לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי

שאלוהים תשמור עלינו, איך הגענו לרגע שבו אפילו אני ריחמתי על ביבי, או בלשונו "נעשיתי חַמֵלָה עליו". ולא, אין לי בעיה עם הטענה לשוויון בין בנות ובני חווה ליצורים חיים אחרים (או בלשונו של נתניהו: "נשים וילדים הם בעלי חיים עם זכויות"). להיפך, בשנים האחרונות מתפתחים בתרבות הפמיניסטית נתיבים של אקו-פמיניזם ופמיניזם טבעוני. אני עמוק באמונות האלה (למתעניינות, אני ממליצה על ספרה של קרול אדאמס, The Sexual Politics of Meat).
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
שהרי שאי אפשר לחיות חיים מוסריים על ידי ביטול היררכיה אחת והתעקשות על היררכיות אחרות. חיים מוסריים הם חיים שבהם נעשה מאמץ למנוע סבל מכל היצורים: נשים, גברים, יהודיות, ערביות, כהות ובהירות עור, בעלות מוגבלויות, ימניות ושמאלניות, להט"בקים וטרנסג'נדריות, ואפילו סטרייטיות וגם חיות. לכולנו זכות שווה לחיות בלי ניצול וסבל. זו פילוסופיית חיים פשוטה, קלה להבנה ואפילו – תתפלאו - קלה לביצוע. קלה לביצוע יותר מפילוסופיות נצלניות ורצחניות. אבל לא ליופי הזה התכוון נתניהו בנאומו בכנס לציון יום המאבק הבינלאומי ברצח נשים.
בנימין נתניהו ושרה נתניהו במקלט החירום של ויצו לנשים נפגעות אלימות וילדיהבנימין נתניהו ושרה נתניהו במקלט החירום של ויצו לנשים נפגעות אלימות וילדיה
בנימין ושרה נתניהו במקלט החירום של ויצ"ו לנשים נפגעות אלימות
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
אם הוא היה מכוון לעמדה הרדיקלית הזו, הוא היה מגיע עם נאום מנוסח היטב. הוא היה מזכיר את הגברים ברשימת חיות המחמד, ובראש ובראשונה היה נאבק לסגירת בתי המטבחיים בישראל. ואולי, אולי, הוא היה מתחיל מההבטחה להפסיק לשסות אותנו זו בזו ולחדול משימוש במילים "ערבים" או "שמאלנים", כאילו מדובר בטמאים בשולי המחנה.

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

אם במשלי חיות עסקינן, הנאום של ביבי דמה לטביעת סוסי מצרים בים סוף. הוא הלך והסתבך והתבונן לעבר שרה כמבקש חילוץ. בליבו הוא ידע שזה אבוד וגם ידע שהוא יבחר להאשים את התקשורת.
ובליבי חשבתי שהלא-מודע של ביבי יצא לחל"ת, ומשם הוא משדר לנו הודעות על חוסר היכולת שלו להמשיך לשלוט על עצמו ובוודאי שעל המדינה. יותר מדי בלגן, יותר מדי נושאים נופלים לו מהידיים. אז הפעם (שוב) היו אלו הנשים: הפכנו מרמזור - לחמור, ולתדהמת כולנו זה התרחש בערב יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים.

אנחנו חמלים על חיות

העדות הברורה ביותר לכך שביבי הבין שהוא מתנהג כמו חרק מתאבד שלא יכול לעצור את משיכתו לאש, היא שהוא התחיל להתבלבל ולהתפייט בצורה משונה. "במידה שאדם מודד בה מודדים לו". ביבי נראה כמו הפרודיות שהוא עצמו הכין לנאומים של גנץ. "נשים הן בעלי חיים. אנחנו חָמֵלים על בעלי חיים", אמר. משפטים שכאלה בתוספת צחקוקים הם הפללה עצמית שלא דורשת ראיות. הוא איבד את זה.

