להסכים להרגיש כאב
בבוקר שישי שעבר קראתי עיתון ושתיתי אספרסו ארוך אבל הרגשתי כאילו שתיתי רעל, הבטן התכווצה ואני לא יכולתי לזוז, והלוואי שמה שתיארתי כאן היה אך דימוי.
יש נשים צעירות שחותכות לעצמן את הזרועות. ולא בשביל להתאבד, אלא להיפך, בשביל להרגיש שהן מרגישות. הכאב עוזר להן לגלות שהן עדיין חיות. לפעמים נדמה לי שזה חלק מההסבר לעניין שאני מגלה בכתבות, פוסטים וסדרות תיעודיות של נשים וגברים שעברו פגיעות מיניות.
אני מחפשת את הכאב. מחכה להרגיש אותו. שנים ארוכות של התעללות מינית עירפלו לי את החושים. כאילו החלב שינקתי נמהל בסם אונס ("סם" ששמו המקצועי דיסוציאציה) והוא הפך אותי לקהת-חושים וקהת כאב.
אני צופה בסרטים וקוראת עדויות. אני מבינה ומנסה לעזור, אבל אני כמעט לא מרגישה (באופן פרדוקסלי, זה עוזר לי להקשיב ולהושיט יד). אני לא מבינה מהם "טריגרים". אין לי כאלה.
כלומר, עד יום שישי חשבתי שאין לי. ביום שישי, בתום שבוע רצוף סיפורים על טיפול לא הולם של המערכת בקורבנות אלימות מינית, הגיעו תיאורים סדיסטיים שעדיין לא קראתי כדוגמתם ונראה שהם רק קצה הקרחון.
יום הולדת לטריגר
אפשר לאחל לי "מזל טוב". ביום שישי שעבר, כשקראתי את תיאורי הזוועה על מעללי יהודה משי זהב, הנפש שלי לא עמדה באימה והגוף התקפל מכאב. לראשונה בחיי הבנתי מהו טריגר. הבנתי ששתיתי רעל.
ובכל זאת, לא הופתעתי
לא הופתעתי כיוון שאני מתעניינת, דואגת ורגילה לשמוע סיפורים על פגיעות מיניות, ואני יודעת שלפוגעים אין קרניים או ביוגרפיה ייחודית - ובכניסה לביתם אין שלט אזהרה.
נכון, בכל פעם שראיתי את משי זהב בטלוויזיה, נרתעתי. הרגשתי שהוא לא מסוג הגברים שכדאי להיות איתם לבד בחדר, אבל זו כמובן לא ראיה. גם הביוגרפיה האלימה שלו בעדה החרדית והטוויסט המוזר שהעניק לו מעמד של סלב בחברה החילונית, אותה נהג לתקוף, לא עוררו את אמוני.
אבל כמו רוב הישראליות יש לי חיים משלי, ולא הייתי עסוקה בו עד שהגיעה כוס התרעלה שהתערבבה בקפה של הבוקר, ואני ציינתי עוד רגע הולדת של "פוסט טראומה".
למה ועדת "פרס ישראל" כן הופתעה?
שמעתי את הריאיון שהעניקה מרים בן פרץ, כלת פרס ישראל למפעל חיים וחברת הוועדה שבחרה במשי זהב. בקול רועד מבכי אך בנחרצות היא הגיבה על הטעות שעשתה ועל האיש שהמסכה הוסרה מפניו.
אני מאמינה לה שלא ידעה דבר. אלא שתום הלב של הוועדה דורש דיון - שכן תום לב לא נולד בתום לב. תום לב הוא תוצר של מניפולציה מנהיגותית, שמחנכת את הקהילה לעיוורון כלפי המנגנון הדכאני שבתוכו היא מתקיימת וממנו יונקים הפרנסים את כוחם.
אופס, שוב אני אומרת פטריארכיה
הפטריארכיה, זו שמדכאת את רוב האוכלוסייה (נשים, גברים וילדים), ומרוממת מעטים, מחזיקה מעמד בזכות חינוך לרגשות אשם, בושה ונחיתות. הפטריארכיה מאכילה אותנו באמונה שאנחנו לא מספיק טובות, חכמות, מבינות וראויות. לעומתנו, אי שם, בראש הפירמידה, קצת מתחת לאלוהים, נמצאים מנהיגים חכמים וצודקים שלמענם ראוי להילחם, למסור את חיינו ולוותר על זכויות היסוד שלנו.
החינוך לריצוי "זכרי האלפא" של הקהילה רומס את חוש הצדק, וגורם לנו להאמין בהבלים. אחת ההטעיות החמורות של השלטון הפטריארכלי היא ההנחה שאדם שעושה מעשים טובים, לא יכול להיות אפל. אדם שהחברה מעריצה וגם אדם מ"משפחה טובה", לא יכול להיות אדם רע. פעם אחר פעם אנחנו מגלות כמה השקר הנוח הזה מכרסם לנו בנשמה. בפעם זו, החינוך הפטריארכלי חדר באופן כה יסודי לנשמה של וועדת הפרס, עד שלא עלה בדעתה לערוך תחקיר, ולו קל, על האדם שלו העניקה את הפרס.
ברוכות הבאות לספר האשמה
השבת נפתח בבתי הכנסת בקריאת ספר "ויקרא", ספר שמטפח תרבות שמוקדה בחינוך לאשמה. בשני ספרי התורה הקודמים, "בראשית" ו"שמות", מופיעה תחושת אשמה בסך הכול פעמיים (בסיפור הענקת רבקה למלך גרר ובמכירת יוסף למצרים).
