אני מציצה בשעה בנייד, חמש דקות ליציאה לאיסוף של הילדים. מבינה שדחיתי את זה הכי הרבה שיכולתי. לוקחת נשימה עמוקה ומחייגת למספר המהיר השני אחרי "אהוב שלי". כמה צלילי חיוג והיא עונה: "היי, רינתי".
"היי, אמא".
"איך את?"
"אני צריכה לטבול היום".
עד שספרתי שבע – ואני קמה בבוקר עם שיעול. קצת מציק, אבל בלי שום סימפטום אחר. זו עונת מעבר, אז באמת אי אפשר לדעת, אולי מחר זה כבר לא יהיה, אבל מוסרית מרגיש שלא שייך ללכת למקווה.
לכל אחת יש את הדבר הזה שהכי מפחיד אותה לפספס. אצלי זו הטבילה.
(shutterstock)

איך אפשר לפספס טבילה?

איך אפשר להיות אסורים רגע אחד יותר ממה שחייב? טבלתי כשהייתי לבד עם הקטנטן בלימודים, כי הבייביסיטר הבריזה והיה קורס חובה עד מאוחר. מצאתי מקווה חב"ד ליד האוניברסיטה שהצריך תיאום מראש, התגנבתי לשם בהפסקה, והבלנית החזיקה אותו כשנכנסתי.
גם בחודש שהוא סגר בבסיס טבלתי, למרות שלא נפגשנו בכלל עד המחזור. טבלתי והלכתי לישון בוכה, רק בשביל הסיכוי שאולי יקרה נס והוא יצליח לחזור מתישהו בשבועיים האלה אפילו לרגע.
זו לא חוויה רוחנית, זו משימה מאתגרת שצריך לסיים, כמו להכשיר תנור לפסח. ושיעול של עונת מעבר זה בוודאות לא תירוץ לדחות אותה. אז אם אי אפשר למקווה, מה נשאר לי? לחפור בור בחצר ולחכות לגשם, או הים.

הים: מקור הכאוס, המלח והחול

גם כשמותר אני מצליחה להתחמק ממנו יפה רוב הקיץ. ועכשיו נראה שאין ברירה בסיטואציה ההזויה הזו. אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם הים לבד, בשביל זה אני זקוקה למקור הכאוס הפרטי של חיי.
"אז ים? באמת חיפשתי תירוץ ללכת".
"תביאי מסכה, אמא, אני משתעלת".
"נו, באמת, כולנו אחד בתוך השני כל הזמן, כאילו לא חלקנו את כל הווירוסים כבר".
(אילוסטרציה: shutterstock)
קשה שלא לחלוק את כל הווירוסים האפשריים כשגרים באותה פינת רחוב. הילדים שלי הגיעו בהמשך טבעי אחרי האחים הקטנים, יתרון של אימהוּת צעירה שני דורות ברצף. אבל זה גם מאבק תמידי עם הגבול, עם החשש להיות – אפילו לרגע – רק שלוחה קטנה של אותו בית במקום כזה שעומד בפני עצמו. ועם אמא זה אחד או אפס. אם אני מגדירה את הגבול, סוגרת את הדלת, הכול שלי ובאחריותי. הזמנים מדויקים, הקניות מתאימות בדיוק למה שאנחנו צריכים, הילדים במיטות בשבע וחצי אחרי סדר לילה. שלי ובאחריותי, מדויק וקטן.
ואם אפתח את הדלת, האוקיינוס נוהר פנימה. הכול מתרחב, הכול אפשרי פתאום. יכול להיות שנצא לקריות למסע קניות של כל הדברים שתמיד רציתי ואף פעם לא התכוונתי באמת, כמו הצבע לקיר בחדר ילדים או בדים להדום שחשבתי לתפור, והדבר הזה בעירייה שמלא זמן אמרתי שצריך לסדר ואף פעם אין זמן. יכול להיות שנמצא את עצמנו בחברון פתאום, רק כי היו לה סידורים בבאר שבע וזה על הדרך ופרשת חיי שרה זה ממש בקרוב.
"אנחנו מתקדמות בצעדים מהירים, כשזרועותיי עוטפות את גופי, חלקית כנגד הרוח שהתחזקה והתקררה כפלא בחצי השעה האחרונה, אך בעיקר כנגד המבטים. נדמה כאילו כולם סביבי יודעים: היא הולכת לטבול"
ואם הילדים שלי יישארו שם לבייביסיטר, אולי הם ישתעממו למוות עם אח שלא מתחשק לו לשמור עליהם ורק רוצה שיעזבו אותו כדי לשחק במחשב. או שפתאום הם ייסעו למרכז ויבקרו בני דודים שלי שהם מעולם לא פגשו קודם, או סתם ימצאו את עצמם בקליעת חלות משותפת עם סבתא.
ואני לא אדע מה הילדים שלי אכלו לארוחת צהריים, או אם הם נרדמו לפני הזמן והלך לי הלילה, ואז איך עומד להיות הערב אם זה קרה, או שהם בכלל יישארו לישון במרכז כי מאוחר מדי לנסוע חזרה – אז רוב הזמן אני שומרת את הדלת הזו סגורה. בשביל השפיות שלי.