אל תעז להשתמש בשורש ח.מ.ל

לא אתה, ביבי. לא בהקשרים האלה. חמלה היא לא תכשיט להתגנדר בו ביום של מאבק נגד אלימות. חמלה היא הבנה נקייה וחסרת פשרות שכולנו אותו דבר בדיוק. חמלה יכולה להביא אותנו להשוואה בין חיות לבני ובנות חווה, אבל רק אם זה נועד להוסיף על כתפינו אחריות ולא להיפך.
  עצרת לציון יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב  עצרת לציון יום המאבק הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים בכיכר הבימה בתל אביב
עצרת לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות כלפי נשים, בכיכר הבימה בתל אביב
(צילום: מוטי קמחי)
חמלה איננה מחשבה בעלמא, איזו תחושה של רחמים על מי שסובלת. חמלה היא תורה תובענית, שבתרבות היהודית שלנו זוכה לביטוי במצווה: "ואהבת לרעך כמוך".
ולמה לך, ביבי, אסור להשתמש בשורש חמ"ל, ובוודאי ביחס למאבק באלימות נגד נשים? כיוון שכאשר אתה מספר לנו שאתה "חמל על נשים" אתה משקר. אם הייתה זו חמלת אמת, היית פועל על מנת לעצור את האלימות - וכיוון שאתה האדם החזק ביותר במדינת ישראל, יש סיכוי שגם היית מצליח.
דם הקורבנות מכתים את הבטלנות שלך בתחום זה, אז עד שלא תפעל פעולה אמיתית להצלת חייהן של נשים והצלת חיי ילדים, אל תנופף מולנו במילה "חמלה". אני מברכת אותך על שאתה מנהל מטבח צמחוני בביתך, ועכשיו הגיע הזמן שתעצור את בית המטבחיים של הנשים שמתקיים תחת פיקודך.

מה לא עשית?

בשנת 2017 אישרה הממשלה את התוכנית למניעת אלימות במשפחה. התקציב והפעילות בתחום מדשדשים באופן מביך, אולם האלימות בימי הקורונה דווקא גואה במאות אחוזים.
על מנת להפסיק את שפיכות הדמים של האחיות שלנו, צריך נחישות המורכבת מתוכנית עבודה מקצועית; מנשות ואנשי מקצוע שיישמו אותה; מסמכויות ומתקציב מתאים. התברכנו בנשים וגברים ובעמותות עם רעיונות מצוינים לטיפול באלימות - יש תוכנית עבודה ויש אפשרות לאתר ולהכשיר כוח אדם מתאים - אבל איפה התקציב והיכן הסמכויות? כל האחריות לאלימות הביתית מוטלת על הניהול הכושל שלך בתחום זה. אז אל תשתמש במילה "חמלה". חמלה מורכבת ממעשים ולא מהתפייטויות.

ואגב דמעות תנין

אולי נתחיל מזה שתרחיק מעצמך את היועץ שנטען כי דחף מצלמה בין הרגליים. אני לא יודעת מה חיות חושבות על ההתנהגות הזו, אבל אני יודעת מה נשים. בימים אלה הארץ סוערת בגלל הקצין רום אברג'יל שעשה מעשים שבאופן מהותי הם די דומים, לכאורה, להתנהגות המבישה של חברך. אז לפני שאתה מפזר חמלה לכל רוח, תתחיל עם דוגמה אישית.

על נשים וחיות בפרשת השבוע

לא סתם נזעקנו מנאום הנשים וחיות המחמד של ביבי. שהרי ההשוואה בין נשים לחיות בדרך כלל לא נועדה לרומם את החיות, אלא להקטין את הנשים. פרשת השבוע "ויצא" מרימה למשל החיות של ביבי, וקושרת בין רחל לרחלים, בין נשים לצאן.
המפגש של יעקב עם משפחת אימו מתחיל ומסתיים בקשר שבין נשים וצאן וזאת תמונת המשפחה הראשונה שרואה יעקב: "עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא". יעקב גולל את האבן מעל הבאר, הצאן שותה ויעקב מנשק את רחל ובוכה.

