בפסק דין דרמטי קבע בית המשפט העליון אתמול (יום ב') כי על המדינה להכיר בגיור הרפורמי שנעשה במדינת ישראל. המשמעות: כל מתגייר שערך או שיערוך את גיורו באמצעות התנועות הלא-אורתודוכסיות בישראל, יוכר על ידי המדינה כעולה לצורך חוק השבות. זהו פסק דין תקדימי, המוסיף עוד קרש למדורת המאבקים בין הקבוצות השונות בישראל ובעם היהודי.
לאור הפסיקות הקודמות ונוכח גרירת הרגליים של הממשלה, פסק הדין היה צפוי ומתבקש. ועם זאת, הוא לא מספק שום פתרון. בית המשפט החליט עוד בשנות השמונים, להכיר בגיורים רפורמיים שנעשו בחו"ל, ושר הפנים דרעי מאשר אותם מידי שנה.
לפני מספר שנים נקבע כי מערך הגיור יממן את הלימודים לקראת גיור רפורמי, ובמקביל הוחלט גם להכיר בגיורים פרטיים אורתודוכסיים-חרדיים שנעשו בישראל. לכן ברור היה שהצעד הבא יהיה להכיר גם בגיורים פרטיים לא-אורתודוכסיים. לא בכדי הסכימו כל שופטי בית המשפט העליון, כולל הדתיים-שמרנים שבהם (מינץ והנדל), עם הפסיקה.
אפילו השופט היחיד שהתנגד, נעם סולברג, לא התנגד לעצם הפסיקה, ורק טען כי יש לאפשר למדינה עוד זמן למצוא פתרון מוסכם. עמיתיו השופטים ציינו בתגובה כי העתירה הוגשה לפני כ-15 שנה. לאחר שבית המשפט העניק למדינה את כל הזמן שבעולם למצוא פתרון, האם אין זה מתפקידו לתת סעד לפונה?
הפוליטיקאים החרדים ילמדו לקח
אלא שבית המשפט לא פתר את הבעיות, אלא רק החמיר אותן. המצב שבו גיור פרטי, חרדי או רפורמי, בישראל ובעולם, מקנים מעמד אזרחי בישראל - מעורר אי-נוחות ואפילו דאגה. קשה להבין כיצד המדינה מפריטה את הענקת הזכויות החשובות ביותר שלה – הזכות לאזרחות - לגורמים פרטיים שאין לה שליטה עליהם.
ומנגד, גם לאחר פסיקה זו התנועות הלא-אורתודוכסיות לא השיגו את מבוקשן. המתגייר שלהן יהיה מוכר כעולה, אך לא יוכל להתחתן בישראל. ומעל הכול, פסיקת בית המשפט לא פותרת את בעיות הגיור האמיתיות של ישראל: הפסיקה לא צפויה לספק פתרון לחצי מיליון העולים הלא יהודים וצאצאיהם שגרים כאן. סביר מאוד להניח שעולים אלה לא ירצו להתגייר בגיור הרפורמי, שאיננו מקובל על מרבית החברה הישראלית ואינו מקנה כאמור אפשרות להינשא.
קשה להבין מדוע אצה הדרך לבית המשפט לפרסם את פסק דינו בשעה רגישה זו של ערב בחירות. אולם במקום שנתחיל במסע ההתקפות הצפוי, כדאי להתייחס לפסק הדין כקריאת השכמה: פסק הדין חושף את חוסר המשילות של הכנסת והממשלה, המתחמקים מלקבל החלטות. הוא גם חושף את בעיית ההתערבות השיפוטית. בית המשפט מנסה להוציא את הערמונים מהאש, ובמקום זאת מדליק את המדורה מחדש.
ולבסוף, פסק הדין מלמד את החרדים - ממליכי המלכים של הפוליטיקה הישראלית, לכאורה - שגם לכוח שלהם יש גבול. כאשר הם לא מסכימים לשום פשרה, וח"כ פינדרוס מצהיר שהוא אפילו לא מכיר בגיור הממלכתי-הצבאי, גם הם מקבלים מדיניות ופסיקות שלא בהכרח מיטיבות איתם.
נשמע לכם מוכר?
גם למי שאינו מתמצא בנבכי סוגיית הגיור, פסק הדין חושף את כל הבעיות שלנו: היעדר משילות, מערכת המשפט, ומעל הכול העם היהודי והחברה הישראלית המפולגים ומסוכסכים.
האם יש אלטרנטיבה? בוודאי. במהלך השנים הוצעו מספר חלופות לשאלות של מיהו יהודי, גיור ועלייה – חלופות שבהן כל צד היה צריך לוותר על משהו, ולקבל משהו אחר בתמורה. חלופות אלו - הצעות גביזון-מדן, מתווה הגיור של משה נסים ועוד - היו מקנות יציבות למערכת, ובעיקר מספקות פתרונות מעשיים. אולי לא פתרונות מושלמים, אך כן פתרונות ראויים.
צילום: אריק בלומברגאני אולי תמים ונאיבי, אך ייתכן כי הפסיקה הזו תפקח לנו סוף-סוף את העיניים. אולי היא תלמד אותנו ואת הממשלה הבאה לקח חשוב: המלחמות בינינו אינן מובילות אותנו למקום טוב. ואם הממשלה לא מסוגלת לקבל החלטות, מישהו אחר ינסה לעשות זאת במקומה.
יש סיכוי שפסק הדין הזה ילמד אותנו שדווקא בגלל שיש לנו בעיות קשות, בגיור ובתחומים רבים נוספים, כולנו צריכים להיכנס מתחת לאלונקה. אם כל אחד ימשיך למשוך את השמיכה לכיוון שלו, כולנו נצא מופסדים. הלוואי והפסיקה אמש תצית את ההבנה בקרב מנהיגינו שהם צריכים ויכולים לקבל הכרעות. ההכרעות אף פעם לא קלות, אבל האלטרנטיבות תמיד גרועות יותר.
- ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ומומחה לענייני גיור ועלייה.