במקרה הזה אני יודעת שאין לי ברירה

כשהרכב הגדול של ההורים עוצר ליד הפתח של הבניין, אני גולשת פנימה במהירות. "לא יודעת אם עדיף להגיע כשיותר חשוך ולא יראו אותנו מהחוף, או כשיותר בהיר, שנראה איך לצאת".
"נגיע כשנגיע", אמא שלי, בנינוחות האופיינית. אני עמוק בתוך פעילות מחתרתית, ואמא – בדרך לים.
"אז מה שלומך, רינתי?" היא מזמזמת משהו בשקט והחיוך הרגוע שלה מתרחב כשאנחנו מבחינים בכחול המעמיק מרחוק.
השמיים בדמדומים של אחרי שקיעה, ואני מנסה להעריך מהרכב מאיזה מרחק במים כבר אי אפשר להבחין בפרטים. בכל זאת, אני הולכת להתפשט שם. לגמרי. אני לא יכולה לצאת למרפסת לתלות כביסה בלי לשים כיסוי ראש – ועכשיו פתאום אמורה להיות חשופה לחלוטין תחת כיפת השמיים.
"פונה למים, נושמת רגע, מנסה להיערך נפשית לים. התהום השחורה והאפלה פעורה לפניי, נטולת קו אופק. החול כבר מתחפר ברגליים והרוח מכה בעוז, שניהם באים להזכיר כמה הכול יהיה הרבה יותר נורא וקר ודביק ומלוכלך עוד רגע"
ניסיתי לתכנן מראש מה תהיה אסטרטגיית הלבוש המוצלחת ביותר שאפשר יהיה להסיר וללבוש חזרה בתוך המים, בזמן הכי קצר. הלכתי על חצאית רחבה, חולצה מכופתרת וכובע ברט. כל השאר נשאר ברכב, מותיר אותי לצלוח בלעדיו את הדרך אל הים וחזרה, לצד יותר מדי עוברי אורח ויותר מדי תאורת רחוב.
אנחנו מתקדמות בצעדים מהירים, כשזרועותיי עוטפות את גופי, חלקית כנגד הרוח שהתחזקה והתקררה כפלא בחצי השעה האחרונה, אך בעיקר כנגד המבטים. נדמה כאילו כולם סביבי יודעים: היא הולכת לטבול.

אנחנו חומקות תחת המחסום ויורדות לחול

מתקדמות לאורך החוף, כל פעם עוד קצת כדי להתרחק מהאנשים מאחורינו, רק כדי לגלות קבוצת אנשים חדשה מקדימה. בסוף מתפשרות על מה שנראה כמו הרווח הכי סביר בין קבוצות, וקוברות את המפתחות של הרכב מתחת לכפכפים.
"אמא צוחקת כמו ילדה, מדלגת קדימה באושר פשוט. החצאית הרחבה שלי נספגת מים ומכבידה על ההתקדמות. הגלים הודפים אותנו בעוצמה הולכת וגוברת ככל שמתקדמות, וכשהמים מגיעים למותן, כל גל כבר דוחף אותנו כמה צעדים אחורה"
פונה למים, נושמת רגע, מנסה להיערך נפשית לים. התהום השחורה והאפלה פעורה לפניי, נטולת קו אופק. החול כבר מתחפר ברגליים והרוח מכה בעוז, שניהם באים להזכיר כמה הכול יהיה הרבה יותר נורא וקר ודביק ומלוכלך עוד רגע.
מנסה לאמוד את המשימה הזו שמולי. גם אחרי שאצליח, כמה בלגן זה יהיה להתנקות מכל החול והמלח שיידחקו לכל נקבובית, לשיער ולבגדים. להתנקות ולהתייבש ולהתחמם, כמה מאמץ נדרש רק כדי לחזור להיות באותו מצב שאני עכשיו. למה צריך את כל התסבוך הזה? הים, בלילה, להתפשט ולטבול. ואז להתלבש, להתייבש קצת, שוב להתפשט כדי להתנקות... המשימות נערמות לפניי, בונות חומה בלתי אפשרית ומאיימת להכריע. ואז, כמו שחקן עם כניסה מדויקת מתוכננת מראש שבא להציל אותי מההצגה של עצמי, אמא צועקת אלי מקדימה: "המים ממש נעימים! את חייבת להיכנס!"
ואני עושה. כמו שעשיתי בכל רגעי הטירוף של ילדותי, וכמו גם בשלוש הלידות שבהן היא ליוותה אותי – משחררת את המושכות. אני אחרייך, אמא.