לעומת זאת, בפרשה הראשונה של ספר "ויקרא" בלבד זוכה האשמה ל-23 הופעות - וכולן במתכונת הכוהנית שאלו הנחותיה: כולנו רעות מנעורינו, אנחנו מועדות בכל עת לחטוא ולכן אשמה היא החוויה האנושית היסודית. את האשמה נעביר אל חיות תמימות שנקנה במיטב כספנו, החיות ישחטו וייאכלו על ידי אלוהים והכהנים. הכהנים ישבעו, ואנחנו נזכה לרגעים בודדים של רווחה עד לאשמה הבאה.
האשמה כמנגנון שליטה
תחושות האשמה של הקהילה מזינות מנגנון כלכלי אדיר שמפרנס את הכהנים ומשפחותיהם, את העוסקים במלאכות המקדש ואת מגדלי הצאן והבקר. אבל זה לא העיקר, שכן כוחו האמיתי של מנגנון האשמה הוא דווקא בכישלונו.
לכאורה, חינוך לאשמה אמור לייצר קהילת צדק, אלא שהמטרה האמיתית של מנגנון האשמה הוא לייצר קהילה מדוכאת וצייתנית, קהילה שמרגישה כה אשמה, עד שאין לה עוז לפקוח עיניים ולראות היכן נמצאים החטאים האמיתיים. "קהילת אשמה" היא קהילה שמאפשרת למנהיגיה להתעמר בה. "קהילת אשמה" היא קהילה שמאמינה שמגיע לה לסבול ואסור לה להעביר ביקורת.
השבוע ראינו את הפרק הראשון בדוקו החשוב על אלון קסטיאל, קראנו את העדויות של נפגעות ונפגעי משי זהב, שמענו על ההחלטה השערורייתית של הפרקליטות שלא להאשים את אנס הילדה בת ה-13 באונס, ואת החלטת בית המשפט לא להאשים את אנס הילדה בת הארבע(!!) באונס. ואלה רק לקט מתוך התעמרויות השבוע. בעדויות של נפגעות משי זהב וקסטיאל נשמע שוב ושוב השורש "אשם". אל תטעו, תחושות האשמה היו של הקורבנות ולא של הפוגעים.
שנים של הסתרת פניהן ושמותיהן של קורבנות, שנים של שאלות ואמירות שעסוקות בהאשמת הקורבן ושנים של טיוח ואיתרוג, מספקות חומר עשיר לסדרת מחקרים על הדרכים המתוחכמות שבהן חינכה הקהילה את הקורבנות להאשים את עצמן בפשעים שנעשו נגדן, ולשתוק.
אביב הגיע, פסח בא ובזכות נשים צדקניות וגברים צדיקים, שאזרו אומץ, פקחו עיניים והעזו לומר את האמת, יש הרגשה שכדור האשמה עובר למגרש הנכון.
להמיר אשמה באחריות
העבריינים בלי ספק אשמים במעשיהם הרעים, ויש להענישם בחומרה. אלא שהמשך המשחק בכדור הלוהט של האשמה לא יצילנו מתרבות רשע. תמיד יהיו בקהילה גברים ונשים שנפשם התעוותה והם משתוקקים לבצע זוועות. תחושות אשמה וגם עונשים לא ירתיעום. מה שהקהילה צריכה לעשות זה לקחת אחריות. לא להסתפק בשאלה מי אשמה או אשם, ובעיקר לשאול מה באמת קורה ומה באמת צריך לעשות בשביל להפסיק את הסבל.
אמונות שיש לוותר עליהן ומשפטים שצריך להפסיק להגיד
כשירות לוועדות "פרס ישראל" הבאות ולפטריארכיה החדשה-ישנה (שתיבחר שוב בעוד כמה ימים), הכנתי רשימה קצרה וחלקית של אמונות ומשפטים שמהם יש להימנע אם ברצוננו לסיים את עידן האשמה, ולהתחיל את עידן האחריות (חברות וחברים בבית המדרש של הטוקבקים, אודה אם תרחיבו את הרשימה):
1. כזה צדיק, אי אפשר להאמין שהוא עשה את זה / לא רואים עליו / הוא ממשפחה טובה.
2. הוא גבר, הוא לא שולט בזה, מה את רוצה?
3. אם זה נכון אז למה שתקת עד עכשיו? / מה פתאום נזכרת? / יכול להיות שאת מחפשת תשומת לב?
4. מה לבשת? / למה לבשת? / למה לא לבשת?
5. את יודעת שזה מורכב / לכל מטבע יש שני צדדים.
6.צריך לשתוק עד לחקירה מעמיקה של המשטרה (תחכו. בהצלחה. תודיעו לנו כשזה יקרה).
7. את עושה בושות למשפחה שלו / את עושה בושות למשפחה שלך / את פוגעת בשידוך.
8. הוא אדם זקן ואת הורסת את אחרית ימיו / הוא אדם צעיר ואת הורסת את עתידו / יש לו ילדים, תתחשבי.
9. למה לא התייעצת לפני שהתלוננת? / למה לא הזהרת אותנו לפני הפרסום? / למה לא ביקשת את תגובת המשפחה / השבט / התוקף / החברות והחברים של התוקף?
10. אולי די כבר / את תקועה וזו את שסובלת מזה / תזרמי / תסלחי / את מעייפת.
ועדת הפרס היקרה, זו הייתה רשימה לא ממצה של דברים שלא כדאי לחשוב ובוודאי לא כדאי להגיד. ובפעם הבאה, תסכימו להכיר את המציאות בתוכה אתן חיות ותשכרו תחקירנית.
שבת שלום!
