יעמוד אביגדור, איווט, בן אסתר ולב

השבת בוודאי יעלו את אביגדור ליברמן בבית הכנסת לקריאת ה"מפטיר", שכן השבת היא שבת "שקלים" והמפטיר עוסק במס המקראי העתיק – מס "מחצית השקל". אביגדור ליברמן יקרא את קריאת המפטיר ויהרהר בחיים הקלים של שרי האוצר בימים עברו, שכן מס זה, שמיועד לעבודת הקודש, אין בו אבחנה בין עשירים לעניים, אין פטור ממנו, אין תוספת ואין מענקי קורונה. כולם, מגיל עשרים שנה ומעלה, מחויבים בתשלום.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
והנה, ליברמן, טיפ מהמפטיר: דרך יעילה להתמודדות עם העלמות מס היא לקשור בין תשלום המס לכפרה רוחנית. "כסף כיפורים", קוראים למחצית השקל, ומבטיחים שתכלית התשלום היא "לכפר על נפשותיכם". שיטה יעילה ומעניינת, אני מקווה שלא תאמץ אותה.

אבל נעזוב את הכסף ואת שר האוצר

האוצר האמיתי סמוי מן העין, והוא נמצא בשבריר פסוק בהפטרת שבת שקלים: "בִּשְׁנַת שֶׁבַע לְיֵהוּא מָלַךְ יְהוֹאָשׁ... וְשֵׁם אִמּוֹ צִבְיָה מִבְּאֵר שָׁבַע". צביה מבאר שבע היא הפנינה השבועית שלנו, ועל כן נבקש מליברמן ומכל גובי הכספים לפנות את הבמה לגבירה צביה.
בשולי הדברים אציין שאין חדש תחת השמש. ההפטרה (מלכים ב', י"ב) עוסקת במיסי המקדש – "כסף לחיזוק בדק הבית" נקרא המס הזה, ובהפטרה ניכר שחייהם של גובי המיסים לא פשוטים, וגביית כספים מסתבכת במפגש שבין אחריות ציבורית לאינטרסים אישיים.
עכשיו נחזור לגבירה צביה. ציון שם אמו של המלך היא בחירה מקראית מקובלת, ובזכותה התברכנו בשלל שמות שניתן להעניק לבנותינו: נעמה, מעכה (אולי לא שם מומלץ), עזובה (כנ"ל), עתליהו, יהועדן, ירושה, אבי/אביה (כן, שם של בת), חפצי בה, ידידה, חמוטל, מיכיהו (כנ"ל) – ויש עוד.

"באר שבע עירי היפה / בנגב גדלה וצמחה"

כדי לשאת חן בעיני הציבור, בחרו פרנסי העיר באר שבע לחבר לה המנון (בכותרת לעיל). שנים רבות לפני שההמנון הבאר-שבעי חובר, נשאה העיר חן בעיני שליטים וכובשים, ויש מי שמסביר שקשר הנישואים עם באר-שבעית (זה שהוביל להולדת יהואש) הוא חלק ממגמת ההתרחבות של ממלכת יהודה אל אזור הנגב. את מלכי יהודה לא היה צריך לפתות בהמנונים או במלגות לאוניברסיטה הדרומית, האינטרס השלטוני היה שם – וכך הגיעה צביה אל ממלכת יהודה. צביה כנראה הייתה נערה מיוחסת, בת למשפחה דרומית חשובה, ועל כן זכתה בנישואים עם משפחת המלוכה היהודאית.

לסחוט את הלימון הדרשני

לכאורה, סחטנו את לימון האינפורמציה על אודות צביה עד תום. אבל לא תמו פלאיה של הדרשנות, ומכאן ואילך אנסה לראות מה ניתן לומר, בדרך מדרשית, על צביה – ואיך נוכל להרחיב ולהעמיק את דמותה, ולייצר לנו סיפור מעובה על אם היסטורית-מיתולוגית.
הרבה לפני שנולדו האינטרסים השלטוניים של מלכי יהודה בבאר שבע, הייתה באר שבע מוקד מיתולוגי, אתר עלייה לרגל בעקבות האמא הגדולה של המזרח הקדום – אתר עלייה לרגל לביתה של הגר.
הפעם הראשונה שבה מוזכרת "באר שבע" במקרא היא כשהגר, האישה הגדולה מהחלומות, מגורשת אל המדבר עם ישמעאל בנה. בפסוקים מכמירי לב מתארת התורה את הגירוש האכזרי של האם והילד: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע: וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם" (בראשית כ"א, י"ד-ט"ו).
תגידו לי, למי יש לב לזרוק אל המדבר אישה צעירה עם ילד קטן. והמים והלחם? לעג לרש, לעג לצמא ולרעב המדברי. מה תעשה אם צעירה כשכל מה שיש לה להציע לבנה זה פת לחם, חמת מים ומדבר שאין לו סוף.

היא לא בת של מלך, היא מלכה

אבל הגר היא לא אישה רגילה. חז"ל מספרים שהיא (כמו צביה) הייתה בתו של מלך מצרים. אם חז"ל הגיעו עד לבית המלוכה המצרי, אנחנו יכולות לפסוע עוד כמה צעדים קדימה ולהבין שהגר היא שריד של אלה גדולה, שתצלח את כל האסונות ותהפוך למלכה המסתורית של באר שבע.
אברהם כרוך אחרי הגר. שרה ידעה את זה, ולכן פעלה לגירוש הגר וישמעאל. שרה לא באמת דאגה ש"לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" – זה היה התירוץ; הדאגה האמיתית הייתה ההכרה שאברהם כרוך אחרי אלת המדבר הגדולה.

