כמו ב"גל הראשון" שוב מוצאים עצמם החרדים במוקד התבערה. אין חולק שתנאי החיים בחברה החרדית מזמינים התפשטות מהירה יותר של הנגיף: דירות קטנות ומשפחות גדולות, חיי קהילה וחברה תוססים, אירועים משפחתיים בקצב של שניים בשבוע – כל אלה הובילו באופן כמעט בלתי נמנע לשרשרת הדבקה מחודשת.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו>>
וכל זה קרה תחת נוהלי משרד הבריאות שהתקבלו עם היציאה מהסגר, וחרף העובדה שברחובות החרדיים כבר מזמן יש הקפדה יתרה על מסכות. אבל נקודות התורפה של המגזר שפורטו לעיל פשוט לא נעלמו. ואדרבה, המדיניות נטולת העקביות אף העניקה להן רוח גבית.
כאשר הנגיף שוב מתפרץ, טוב שיש שעיר לעזאזל לתלות בו את האשם. חדשות לבקרים אנו מתבשרים על הטלת סגרים מלאים על ערים חרדיות - ועליהן בלבד. וככה זה עובד: עיר חרדית? סגר מלא. עיר מעורבת? סגר על שכונות חרדיות. עיר חילונית עם אוכלוסייה מוחלשת? סגר נקודתי. עיר חילונית עם לובי כלכלי-חברתי? הגבלות קוסמטיות בעיקר סביב בתי כנסת ופעילויות פנאי.
הפגנת תושבים בביתר עילית בעקבות הסגרהפגנת תושבים בביתר עילית בעקבות הסגר
הפגנת תושבים בביתר עילית בעקבות הסגר
(צילום: אלי מנדלבאום )
ערוצי תקשורת רבים מציגים "תמונות אילוסטרציה" של חרדי או חרדית כליווי חובה לכל דיווח על נגיף הקורונה, אפילו אם הדיווח הוא על הרשות הפלסטינית, כי הרי ידוע שברמאללה מתגוררים הרבה חסידים, ושוב ושוב מתועדים ברשתות החברתיות מראות הזויים של שוטרים באכיפה אגרסיבית ואלימה ברחובות הערים החרדיות, בין אם זו ילדה שהורידה את המסכה כדי לשתות ברד - ובין אם זו אם שביציאה מהמכונית שמה את המסכה על ילדתה קודם ומיד "נתפסה". אין חרדי עם ווטסאפ שלא קיבל את הסרטון הקשה שבו הטיחה שוטרת בפראות אישה חרדית אל הכביש (היא הייתה עם מסכה כמובן, לא שזה הציל אותה).

הציבור החרדי מופקר

אבל מה שאנחנו לא רואים זה את חברי הכנסת החרדים. כרגע הם נחים מהעבודה הקשה, שכללה את העברת החוק הנורווגי כדי להכניס עוד ועוד נציגים מטעמם לכנסת - ואז לאייש את לשכותיהם בעוזרים ו"יועצים", וכמה שיותר - יותר טוב.
(צילום: אלי מנדלבאום, אבי חי)
רק הציבור שהביא אותם לשם נשכח במהרה. למעט נאומים והצהרות לתקשורת של "הלם" ו"תדהמה" בכל פעם שהמשטרה, או משרד הבריאות, פועלים נגד שולחיהם - הם לא ממש זזים מהמזגן בלשכה. כך, בפועל, לא נעשה דבר על מנת לעצור את סבלם של הבוחרים שלהם, זאת על אף שהם חלק משמעותי מהממשלה וממדיניותה.
הציבור החרדי, זה שנאבק קשות על שכרו לנוכח העלייה התלולה במספר המובטלים החדשים בערים החרדיות העניות; זה שנאבק על בריאותו וחמור מכל על תדמיתו, מוזנח לחלוטין. ממש מופקר.
ראשי הערים החרדיות מוצאים עצמם מתמודדים לבד עם מה שמתחולל בחצר האחורית שלהם. הם נושאים ונותנים בעצמם עם גורמים האחראים על הוצאת חולים, או מתחננים לסיוע רפואי בעצירת התחלואה, אך הם אינם זוכים למענה, וגם חברי הכנסת והשרים החרדים אינם שם כדי לסייע. במועצה לביטחון לאומי ממשיכים להטיל עליהם סגרים לא אפקטיביים שרק מרעים את מצבם. תחושת חוסר אונים של הנציגות המוניציפאלית בהיעדר גב בכנסת הולכת ומחריפה.
חמור מכך, תחושת חוסר האונים כבר מחלחלת לרחוב. בימים טרופים אלה שואלים עצמם חרדים רבים מה בדיוק עושה ח"כ משה גפני? איך פועל למענם השר דרעי מתוך "קבינט הקורונה"? החרדי ברחוב מרגיש כמי שדמו הותר, שכבודו נרמס ושהוא לא אזרח שווה זכויות, אלא חלק מקבוצה חלשה שאפשר להתעמר בה.

מלכוד הזה-מה-יש

כל זה קורה כשנבחרי הציבור החרדים היושבים בממשלה מעלימים עין, וחמור מכך - מוחים כלפי חוץ ובפועל מעניקים בקריצה "אור ירוק" להמשך המצב. התעלמות בוטה כל כך של נציגי ציבור מהציבור שבחר בהם, הייתה זוכה בימים כתיקונם לפעולת תגמול מאורגנת כלשהי מלבד טורי מחאה של עיתונאים חרדים. אך אלה אינם ימים מתוקנים, וחברי הכנסת והשרים החרדים אינם לבד, גם אם התנהגותם ואוזלת ידם בולטות שבעתיים.
בעידן שבו יש בלבול ציבורי מנהיגותי, מה יגידו אזובי ש"ס ויהדות התורה? נוסף על כך, התחושה של היעדר אלטרנטיבה ומוצא מן הסבך, משחקת למרבה האירוניה לטובתם של הנבחרים החרדים חסרי המעש. הציבור החרדי תמיד הפגין חשדנות וחוסר אמון ברשויות המדינה, וכאשר חששותיו מתאמתים חדשות לבקרים, מתרחשת במקביל גם התרחקות מכל מה שעשוי להוביל למציאות אחרת.
תחושת "זה מה יש ועם זה נסתדר" היא הבון-טון ברחוב החרדי. היא שם ובמלואה גם כאשר נשמעת ביקורת בלתי מוסתרת על הנציגים החרדים היושבים בכנסת, או לחלופין התפעלות מהתגייסותו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' או ח"כ אחמד טיבי למענם.
מלכוד הזה-מה-יש מייצר חוסר אונים קבוצתי נרכש שלא מאפשר כל פתח לשינוי. החרדים כבר לא טורחים להתגונן מהאלימות הניתכת על ראשם מכל עבר. מתוך הפנמה מלאה של היעדר היכולת להגן על עצמם, הם פשוט נשכבים ארצה, פסיביים וחסרי אונים: מול סגרים, מול אכיפה בררנית, מול תדמית שנתפרה להם כ"פניה של הקורונה" בישראל. קבוצות קצה שבריריות מנבאות באופן עגום לאיפה הרכבת הזו דוהרת.