לפני שנתיים, בבואי לעסוק ברצח רבין במסגרת עבודתי עם קהילות "מיתרים" המעורבות, נחשפתי לראשונה לעובדה שבבתי ספר ממלכתיים-דתיים (וגם בחלק מבתי הספר המשלבים שלנו), מציינים ביום הרצח את יום פטירתה של רחל אמנו. תהיתי על התופעה, וגיליתי שהיא מזינה דיון פנים-מגזרי בציונות הדתית.
יש מי שמצביעים על פריחה ושגשוג במעמדה של רחל אמנו מאז הרצח, ומציינים את השימוש בציון זכרה כפתרון לקושי שבהתמודדות עם ציון זיכרון רצח רבין. אחרים טוענים שזכר רחל צוין מאז ומעולם, והרצח פשוט נדחף למשבצת תפוסה. ויש גם מי שחושבים שציון הרצח ביום זה נועד לבטל את ההתייחסות לרחל, או שמטרתו להציג את ההתייחסות אליה מראש באור ביקורתי, כהתחמקות מהתייחסות לרצח.
מה שעוד יותר תמוה בכל הסיפור הוא שיום פטירתה של רחל חל ב-י"א בחשוון – ואילו יום הרצח הוא י"ב (היום, ב'). חוויתי אז זעם ועלבון גדול. ברגע אחד חזרתי בדיוק לנקודה שבה הייתי תקוע, כנראה, לאורך כל השנים – זעם על מגזר שלם, שהאשמתי בסירוב להכרה באחריותו העקיפה לרצח, ואשר במקום להיות עסוק בחשבון נפש מתמשך ותיקון דרכיו - בוחר להעלים מן התודעה את החטא עצמו.
לשמחתי, כבר הייתי במערכות יחסים מספיק מבוססות אמון, אהבה והערכה עם "בני ובנות אותו המגזר" כדי שיהיה לי מול מי להביע את הכעס והתסכול. להפתעתי, נוכחתי לשמוע צד אחר, חוויה אחרת לרצח ולתקופה שלפניו ושלאחריו, ואולי אף שמעתי צדק אחר.
עוד לא יצאנו מהטראומה
מעבר ליכולת לשמוע באמת את החוויה של "האחר" ולמצוא גם בה היגיון ואנושיות, בעיקר הרגשתי בור. חשבתי אז, שאני מהמיעוט שנתקע ב-1995 ולא בנה תמונת עולם מורכבת יותר על האירוע. אולם מאז אני מנסה לעסוק באפשרות לשיח מורכב על המאורע והשלכותיו, ולצערי ולהפתעתי אני מוצא שרבים מאוד מאנשי כל המגזרים חיים עדיין את הפצע הזה כפתוח ומדמם, בלי יכולת להקשיב בכלל לחוויה אחרת משלהם, שלא לדבר על צדק אחר.
מסתבר שרובנו מחזיקים בקנאות בחוויה האישית שלנו, כאילו הכרה בעצם האפשרות שהייתה גם חוויה אחרת, עלולה לערער את הצדק הבסיסי שנמצא, כמובן, בצד שלנו בלבד.
אני חושב שהדיון על המתח בין ציון יום השנה לרצח רבין לציון יום פטירתה של רחל אמנו, יכול וצריך להיות דיון עדין ומורכב הרבה יותר מאשר טיעוני שמאל-ימין אוטומטיים של האשמות הדדיות בניסיון למחוק איזה מהפולחנים.
1 צפייה בגלריה
26 שנים לרצח יצחק רבין: מעגלי שיח על קדושת החיים בכיכר רבין, תל אביב
(צילום: שאול גולן )
בתוך הציונות הדתית עצמה, כאמור,מתקיים דיון פנימי על משמעות תופעת הפריחה המחודשת של יום פטירתה של רחל, ויש בה ביקורת פנימית על ההשתקה של זיכרון הרצח ומשמעותו. השתקה שאני יכול להבין, גם אם לא לקבל. כי ההשתקה עצמה היא תגובה להאשמה שהחזיק, ולצערי עדיין מחזיק, חלק גדול בציבור החילוני כלפי הציונות הדתית בכלל והמתנחלית בפרט, כאילו שהם "אחראים לרצח".
