אחרון הוא בעצם שני
הציפייה להקמת בית מקדש שלישי כה משמעותית בעולם היהודי הדתי, עד ששלוש פעמים ביום נהוג לומר בתפילה "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך".
- עם בלי עבר – אין לו עתיד: היכנסו לעמוד תשעה באב
אבל בספר חגי יש נבואה שגרמה למחלוקת עזה בין הנוצרים ליהודים, בנושא הזה. בפרק ב' פסוק ט' נכתב: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, אמר ה' צבאות".
הנוצרים טענו כי זו הוכחה לכך שבורא העולם נטש את עם ישראל, ובית המקדש השני היה גם האחרון – ואחריו לא יקום עוד מקדש שלישי. הד לעימות הזה מופיע גם בספר הזוהר, והתשובה שמופיעה שם היא כי בניגוד לבית המקדש הראשון והשני שנבנו בידי העם, את המקדש השלישי ה' יוריד מהשמיים, והוא יתקיים לנצח.
אלא שיש הסבר אחר, פשוט ומפתיע. מתברר שבעברית בתקופת התנ"ך, בלשון המקרא, משמעות המילה "אחרון" הייתה "הבא אחרי הראשון".
בספר בראשית מתוארת ההכנה של יעקב לקראת הפגישה עם עשיו: "וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" (בראשית ל"ג, ב'). כלומר, מיד אחרי בלהה, זלפה וילדיהן – לאה וילדיה הוצבו אחרונים (כלומר שניים), אבל הם לא היו באמת בסוף – כי מיד אחריהם עמדו רחל ויוסף, שבאמת היו אחרונים.
כלומר, המקדש "האחרון" שמוזכר בחגי, הוא המקדש שבא אחרי הראשון, והוא ממש לא האחרון והסופי.
המקדש פתוח לכולם
כאשר אנשים שאינם יהודים מבקרים בתפילה בבית כנסת, יש לעיתים מתפללים שמצקצקים בלשונם מאחר שהמעמד נראה להם חריג. ובכן, בית המקדש היה מקום שאליו הגיעו גם גויים כדי להתפלל ואף לתרום כסף. בין השאר גם הנביא ישעיה אמר בשם ריבונו של עולם "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נ"ו, ז').
7 צפייה בגלריה
עבודת הכהנים בבית המקדש השני, מתוך הסרט "אגדת חורבן"
(איור: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט)
עם זאת, הר הבית והמקדש שבתוכו הכילו אזורים עם כניסה מסווגת. לאזור "קודש הקודשים", למשל, נכנס רק הכהן הגדול. בתקופת בית המקדש השני הייתה מחיצת אבנים נמוכה שכונתה "סורֵג" ובה שובצה כתובת אזהרה ביוונית עתיקה, שמבהירה כי מאזור זה אסורה הכניסה ללא-יהודים וכן ליהודים שטמאים למתים. במוזיאון ישראל שבירושלים יש שבר מתוך כתובת כזו.
בונים ובוכים
המלך כורש כבש את בבל במאה השישית לפני הספירה. הוא הרשה ליהודים שהוגלו לבבל אחרי חורבן הבית הראשון לחזור לארץ ישראל, ולהקים את בית המקדש השני. המבנה שהוקם בהתחלה היה באופן יחסי כל כך קטן ועלוב למראה, עד שהזקנים היהודים שזכרו כמה מפואר היה בית המקדש הראשון פרצו בבכי.
אבל דמעות לחוד, ותרומות לחוד. בית המקדש השני היה פשוט למראה, עד שלכס השלטון בממלכת יהודה עלה הורדוס – צאצא של העם האדומי שחלקים מתוכו התגיירו, מרצון או באונס, לאחר שנכנעו במאה השנייה לפני הספירה לממלכת בית חשמונאי. הוא בנה מקדש מפואר, שעליו אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו".
הכותל הוא לא המקום הכי קדוש
במאה הראשונה לפני הספירה, כאמור, הורדוס החליט שהגיע הזמן לבנות לעם ישראל מקדש מרשים. הוא החליט להקים מבנה גדול יותר מהקיים, ולשם כך היה צורך להגדיל את שטח הר הבית. כדי שהאדמה לא תקרוס, הבנאים והעבדים המיומנים שלו מילאו את פסגת ההר בעפר, והקיפו את ההר בארבעה קירות שהיו למעשה חומות ענקיות. הקירות, שכונו "כתלים", נקראו הכותל המזרחי, המערבי, הצפוני והדרומי.
"הכותל המערבי" שאותו כולנו מכירים הוא בעצם מקטע של כ-60 מטר בלבד, מתוך החומה הענקית שאורכה כ-488 מטרים. בכל מקרה, הכותל המערבי הוא לא חלק מבית המקדש שנבנה במרכז ההר, ולכן הוא גם לא המקום הקדוש ביותר ליהודים.