והמים לא נעימים. הם קפואים

ואמא צוחקת כמו ילדה, מדלגת קדימה באושר פשוט. החצאית הרחבה שלי נספגת מים ומכבידה על ההתקדמות. הגלים הודפים אותנו בעוצמה הולכת וגוברת ככל שמתקדמות, וכשהמים מגיעים למותן, כל גל כבר דוחף אותנו כמה צעדים אחורה. אמא עוצרת. "יאללה, כאן זה טוב".
"איך טוב? איך? מותן ומעלה עדיין בחוץ, ואני כמעט לא מצליחה להישאר עומדת".
"תרדי לברכיים, תביאי לי את הבגדים ותחכי לגל. אני מסתירה אותך".

ואני לא חושבת יותר, שחררתי

אני יורדת על ברכיי, מסירה קודם את החצאית ומעבירה אותה לאמא. גל מגיע, מתנפץ עלינו, אני נדחפת קצת אבל מצליחה להתייצב. משב רוח חזק מצמרר אותי. אני מסתובבת עם הגב לחוף, מתחילה לפרום את הכפתורים של החולצה באצבעות רועדות, ומעבירה גם אותה אחורה. הים החשוך משתרע לפניי. אני לא מסתובבת לוודא כמה אני מוסתרת, לא רוצה לחשוב על זה.
"תיכף הגל מגיע. תיכנסי לתוכו".
ברגע האחרון אני נזכרת לתת לה גם את הכובע. הגל מסתער עליי ואני עליו, שאגה של רוח ומים, ואז שקט.
אני נאבקת להישאר למטה, וגם לרחף מעל הקרקע. הגל יורד, ואני עולה לנשום.
"כשר".
"השיער, הכול – היה בפנים?"
"כן רינתי, תברכי".
העיניים צורבות, הגרון ניחר ממלח. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה".
"עוד גל מגיע".
אני צוללת שוב. עולה.
"כשר".
עובר עוד גל, קטן מדי. מחכה לבא אחריו. בזווית העין אני קולטת שאמא מסתירה אותי בעזרת החולצה המכופתרת שלי, פרושה לרווחה.
"הנה הוא בא".

אני מתרכזת, פעם אחרונה, מסתערת לתוכו

נשארת תחתיו כמה שאני מצליחה. נזכרת להתפלל פתאום, מבקשת שהכול יצא תקין ולרצונו.
נושמת נשימה חדה מעל המים והקלה מטורפת שוטפת אותי. זה נגמר. אני אחרי. רוצה לנשק את אמא שלי, המשוגעת – בין היתר גם על המסורת של שלוש טבילות ולא של שבע. אבל זה יצטרך לחכות אחרי שאתלבש. אני נאבקת כמה שניות מורטות עצבים להשחיל זרועות בשרוולים סחוטים ודביקים ממים.
"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר עוד קצת?"
אני מתחילה להתגלגל מצחוק, ואז אמא מצטרפת. אני צוחקת ורועדת ומשתעלת מי-מלח. זו כבר לא הסיטואציה שהזויה, אני זו שמטורפת. אנחנו מדשדשות ומטפטפות את הדרך חזרה אל הכפכפים והמפתחות. מרגיש לי נס שהם עוד שם.
"זה יעשה לך טוב לשיעול, המים והמלח".
שוב תוקף אותי פרץ הצחקוקים, "כן, בטח גם הרוח הזו עם השיער הרטוב".
"אני מסתובבת עם הגב לחוף, מתחילה לפרום את כפתורי החולצה באצבעות רועדות, ומעבירה גם אותה אחורה. הים החשוך משתרע לפניי. אני לא מסתובבת לוודא כמה אני מוסתרת, לא רוצה לחשוב על זה"
אנחנו בחזרה ברכב סוף-סוף, עטופות במגבות, מזגן על חימום. כל הצנרת הפנימית של הפנים והגרון שלי עוד אוגרים מספיק מי-מלח בשביל אקווריום קטן. מתלבטת איזה מהבגדים להשאיר ככה ספוגים ואיזה להחליף. והחול הזה, המקבילה של הנצנצים בעולם הטבע, כמה שלא מנסים להוריד אותו הוא תמיד חודר איכשהו לכל מקום, ותמיד נשאר. לכי תסבירי את זה לבייביסיטר.
אמא עוצרת לי ליד הבית. אנחנו נפרדות בחיבוק חם שהוא תערובת פרצופים עם כובעים רטובים ומלוחים. אני יוצאת והאוקיינוס נסוג לאחור, מפנה לי את הדרך לסגור חזרה את הדלת, לבית הנפרד והפרטי שלי.
הרכב נוסע משם לחנות מעבר לפינה, ואני מסתכלת על כפות הרגליים שלי בתוך הכפכפים, מכוסות בחול העקשן. התעקש וניצח – קצת מהים עומד להצטרף אליי פנימה.
הסיפור מבוסס על חוויות טבילה של נשים מימי הקורונה הראשונים
הסיפור יופיע בקובץ "חיובית, נשים כותבות קורונה" - אוסף של 20 סיפורי קורונה שכתבו נשים מרחבי הארץ, סביב התמודדותן בזמן המגפה, בעריכת מיכל פרץ. בימים אלה נערך מימון המונים להוצאת הספר.