תגובת הנגד הטבעית להאשמה הגורפת הזו כלפי המגזר כולו הייתה להיפגע, להתקרבן, להתנער ממשמעות האירוע ולבטל כל חשבון נפש כשעוד היה אפשרי. כי הרי אם אני מואשם ברצח על לא עוול בכפי, ומודר בשל כך מן האבל הממלכתי ומן הזעזוע על רצח ראש הממשלה בידי יהודי, אין לי מקום בשיח, והשתתפות בו תצדיק את מחול השדים ועלילות הדם שמייחסים לי. זו תגובה טבעית מאוד שאני יכול בהחלט להבין ולהצטער על חלקי בה מן הצד המאשים.
עד היום חוזר הימין אל הטראומה הזו ושומע האשמה, גם אם לא נאמרה. העיסוק ברצח מוגדר על ידו כ"חגיגה" שמקיים השמאל, מבלי שלאנשי הימין יש איזשהו חלק בה. הם גם אינם רוצים בה חלק, שכן היא מקדשת את האיש ודרכו.
במקרים רבים, עד היום, השמאל מתבצר בצדקתו והופך את היום ל"חג צדקת דרכו", התקרבנותו ואשרור ערכיו, תוך שהוא חוגג גם את "חג טעות דרכו" של הימין, תוך ייחוס של אלימות, קנאות ופירוק הדמוקרטיה לחלק עצום בעם. מפליאה אותי הציפייה מאנשי הימין להצטרף לאירועי זיכרון תחת הכותרת "מורשת רבין", תוך פליאה צדקנית על כך שהמגזר "הנאשם ברצח" לא מתחבר לאותה מורשת ולאירועים המקדשים אותה.
מאבק בין שתי תפיסות עולם
אני סבור שמה שמקשה מאוד על הכרת הצדדים בכך, הוא שרצח רבין איננו עומד בפני עצמו, אלא הוא רק רגע שיא במאבק בין שתי תפיסות עולם, שני חלומות וחזונות סותרים עבור ישראל. מאז מלחמת ששת הימים אנחנו נלחמים בינינו על גבולות הארץ וצביונה. התחושה שהגשמת חזונו של האחד היא בהכרח רמיסת חזונו של האחר, בולעת כמעט כל סוגיה אחרת בדיון הציבורי, ומגדירה את המחנות ואת הספקטרום שעליו נפרסות המפלגות.
לפיד: "בלי נס ממשלת השינוי, צאצאיו האידאולוגיים של יגאל עמיר היו עכשיו שרים". ח"כים יצאו במחאה
(צילום: ערוץ כנסת)
מכאן אפשר להבין שהקנאות לצדק של כל מחנה סביב הרצח, איננה רק במבט לאחור - אלא במבט לעתיד, כחלק ממאבק מתמשך. ואם אני חש שביכולתי לראות צדק אחר, יש התפשרות-לכאורה על הצדק שלי, וזו מחלישה אותי במאבק על עתיד המדינה. במצב הזה אין כל מרחב של הקשבה והכלה. "האחר" עדיין מאיים עליי בדיוק כמו אז, ואולי אף יותר.
כך אנו מתגלגלים יחד מרצח ראש ממשלה להתנתקות וכן הלאה, צוברים שכבות של אכזבות הדדיות, שריטות ופצעים, שגם אותם עוד נצטרך לעבד ולרפא. האם יהיה סוף לפתולוגיה הזו? האם נשכיל להרחיב את המכנה המשותף לנו ואת האמון הדדי, כדי לעצור בזמן?
כולנו מתבוססים בצדקת דרכנו
אז הימין נמנע מהשתתפות בהפקת המשמעות המתמשכת של הרצח, ואף נוטה להדחיק את האירוע הנורא של רצח ראש ממשלת ישראל בידי יהודי, בגלל שמשמעותו "הולאמה" ונצבעה בצבעי שמאל. הדבר דומה לצורה שבה החילוניות נמנעת מלגעת ב"יהדות" כי היא מזהה אותה עם הדתיים. כאילו אין היהדות דבר העומד בפני עצמו, ובכך היא מדירה את עצמה משורשי תרבותה. באותה דרך, זיכרון רצח רבין המזוהה עם השמאל, איננו עומד בפני עצמו עם משמעויותיו הכלליות.