הפיס הומצא במקדש
בבית המקדש נערכה הגרלת פיס יומית, וזו גם הייתה הפעם האחרונה שבה יהודים ידעו לרוץ ממש מהר. מתברר כי כהנים רבים רצו לבצע את המצווה של פינוי האפר מהמזבח שעליו הוקרבו הקורבנות. במשנה מתואר שבהתחלה נהוג היה לערוך תחרות ריצה, והזוכה נבחר לבצע את הפעולה שכונתה "תרומת הדשן". מכל מקום, אחרי שמספר תחרויות ריצה כאלה הסתיימו בפציעה ובמקרה אחד גם במוות, הוחלט לערוך הגרלה שכונתה פיס (וכן, מכאן מקור השם "מפעל הפיס").
ההגרלה התבצעה בדרך הבאה – הכריזו על מספר, ואז כל אחד מהכוהנים שנכחו באירוע שלף אצבע אחת או שתיים. הכהן הממונה היה מבצע ספירה של האצבעות, וכאשר הגיעו למספר שעליו הוכרז, הזוכה עלה בהגרלה.
עזרת הנשים כללה גברים
בכל בית כנסת אורתודוכסי יש שטח ייעודי המיועד לנשים, שמכונה "עזרת נשים". כך נקרא גם בימי בית המקדש השני, השטח המזרחי של חצר המקדש.
אלא שבאופן שעשוי להפתיע רבים, במקום ההוא עמדו זה לצד זה גם גברים וגם נשים ללא מחיצות ביניהם. המשנה במסכת סוכה (פרק ה', משנה ב') מתארת שהפרדה בין המינים נעשתה במקדש רק בסוכות: "במוצאי יום טוב ראשון של חג ירדו לעזרת נשים והיו מתקנים שם תיקון גדול". חכמים הסבירו שהעבודות כללו הקמת מרפסת שבה הנשים היו למעלה וצפו בגברים, ובהם חכמי ישראל שלמטה, כשהם רוקדים במסגרת "שמחת בית השואבה".
מכיוון שבמקורות אין שום תיעוד להסתרה מלאה של נשים באירועים ציבוריים, הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים במאה הקודמת, קבע כי המחיצה בעזרת הנשים תגיע לגובה הכתפיים שלהן, כך שהן יוכלו לראות את המתפללים. לעומתו, רבים מהרבנים החרדים מתעקשים שהנשים חייבות להיות מאחורי מחיצה שלא תאפשר לגברים להביט בהן בזמן התפילה.
מתי נחרב בית המקדש?
בתשעה באב צמים בגלל המסורת שלפיה ביום זה נחרב בית המקדש הראשון. יש רק בעיה אחת: על פי האמונה היהודית, כל מילה בתנ"ך מדויקת ונאמרה "ברוח הקודש", כלומר בורא העולם תקשר עם הנביאים באופן ישיר והכתיב להם את הטקסט – והחכמים שדנו במסכת תענית שבתלמוד הבבלי ציינו בעצמם כי בתנ"ך כתובים שני תאריכים אחרים.
בספר מלכים כתוב שזה קרה בתאריך ז' באב, ואילו בירמיהו כתבו שזה קרה בתאריך י' באב.
בדרך מאוד יהודית, חז"ל אימצו פשרה וקבעו שהבבלים פרצו למבנה ב-ז' באב, הרסו וחגגו במשך יומיים. בתשעה באב לקראת הלילה הם הציתו את המבנה, והאש בערה ביום שלאחר מכן.
זו הסיבה שבגללה הם החליטו שגם בסוף צום תשעה באב, לא מתבטלים מיד כל מנהגי האבלות – ולכן תספורת ואכילת בשר מותרות רק ב-י' באב החל מחצות היום.
האם מותר להיכנס לאזור המקדש?
בתקופת המקדש, אנשים שהפכו לטמאים בגלל מגע עם אדם מת, עברו תהליך טהרה הכולל שימוש באפר פרה אדומה. כיום אין פרה אדומה בנמצא, ולכאורה לא ניתן להיטהר ולהיכנס למקום המקדש. אלא שחכמים קבעו כי "טומאה הותרה בציבור".
לכאורה, אחרי שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, אפשר היה לחדש את הקרבת הקורבנות, או לפחות את הקרבת קורבן הפסח. אלא שבפועל, ממשלת ישראל חששה מעימות עם העולם הערבי – וגם הרבנים הבכירים, מכל הזרמים, חששו להתערב בסוגיה.
יתרה מכך, הרבנים החרדים ואפילו הרבנות הראשית אוסרים על עלייה להר הבית, גם אם טובלים במקווה ולא נכנסים לשטח שבו לפי המסורת שכן המקדש (אורך הר הבית הוא כ-480 מטר והרוחב כ-300 מטר, ואילו המקדש היה בשטח מצומצם יותר של כ-250 מטר על 250 מטר).
