית", הוא אומר. "העבודה שלי כמנתח פלסטי של הפנים שעובד עם הקהילה האיראנית היא קודם כל לקבוע לאיזו משתי הקבוצות האלה שייך המטופל. אם מדובר במישהו שרוצה תוצאה בסגנון מייקל ג'קסון, אני מסרב בנימוס לקבל אותו כמטופל. העבודה שלי היא גם להראות לקבוצה השנייה של המטופלים האיראנים את העבודה שלי כדי להוכיח שכירורגיה פלסטית יכולה להיעשות בטעם טוב, באופן טבעי, בלי סימנים שמסגירים ניתוח פלסטי".
אלא שהדיון סביב ניתוחים פלסטיים אינו נשאר רק בגבולות חדר הניתוח - הוא מתנהל גם בעולם הבידור וברשתות החברתיות. בטח שכשמדובר בתרבות הסלבס של אמריקה, והוליווד במיוחד. העולם אוהב לנתח את הכוכבים שלו - מחיר פעוט שנאלץ לשלם מי שחייו מתנהלים תחת אור הזרקורים. כשהתוצאה יפה כולם ממהרים לשבח, אך כשקורה ההפך – וכוכב הוליוודי כזה או אחר מגיח לפתע עם פנים שונות לגמרי – התקשורת מריחה דם ומתנפלת. הקורבן האחרון הוא ג'ים קארי, שהגיע לאחרונה לטקס פרסי הסזאר בפריז כדי לקבל פרס מפעל חיים, אך במקום לדבר על הקריירה הארוכה שלו, הרשתות החברתיות התמלאו מיד בדיונים על דבר אחד בלבד: מה בדיוק קרה לפנים שלו.
"ג'ים קארי ורבים אחרים מהסלבריטאים נמצאים תחת ביקורת שהמטופל הממוצע לעולם לא יהיה תחתיה. כאשר מטופל רגיל עובר ניתוח פלסטי של הפנים אצל המנתח הנכון, הוא נראה טוב יותר והחברים והמשפחה שלו כלל לא יודעים מה הוא עשה - הם פשוט מייחסים זאת למנוחה רבה יותר, אולי לירידה במשקל או הזרקות קלות, והם לא מנתחים את תמונות הלפני ואחרי כפי שעושים לסלבריטאים במגזינים וברשתות החברתיות", מסביר ד"ר נדרי.
"הפנים החדשות של ג'ים קארי בפני עצמן הן תוצאה טובה וסבירה. לא הייתי קורא לזה תוצאה מצוינת ולא מדהימה, אבל גם לא כישלון. עם זאת, הבעיה עם גברים שעוברים ניתוחים פלסטיים בפנים היא שלעיתים קרובות פחות זה יותר. כאשר עושים יותר מדי והפנים מתוחות מדי, במיוחד סביב העיניים, הפנים הופכות ללא טבעיות. צריך להוסיף לכך את העובדה שג'ים קארי הוא אחד האנשים הכי אקספרסיביים על פני כדור הארץ. כאשר מחליקים את הפנים עד כדי כך, מוחקים את האקספרסיביות הזו. ג'ים קארי החדש אינו ג'ים קארי רענן יותר, אלא אדם אחר לגמרי. בעיניי זו לא תוצאה טובה עבורו".
יש תקווה שיום אחד נראה אותך בישראל?
"ראיתי תמונות יפות של ישראל ושמעתי דברים נפלאים על המקום, והייתי שמח מאוד לבקר שם. אבל מי שמכיר אותי יודע שאני כמעט לא נוסע יותר. כילד נהגתי לטייל עם הוריי בכל קיץ וביקרנו במקומות רבים, אך במהלך יותר משלושים השנים האחרונות כמעט שלא נסעתי לשום מקום. למעשה, מאז שעזבתי את איראן בשנת 1984 לא חזרתי לשם. למרות שהוריי ואפילו אחיי חזרו לבקר שם, לי לא יצא לעשות זאת. אני מקווה שיום אחד יהיה לי יותר זמן לטייל, וגם שהעולם והאזור יהיו בטוחים ושלווים יותר עבור כולנו, כך שנוכל לבקר בהם - כולל גם באיראן ובישראל"