מאידך גיסא, השמאל מתבוסס באבלו על דרך השלום ועל "ישראל הישנה והטובה" שנגזלה ממנו, לכאורה, והוא נמנע מהפוטנציאל שהמדינה כולה יכולה להפיק מחשבון נפש מגזרי (כן, גם לשמאל יש מה ללמוד על עצמו מהרצח ומההתנהלות שלפניו ושלאחריו), ואף מחשבון נפש לאומי משמעותי ביחס לאירוע הקצה שחווינו כולנו.
ובינתיים גדל פה דור שלא חווה את האירוע ממקור ראשון, ולומד אותו (אם לומד אותו) כשיעור היסטוריה, כאשר הדור הפוסט-טראומטי המלמד את שיעור ההיסטוריה הזה, מעביר לו את הטראומה בשתיקה, או בצדקנות, מבלי להתייחס למשמעות העיקריות של רצח ראש ממשלת ישראל בידי מתנקש יהודי.
אז לא הפקנו משמעויות מגזריות, לא הפקנו משמעויות ממלכתיות, וכל צד משמר את הצדק וההתקרבנות שלו בקנאות, מבלי יכולת לתת לצדק של האחר מעט מקום או אפילו הקשבה, וכל העניין ממשיך להיות מפלג יותר מאשר מאחד.
אם כולם קורבנות, אז אין אחראים
זאת ועוד, בני אדם עסוקים, ללא הצלחה רבה, בניסיון שלא לחזור על טעויות. כושל ככל שיהיה, הסיכוי שלא לחזור על טעות תלוי, קודם לכל, בהכרה בטעות ובחלקי שלי בה. אז אם כולם קורבנות, אף אחד לא אחראי והנרטיבים כלל לא עוסקים במשמעויות העיקריות של הרצח, איך נלמד מהטעות?
לכן הדיונים העדינים יותר, אלה התוך-מגזריים ואלה הבין-מגזריים, שמוכנים להכיר בחלקיות צדקתם ולהיות בקשב ובהכרה בחוויית האחר - הם בעיניי ריפוי למשהו עמוק; לאותה צלקת ששבה ונפתחת לפצע מדמם, ושכבת השריר שגדלה מעליה, מעוותת מיסודה מבלי לדעת למה.
אני סבור שהמפתח לשיח שכזה הוא בניסיון להלך עם סכין מנתחים על הגבול שבין הצדק והאמת, לבין החוויה. כאשר אני מקשיב לחוויה הרגשית של האחר ומכיר בה, זה לא מחייב אותי להסכים או לקבל את הצדק של האחר. רוב הפעמים, ההכרה בחוויה של האחר היא כל מה שהוא צריך ממני, וההכרה שלו בחוויה שלי, זה כל מה שאני צריך ממנו. האם אנחנו מסוגלים לדבר על חוויות ביחס לאירוע והשלכותיו מבלי להתקוטט על הצדק?
עוד אני חושב, ברמה החינוכית, שבני נוער וצעירים שיזכו להיות נוכחים בשיח המורכב שינהלו מוריהם והוריהם עם "האחרים" להם, עשויים לקבל משהו עמוק ומשמעותי יותר ביחס לרצח, שהם לא מקבלים במסגרת המאמצים החינוכיים הנעשים היום בכיתות.
כמובן שלצד הקביעות הנחרצות והכוללניות האלו, יש גם שיח אחר בין המגזרים, והוא שמאפשר גם את השיח המורכב יותר והצודק פחות בתוך המגזרים. לצערי הוא עדיין שולי בתוך הציבור הכללי. אני סבור כי יש סיכוי לקיים שיח עדין ומרפא שכזה, אם רק יימצא האומץ ליצור את הסיטואציות ואת המבנה הנכון שיכול להכילן.
- הכותב הוא מנהל אגף הקהילות ברשת "מיתרים" המקדמת חיים משותפים לדתיים-מסורתיים-חילוניים.