בפועל, בשנים האחרונות יותר ויותר דתיים וחרדים עולים להר הבית כדי לצפות מקרוב במקום שבו שכן המקדש, כפי שנהג הרמב"ם, וכפי שהיה מקובל מחורבן בית שני ועד התקופה הממלוכית.
חייבים לצום לזכר חורבן המקדש?
לאחר חורבן בית המקדש הראשון, קבעו חכמים ארבעה צומות. י' בטבת – היום שבו התחיל המצור על ירושלים בידי הבבלים; י"ז בתמוז – היום שבו הובקעו חומות ירושלים (ידוע כי ביום זה פרצו הרומאים את חומות העיר לקראת חורבן בית שני, אבל לפי התלמוד הירושלמי, בתאריך הזה גם הבבלים פרצו את חומת העיר בימי בית ראשון, ובתנ"ך נכתב שזה קרה ב-ט' בתמוז בגלל טעות בספירת הימים); ט' באב – היום שבו נשרף המקדש; ג' בתשרי – הצום לזכר רצח גדליה בן אחיקם, שמונה בידי הבבלים כנציב. הוא נרצח בידי קיצונים, חודשיים בלבד לאחר חורבן בית המקדש, מה שגרם ליהודים שנותרו לברוח למצרים – וכך למעשה הושלם באופן סופי חורבנה של ממלכת יהודה.
אחרי חורבן בית המקדש השני, הוחלט שלא להוסיף עוד צומות, אלא לציין בתאריכים הנ"ל את אובדן שני בתי המקדש. אלא שכבר בתקופת התלמוד הבבלי עלתה שאלה – מה עושים במקרה שכבר אין יותר גזרות קשות על יהודים, אבל עדיין לא הגיע השלום המיוחל? האם חובה להמשיך ולצום? על כך נאמר במסכת ראש השנה: "רצו מתענין, רצו אין מתענין".
7 צפייה בגלריה
תמונת החיילים בכותל ממלחמת ששת הימים. האם ראוי להמשיך להתאבל?
(צילום: דוד רובינגר, לע"מ)
אחרי הקמת מדינת ישראל, ובמיוחד אחרי שחרור ירושלים ב-1967, עלתה השאלה איך למשל אפשר לומר בתשעה באב את תפילת "נחם", הכוללת את המילים: "נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֵת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב".
הרי ירושלמים לא שוממת, ובעיר גרים מאות אלפי יהודים, שהקימו מחדש אלפי בתי כנסת, בתי מדרש וישיבות. אז למה ממשיכים לצום? התשובה הפשוטה היא שככה אנחנו רגילים וגם כי בית המקדש השלישי לא הוקם, אבל האמת היא שכיום פשוט אין רבנים בעלי שיעור קומה שיכולים להגיע להחלטה על ביטול צומות.
איך התפללו בבית המקדש?
לאחר חורבן בית המקדש קבעו חכמים שלוש תפילות ביום – שחרית, מנחה וערבית, במקום הקורבנות שהכהנים היו מקריבים, ובמקום המזמורים ששרו הלוויים. בימים מיוחדים כמו ראש חודש, שבהם היה נהוג להקריב במקדש קורבן "מוסף" (כלומר תוספת על הקורבנות הרגילים), מתפללים כיום תפילה רביעית שנקראת כמובן "מוסף".
כל מי שביקר בבית כנסת ביום כיפור, יודע שביום זה יש תפילות ארוכות שמתחילות בבוקר ונגמרות עם סוף הצום, למעט הפסקה קטנה בצהריים. כאמור, מי שהקריבו קורבנות היו הכהנים, ולכן ביום הכיפורים האלפים שהגיעו למקדש הסתכלו על עבודתו של הכהן הגדול, וכאשר הוא היה מזכיר את שמו של האל הם היו כורעים ומשתחווים. אבל הרוב המוחלט של העם היהודי בארץ ישראל, ובוודאי מי שחי בגולה, נשאר לצום בביתו ואמר רק תפילה קצרה הכוללת בין השאר קריאת שמע.
למעשה, בעקבות חורבן בית המקדש התרחשה תופעה יוצאת דופן – הפולחן הדתי במקדש, שבו השתתפו רק קומץ כהנים ולוויים וישראלים שצפו בהם, הפך לנחלת רוב העם היהודי, שהחל להגיע בהמוניו לבתי הכנסת כדי להתאחד סביב התפילות. אותן תפילות כוללות בקשת סליחה מהאל, וגם תקווה להקמת בית המקדש השלישי ולשחזור המצוות מתקופת שני בתי המקדש שחרבו.
