כשהפשט הוא הדרש הטוב ביותר

פרשת השבוע חושפת מולנו שני טורים צחורים של שיניים חדות בשעה שהיא פורצת בצחוק אירוני: "לא תוכלו לדרוש השבת. הפשט ירמוס כל דרשה פוליטית שיכולה לעלות על הדעת". פרשת "שופטים" הגישה, אכלה ולעסה בכוחות עצמה את הביקורת החברתית-פוליטית שאנחנו זועקות כבר תקופה ארוכה.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הפעם הפשט לא נזקק לעזרה פרשנית: "לֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה", "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים (ובלשוננו – צוללות) וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס", "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד", "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".
אם ביבי רוצה גם השבוע להאשים מישהי בהסתה נגדו, פרשת "משפטים" מתנדבת בגאון למשימה. אבל האמת היא שהפרשה (וגם אנחנו) לא מסיתות נגדו אלא נגד המשך כהונתו של מי שנחשד בשוחד, מרמה והפרת אמונים. שמרבה את כספו וזהבו ולבבו רם על אחיו ואחיותיו. ביבי, השבוע אין דרשה פוליטית טובה יותר מהפשט.

כשהתורה פונה אל הבנות

"עברית היא סקס-מניאקית", כך ניסחה יונה וולך את האופי המגדרי של העברית. אחד האתגרים הסקס-מניאקיים של השפה שלנו הוא שהסתמי הוא זכרי. לכן גם חוקי התורה כתובים בלשון זכר ולעולם תעורר קריאתם את השאלה - האם בשימוש בלשון זכר הכוונה לאיש וגם לאישה, או רק לאיש.
הבחירה ב"סתמי-זכר" גם פותחת פתח למניפולציות פרשניות. הנה אחת לדוגמה (דברים ה', א'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". הציווי "ולימדתם אותם", מתפרש על ידי חז"ל כמצווה ללמד תורה את הבנים - ולא את הבנות, בעוד הציווי הצמוד אליו, "ושמרתם לעשותם" - מחייב גם את הנשים שנדרשות לקיים את המצוות שנאסר עליהן להבין באופן תיאורטי.

כי הם יכולים

למה קבעו החכמים שהחלק הראשון של הפסוק פונה אל הגברים בלבד והמשכו, אף הוא בלשון זכר, מכוון גם לנשים? כיוון שהם יכולים וגם רוצים. מי שנמצא בעמדת כוח מוזג לצלחתו את הנתחים המשובחים של הסעודה; את אלה שיעניקו לו כוח להמשיך להחזיק בעמדות שליטה. שליטה על הידע היא נתח חשוב במיוחד. הביצוע, לעומת זאת, מחנך לכפיפות וכניעות ועל כן הוא מתייחס גם אל הנשים, שנדרשות להמשיך ולקבל בהכנעה את עמדות הכפיפות שלהן.

עבודה "זרה" היא המומחיות שלנו, הנשים

הדאגה מעבודה "זרה" היא מנגינת רקע קבועה שמלווה את ההכנות לכניסה לארץ ישראל. והנה, כשמדובר בעבודה "זרה" אלוהים לא מרגיש נוח עם השפה הממוגדרת שהביא לעולם, ומדי פעם הוא מוותר על השימוש בלשון סתמי-זכר ומקפיד להשתמש גם בלשון אישה.
כך גם בפרשת השבוע (דברים, י"ז): "כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי... וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ".
עבודה "זרה" היא המומחיות שלנו, הנשים, ולכן במקום אחר בתורה הפנייה בנושא קרוב אליו היא לנשים בלבד (שמות, כ"ב): "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה". אני כותבת עבודה "זרה" במרכאות כיוון שעבור האימהות העתיקות שלנו זו לא הייתה עבודה זרה, אלא עבודה טבעית, פשוטה ונכונה. הן אפו כוונים (עוגיות) למלכת השמים (ירמיהו ז', י"ח): "הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם". התפללו אל השמש, הירח והכוכבים. והן חיפשו ומצאו אלות גם בצלמן. אני לא מוכנה לבזות את האמונה הדתית שלהן בכינוי "זרה".

פמיניזם וחזרת האלות

הפטריארכיה לא יכלה לשאת את הידע הנשי של המכשפות ואת האמונות הדתיות של הנשים. מנהגיה דרשו לרכז הכול תחת שליט אחד: ידע, אמונה דתית, משפחה ופולחן. לא מפתיע לגלות במסעות החדשים של הפמיניזם, המסעות הרוחניים, אי נחת מהמונותאיזם. יותר ויותר פמיניסטיות מעזות להרהר ואף לדבר על חזרה לתרבות דתית של ריבוי אלות ואלים.

