הגל השני של הקורונה כבר כאן, ואיתו עולים שוב רעיונות שונים להתמודדות עם המגפה. בימים האחרונים טענו רבנים ועסקנים חרדים כי יש לסגור את בתי הכנסת, בשל היותם חללים סגורים וצפופים, ולקריאה הצטרפו כמה רשויות מקומיות שהחליטו להעביר את התפילות למרחב הפתוח בלבד.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
לא ברור במה שונים בתי הכנסת (במגבלה של עד 50 מתפללים) מנסיעה ברכבת או באוטובוס, פגישות במסגרת יום העבודה או ביקור בתיאטרון (במגבלה של עד 250 צופים). הבעיה איננה הסביבה ואין צורך בשיתוק. הבעיה היא ההסברה. השכנוע של הציבור הדתי והחילוני כי רק הוא לבדו יוכל להגן על עצמו. לא סגר, לא עוצר, רק משמעת עצמית ואחריות.
לבתי הכנסת יש נחיצות נפשית ורוחנית. זר לא יבין את כוחה של תפילה בבית הכנסת בעבור בני אדם מאמינים. אני פוקד בתי כנסת רבים ורואה עד כמה עזה בהם היא ההקפדה על חבישת מסיכות. הטראומה של סגירת בתי הכנסת בשיאה של המגפה, עדיין מהדהדת בראשיהם של המתפללים שעושים כל שביכולתם כדי שלא לספק לאף אחד את התירוץ לסגור שוב את בתי התפילה.

בואו נפסיק להאשים אחד את השני

אדם לא מאמין יתקשה להבין את משמעותה של התפילה המשותפת ושל הלימוד בחברותא. את העוצמות ואת התעלות הנפש שיש בהם. אינני מזלזל בחוויה התרבותית שיש למי שהולך לקונצרט או לקולנוע, אבל תפילה, איננה בבחינת עוד מזון לנפש, אלא בסיס קיומנו הרוחני והפיזי. גם אני יכול ליהנות מהצגה טובה, אבל זו תהא הנאה רגעית. לא צורך קיומי, כפי שהתפילה והלימוד מהווים בעבור היהודי המאמין.
(צילום: שחר גולדשטיין)
לכן, אין צורך שנוותר על אורחות חיינו. דווקא מכיוון שבתי הכנסת כה חשובים לנו, אנו מקפידים קלה כבחמורה על כל ההנחיות; המסכות שלא עולות ויורדות בהתאם לנוחות הרגעית, אלא נותרות על ראשי המתפללים כל זמן שהותם בבית הכנסת. המרחק שנשמר וההקפדה על ההיגיינה. זה לא מקרי שהמתפללים מקפידים על ההנחיות הרבה יותר מהחוגגים במסיבות כאלו או אחרות, אנחנו עושים זאת כי התפילה חשובה לקיומנו הרוחני יותר מאשר חגיגה כזו או אחרת לעולמם של החוגגים.
ובכלל, טוב נעשה כולנו אם במקום לנסות להטיל את האשם אחד על השני, במקום לחפש את הבעיות בגורמים חיצוניים, נתבונן כל אחד על עצמו, על משפחתו, חבריו, עבודתו, סביבתו הקרובה - ונדאג לאחריות במקומות שבהם ביכולתנו להשפיע.
הדרך להיאבק במגפת הקורונה איננה בסגרים וסגירות אלא באחריות – בחבישת מסכות, בשמירה על ריחוק, ובהבנה כי אם אנו רוצים לשמר את אורחות חיינו, חובה עלינו לעשות זאת באופן אחראי. אין זה קשור לאמונה, אין זה קשור לכל משתנה אחר. זה קשור בנו. המציאות במרבית בתי הכנסת בארץ זהה למציאות ברחובות, במסעדות, באולמות ובמקומות העבודה. רק עם משמעת עצמית והסברה בתוך קהילותינו, נוכל יחד לנצח את הקורונה.