כך נראה שינוי?
"בישיבה (של ראשי גוש השינוי) יאיר גולן העלה את סוגיית המפלגות הערביות ושאל אם ההחלטה שלא לשתף איתן פעולה היא סופית. ליברמן השיב לגולן כי ההחלטה היא סופית ואיזנקוט ובנט הנהנו לאות הסכמה". הדיווח הזה, מאמצע השבוע, אמור להדליק נורות אזהרה.
נורת אזהרה ראשונה היא חוסר המנהיגות, שלא לומר הצייצנות, של יאיר גולן. אתה שואל אם ההחלטה היא סופית?! אתה מנהיג או תינוק בגנון ליברמן? יש לך שמונה מנדטים, ממי בדיוק אתה מבקש רשות? תוביל. תתבע. תציב אולטימטום. תנהיג.
פגישת ראשי מפלגות גוש השינוי השבוע. נורות אזהרה
נורת האזהרה השנייה היא הפיכתו של ליברמן למוביל הגוש, שהרי הוא היחיד שמשיב על השאלה, ובמילה אחת: "לא".
את נורת האזהרה השלישית מדליקים שני ה"מנהיגים" הנותרים, שכבר למדו משהו מביבי והם מהנהנים את דרכם אל הנתיב הגזעני. לא אומרים כן ולא אומרים לא, שלא יצטטו אותם.
האימה האמיתית היא כמובן תפקידו של ראש השב"כ בדה-לגיטימציה ובניסיון לפגוע במפלגות הערביות, ובכך לרמוס 20% מאזרחיות ואזרחי ישראל. מול הסכנה הזו צריכה להתייצב מנהיגות אמיצה שלא מהנהנת ולא מבקשת רשות.
למען הסר ספק
אני מעריכה את רוב ראשי גוש השינוי והם בוודאי לא זקוקים לי כמליצת יושר על כוונותיהם הטובות, אחריותם ומסירותם. דווקא משום כך אני כואבת את ההחמצה הגדולה. טוב לב, אחריות ומסירות הם תנאים הכרחיים אך לא מספיקים למנהיגות ראויה. במבחן המנהיגות יש להם כרגע הזדמנות להתעלות ולהוכיח את עצמם, ולצערי הם מפחדים.
קצר ועצבני
עורך התנ"ך לא פִרגן לנביא צפניה. שלושה פרקים, חמישים ושמונה פסוקים – זה מה שהוקצב לו, ואולי משום כך צפניה לא מבזבז זמן על נימוסים ונחמדוּת. הוא פורץ לתנ"ך בחמת זעם ומצליח לשמר את המתח הגבוה לאורך כל חמישים ושמונת הפסוקים. צפניה מציג את עצמו קצרות בפסוק הראשון של ספרו ומיד עובר לקצף. הוא לא אומר שלום ובוודאי לא שואל מה נשמע (הוא מודיע מה נשמע). צפניה גם לא הולך בקטנות, הוא לא פונה רק אל ממלכת יהודה אלא אל "כל האדם", ונבואתו נפתחת בבשורה על השמדת האנושות (צפניה א', ב'–ג'): "אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה': אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה'".
לאחר הבשורה האוניברסלית, ממקד צפניה את מבטו בתושבי יהודה ומחלק אותם לקטגוריות של חטאים: עובדי עבודה זרה, האנשים שמשלבים את עבודת האל "הנכון" עם עבודה זרה ואלה שפשוט שוכחים לעבוד את אלוהים. החבורה המעניינת מכולם מובאת בסוף הרשימה (צפניה א', י"ב): "הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ". לכאורה מדובר באנשים ניטרליים, אנשים שמקווים שאם הם לא יזוזו גם המציאות לא תזוז. אנשים שחושבים שאפשר לחיות בלי להתלכלך, והם מסוכנים במיוחד.
איך אומרות "קופאים על השמרים" בפמיניסטית?
אנחנו, הפמיניסטיות, הבנו את הסכנה שמציבים "הקופאים על השמרים" למאבקים חברתיים, והצענו לכך ניסוח מחודש. השכנות והשכנים ששומעים אישה צועקת, או ילד בוכה במרפסת, ולא מזעיקות משטרה, או אנשי ונשות המשרד שרואים הטרדה מינית ומסיטים מבט בטענה "זה לא ענייני", מכונות "עדות" ו"עומדות מנגד". בעולמנו אין ניטרליות, ומי שלא מתערבת לטובת הקורבן – שותפה לפשע.
אם אתם, ראשי גוש ה"שינוי", לא תנקטו פעולה מנהיגותית תקיפה למען החברה הערבית שנתנה אמון בדמוקרטיה ונהרה לבחירות, אתם שותפים לפשעי ההדרה והגזענות.
מהי "קפיאה" ומהם "שמרים"?