הומור על חשבונו של אלוהים

בשנותיי הראשונות באוניברסיטה העברית נדהמתי לשמוע מחברותיי שלמדו בחוג למקרא שגם שם, במעוז המחקר החילוני, לא מקובל להגות את שמו המפורש של אלוהים (זה שמורכב מהאותיות י', ה', ו'). גם כאן, בטור שלי, בו אני נוהגת לכתוב מחשבות ביקורתיות על אלוהים ועל המסורת היהודית אני מקפידה להחליף את השם המפורש של אלוהים באות ה'. אני אומרת לעצמי שעדיף לשמור את אנרגיות הוויכוח לנושאים חשובים - והשאלה איך נקרא לאלוהים שעליו נוסיף להתווכח איננה חשובה עבורי.

 בין כל החתימות של הקריאה ליציאה להפגנה לא הייתה ולו אישה אחת בין כל החתימות של הקריאה ליציאה להפגנה לא הייתה ולו אישה אחת
בין כל החתימות של הקריאה ליציאה להפגנה לא הייתה ולו אישה אחת
זעמם של רבנים נגד תכנית הסאטירה (שהם לא רואים) "היהודים באים", האמיר לאחר הקרנת המערכון המשובח על השאלה כיצד יש להגות את שמו של אלוהים (זה עם אותיות ה', י' ו-ו'. את השם לא אכתוב אפילו כאן). המערכון היה מצחיק ושנון כיוון שהוא האיר מורכבות דתית חריפה ולא מובנת - האימה מפני הגיית שמו של אלוהים. פתאום זה היה בפנים שלנו והבנו עד כמה זה מוזר. כוחה של הסאטירה הוא במקומות שבהן היא תופסת פינות בנאליות של התרבות ומאירה על מוזרותן.

הפטריארכים באים

כמה לא הופתעתי לגלות שברשימת החתומים על הקריאה להפגנה נגד שידור התוכנית "היהודים באים" לא הייתה אפילו אישה אחת. בוודאי שיש גם נשים שמוחות נגד שידור המערכונים, אלא שראשי ההנהגה לא סופרים אותן. זו הפגנה שאורגנה על ידי רבני "ערכי המשפחה", אלו שבשם ערכים יהודיים עתיקים (שהם בעצמם הגדירו וניסחו) נלחמים בכל מה שמאיים על השליטה הגברית: תלמוד תורה לנשים, נשים בפוליטיקה, הסמכת נשים לרבנות, משפחות חדשות ושוויון לקהילה הגאה.
הם מתייצבים בראש המחנה הלוחם את מלחמת הכבוד של אלוהי ישראל נגד ההוגים את שמו המפורש. הם מבינים היטב ששמירה על "כבודו" של האל האחד מכל עבודה "זרה", מובילה לשמירה על כבודו של הרב האחד וכבודו של ראש המשפחה האחד. מונותאיזם קשוח, קנאי ובלתי מתפשר מבצר את השליטה שלהם בקהילה ומבחינתם מצעד הגאווה, ה"בחורילות" בצבא או ביזוי שם האל הם עבודה "זרה" הפוגעת בכוחם - ואותו הם לא מוכנים לסכן.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר האדון "אאא" ביקר אותי על כך שאני דואגת לזכויות הנשים, אך מתעלמת מפגיעות של המסורת בגברים: "הכתובה היא הדוגמה הקלאסית למסמך שסותר שוויון מגדרי, ובכל זאת, רוחמה מעולם לא יצאה נגד נוהג הכתובה. למה? כי נשים לא מעוניינות באמת בשוויון מגדרי. הן רוצות יותר זכויות לצד פחות חובות - זאת התורה כולה, והכתובה מנציחה כתב זכויות של האישה, ואין שם מלה אחת על חובותיה... למה לנשים לוותר עליו?"
יקירי, התפרצת לדלת פתוחה לרווחה. אני דווקא בעד שוויון מלא, ובוודאי שאני לא מתלהבת מהכתובה היהודית. אלא שאני חושבת שמסגרת הנישואין המסורתית פוגעת בשוויון ובחופש של שני בני הזוג, במיוחד באופן שבו הנושא מטופל במדינת ישראל, ולכן לא מתעכבת על פרט זה או אחר בטקס. אני ממליצה לכל מי ששואלת ושואל אותי (וגם למי שלא) לא להינשא בשום צורה שהיא. הזכויות המשפטיות של זוג שחי יחד, זהות לאלו של זוג נשוי, בעוד שהסכנות והסיבוכים יפלו רק בחלקם של זוגות נשואים.
רוצות לחגוג אהבה וזוגיות? עשו חגיגה שאין בה טקס נישואים רשמי. רוצות לחיות יחד – עשו זאת בלי טקס והתחייבות משפטית. אל תערבבו מסיבה ומחויבות, שהרי מחיר המסיבה יחוויר לעומת המחירים שתגבה מכם הפרידה האפשרית. ואל תהיו תמימות ותצהירו "לי זה לא יקרה".
שבת שלום!