נסיעת ביזנס

ואכן, פסוקים ספורים לאחר גירוש הגר, אברהם מגיח בבאר שבע. פתאום יש לו עסקים דחופים עם אבימלך. אפשר לגרש את הגר מהבית, אבל אי אפשר לגרש את אברהם מהגר. הוא רודף אחריה למדבר באר שבע, ואולי הגעתו הפתאומית למדבר מסבירה את ההישרדות הפלאית של הגר וישמעאל.
אם לא די בכך, לאחר עקידת יצחק, אברהם יורד לבדו מהר המוריה. התורה משאירה לנו לדמיין מה קרה ליצחק ומדוע הוא לא המשיך "לטייל" עם אבא. המשפחה הראשונה של השבט שלנו מתפוררת: שרה הזקנה באוהל המשפחתי, יצחק מלקק את הפצעים על ההר, ואברהם? אוסף את נעריו והולך לבאר שבע, אל הגר: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע". אברהם משתכן בבאר שבע, ושרה מתה באוהל הריק.
באר שבע היא לא רק משאת נפש של כובשים, היא גם העיר של הנשים הגדולות – והסיבה שבגללה מזכיר התנ"ך את עיר הולדתה של צביה, אם המלך, היא כדי לייחס אותה לשושלת הנשית הפלאית, שושלת שראשיתה בהגר. לימים, חוקרים גברים שמתנכרים לסיפורי אלות, ידברו איתנו על אינטרסים פוליטיים-כלכליים – אבל אנחנו ננצור את האמת: צביה בת הגר, נשים גדולות, נשים-אלות.

מי את, צביה?

הצבייה, חיה קלת רגליים, נושאת במקורות המקראיים משמעויות ארוטיות ומיתולוגיות. "שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים" – כך בוחר הדוד לשבח את רעייתו בשיר השירים. ואילו היא מעמיקה ראות, ומבחינתה הצבייה – וגם השדיים – הם כוחות המניעים את העולם, כוחות שאליהם אפשר להתפלל ובהם ניתן להשביע: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".
חיוך גדול עלה על פניי כשקראתי את פירושו של פרופ' מיכאל פוקס לפסוק זה (בפירוש "עולם התנ"ך"): "בצבאות או באילות השדה: אפשר שאלה הם כינויים תחליפיים לשם ה', והנערה משתמשת בהם בהשבעת בנות ירושלים כדי להימנע מהזכרת שם ה' המקודש בהקשר חילוני... 'צבאות' מזכיר את הכינוי 'ה' צבאות' ו'אילות השדה' את הכינוי 'אל שדי'".

נעים להכיר: האלה שדי והאלה צביה

הפוך, אמרתי לו בליבי, הפוך – הכינוי "אל שדי" נולד מהניסיון המונותאיסטי להשתלט על אלה ששמה "שדי", ובאותה רוח, הכינוי "אדוני צבאות" הוא ניסיון מונותאיסטי להלאים את האלה הצבייה. קודם היו צביה ושדי ואחר כך נולדו "אדוני צבאות" ו"אל שדי".
ובחזרה אל צביה, אם המלך הבאר-שבעית. בקריאה החדשה-עתיקה שלנו, כבודה של אם המלך והסיבה להזכרת שם עירה הוא כיוון שהיא אישה מכובדת בזכות עצמה ובזכות ייחוסה הנשי-מיתולוגי. השם צביה הוא שריד לקיומן של אלות השדה, ובאר שבע היא עיר המגורים של האישה שכולם כמהים אליה – הגר.
ברוכה הבאה לבית הכנסת, צביה. הדרך עלינו והדרנו עלייך, לא נשתכח ממך ולא תשתכחי עוד מאיתנו. את המתודולוגיה של דליית סיפורי אלות מהסבך המקראי, אני לומדת מהחברותא שלי, יונה ארזי. תודה לך יונה יקרה, על התורה.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר למדתי תורה עם קבוצת "רֵעִים", חבורה מקסימה של צעירות וצעירים עם צרכים מיוחדים. אתן הרמתן לחבורה. תודה על הנדיבות והרוח הטובה.
את הטור הקדשתי לקביעה החז"לית: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", וחגית הוסיפה לקביעה פרשנות אישית נפלאה: "גם הלוחות, וגם שברי הלוחות שבינינו – עתידים לנוח בארון המתים; ולכן, לא תשפוט, ואל יגבה ליבך". תודה לך, חגית יקרה.
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer

בית המדרש של הטוקבקים 2

יקרות ויקרים,
משפחת אל-חלאק, משפחתו של איאד, זקוקה לעזרתנו. ביום ראשון הקרוב יחל משפטו של השוטר שירה למוות באיאד, בבית המשפט המחוזי בירושלים, ברחוב צלאח א-דין 40. הוריו של איאד התקשרו אליי וביקשו שנגיע לפתיחת המשפט. אני אהיה שם.
שבת שלום.