יש המפרשים את הקפיאה כשקט וחוסר תזוזה, ויש המפרשים, בהם רש"י, קפיאה כ"ציפה": "הצפים על שמריהם". הפסוק מציג תמונה של שמרי יין שסיימו את פעולתם ושקעו בתחתית החבית, בעוד הנוזל צף מעליהם. אם משאירים את השמרים המתים זמן רב ללא טיפול, הם מתחילים להתפרק ולהעביר טעמים פגומים וריקבון לתוך היין. ייננית טובה מעבירה את היין מחבית לחבית ונפטרת מהמשקעים. ייננית עצלה משאירה את היין באותה חבית ללא השגחה, והוא סופח את טעמי הלוואי של חומרי המשקע.
ראשי גוש ה"שינוי" מספרים לעצמם שבמצב הגרוע שבו מדינת ישראל נתונה, יש אפשרות לקפוא על השמרים. הם "אֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ". אלא שהגזענות לא תישאר במקומה. שמירת היחס המתנשא כלפי ערביי ישראל משתלטת על יתרת היין הטוב שלנו, והיתרה לא רבה.
הלכה שקמה על מאמיניה
ועכשיו נגיע להלכה מתוחכמת, אגדת זעם שהתחפשה להלכה פשוטה. חבית הנפץ המרגשת הזו מובאת בתוספתא (חיבור המקביל בזמן ובסגנון למשנה) הפותחת את מסכת פסחים:
אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר... אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת".
ההלכה עוסקת לכאורה בעניין טכני: הזמן והאופן שבו יש לבדוק אם נותר ברשותנו חמץ לפני פסח. היא קובעת שבערב י"ד בניסן יש להשתמש באור הנר כדי לחפש חמץ. פשוט והגיוני. אלא שהתוספתא מבקשת להביא ראיה מהתנ"ך לקביעה הזו. אף על פי שאין לחוק הזה ראיה מפורשת בתנ"ך, מנסח ההלכה בכל זאת מתעקש להציע בדל ראיה מקראית ("זכר לדבר").
התנ"ך מלא בפסוקים שבהם מככבים נרות, בהם גם פסוקים יפים על נר התמיד, נר משיח ה' או נר הנמשל למצווה. אבל הפסוקים המנחמים לא נבחרו, ותחתם נבחר פסוק הזוועה מספר צפניה (א', י"ב): "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב ה' וְלֹא יָרֵעַ".
ההשראה לבדיקת חמץ היא החיפוש הקפדני שיערוך אלוהים כדי להעניש את כל חוטאי ירושלים. בלב הטקס המשפחתי החמוד והתמים של בדיקת החמץ, נטעה התוספתא את פסוק הזוועה האומר לנו: כמו שאתם מחפשים חמץ, אלוהים מחפש אתכם, והוא ימצא את כולכם. גם הקופאים על השמרים לא יחמקו ממנו.
יוסי כהן מתנצל בפני גדי איזנקוט. התנצלות כנה
החמץ האמיתי
למרות ההבדל בין שמרי היין לשמרי הלחם, אני לא מצליחה שלא לחשוב על ההחלטה להביא את הדימוי "קפיאה על השמרים" במשנה העוסקת בחיפוש אוכל שנהנה מהשמרים ונהפך לחמץ. אני מתרגשת מהגאונות של היוצר שבחר להזכיר לנו דווקא בערב פסח, בשבוע שבו השמרים מתפקדים כאויב של הקהילה, שבשאר ימות השנה השמרים המתסיסים הם נכס והקפיאה היא הקלקול.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןובבית המדרש של הטוקבקים
השבוע ראיתי, כמו כולנו, אדם עומד עם מגפון מתחת ביתו של איזנקוט וקורא לעברו קריאות וקללות איומות. אחר כך ראיתי את סרטון ההתנצלות והתחלתי לבכות. האיש הזה, האב השכול שקילל והתנצל, הוא יוסי כהן שאותו אני אוהבת אהבת נפש. יוסי היה קשור שנים רבות אליי ואל משפחתי, ואין די מילים לתאר את אחריותו, נדיבותו וטוב ליבו.
שעות שיחה רבות יש לי עם יוסי ודעותינו הפוליטיות תמיד היו רחוקות מאוד. הוא ליכודניק שהפך ל"ביביסט" ואני, אתן יודעות... הפערים האלה מעולם לא הפריעו לנו. הדברים הקשים שאמר יוסי מעידים על האימה שבתוכה הוא חי, ובעיקר על ההסתה ועל המקום הנורא שאליו דורדרה הקהילה שלנו. יוסי יקר, אני יודעת שהתנצלותך כנה ואני מאמינה שאתה יכול להיות ממובילי התיקון. אני אוהבת אותך ואת אורלי, וליבי איתכם.
וכמובן תודה לך, גדי איזנקוט, על האצילות שמאפשרת לפיוס להתחיל.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