הכסף יענה את הכול

יעקב הבורח מאחיו, מבקש להישאר ולעבוד בבית לבן וכשהוא נשאל על תנאי השכר הוא משיב: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". את ההמשך אנחנו מכירות היטב. לבן מתייחס לבנותיו בדיוק כמו אל סחורה, ובליל הכלולות הוא מחליף ביניהן ונותן ליעקב את לאה.
נודה על האמת: גם יעקב מפתיע. העובדה שהוא מגלה את התרמית רק בבוקר, מעוררת שאלות לגבי האינטימיות של ליל הכלולות. יעקב עובד שבע שנים נוספות ומקבל את האישה שאהבתו אליה מצוינת פעמיים במהלך הסיפור, וזה בהחלט אירוע נדיר. המסחר והאהבה נכרכים זה בזה ומעוררים אותנו לחשוב על מהותן של אהבות והתקשרויות זוגיות גם בימינו. האם אהבה רומנטית היא נקייה משיקולים חברתיים וכלכליים, או שאנו מסמאות את עצמנו בסיפורים בסגנון "סינדרלה", ומסרבות להודות שהכסף יענה את הכול.
בהמשך, הנשים מנהלות מלחמת רחמים אכזרית: רחל אהובה ועקרה, ולאה הריונית ופורייה. לאחר שרחל יולדת את בנה הראשון, המשפחה יוצאת מביתו של לבן ויעקב נוקב במחיר עבודתו, הפעם יהיו אלה כבשים ועזים.
בתחילת הסיפור לבן הונה את יעקב ושילם לו באישה הלא נכונה, ובסיום הסיפור יעקב מונה את לבן ומגדיל בעורמה את כמות הצאן שייקח אתו כשכר עבודתו.

והשורה התחתונה

במקום שבו יש שווים יותר ושוות פחות, כולם הופכים להיות אובייקטים. גברים מרמים זה את זה, נשים נקנות ונמכרות על ידי ראשי המשפחה ולרצונן אין משקל בעסקאות. בחברה פטריארכלית נשים נחשבות לצאן והן נסחרות, מוכות, משמשות להתרבות השבט - ונשחטות כשאינן מספקות את הסחורה.
בקהילה של חמלה יש שוויון וחינוך להימנעות מגרימת סבל. יש לנו לאן לשאוף ויש על מה לעבוד.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר כתב לי בועז: "אני מבין את הצורך לדון במוסר ובערכים. אבל למה דווקא בטקסטים האלה? הרי פרופ' וייס סבורה (בצדק) שהתורה נכתבה על ידי אנשים, ולא על ידי אלוהים והיא לא מייחסת לה קדושה. והפרשנות כולה נכתבה בידי בני אדם. אז אלה היו הערכים של אנשים מסוימים בתקופות מסוימות. אם אני רוצה לדון בערכים מוסריים, למה אני צריך לעשות את זה בעקיפין דרך טקסטים דתיים?"
לעומתו, מי שמכנה את עצמו "כל האמת בפנים", ממשיך לטעון שאין לי זכות לדרוש בתורה בגלל שאני שייכת לקהילה הרפורמית.
חברים, אני מודה לשניכם ושמחה להשיב. התשובה הפשוטה היא שאני עוסקת בסוגיות מוסריות בעזרת התורה, כיוון שאני רוצה ויכולה וגם נהנית מזה. תודה לאל ולאלה, עדיין לא צריך לבקש מהממסד הרבני אישור לדרוש בתורה, אז אני פשוט עושה את מה שמסב לי עניין ומציע תוכן לחיי. עיסוק רציני בטקסטים המקודשים לעם שלי נותן לי תחושת שייכות וקשר לדורות שהיו לפניי, וזו תרופה לחלק ממכאובי החיים.
שבת שלום!