במדינת ישראל חובר הסכסוך הלאומי והטריטוריאלי לעימות דתי בעל נפיצות עצומה בין שני עמים שונים, בעלי תרבות אחרת ושפה נפרדת, ובעיקר – בעלי דת שונה. החלומות על דו-קיום הרמוני לא עומדים במבחן המציאות: התזכורת הנוכחית היא העימותים בירושלים שאליהם הצטרפו מהומות כמעט בכל ריכוזי הערבים במדינה, גם בערים המעורבות (יפו, רמלה, לוד, חיפה, עכו), וגם בערים הערביות - מרהט ותל-שבע בדרום דרך טייבה, ג'לג'וליה ואום אל פחם במשולש, דרך פורידיס, שיבלי שבאזור התבור, כפר כנא, כפר מנדא ונחף בצפון, ועוד נטויה היד האוחזת באבן.
מבט על ההיסטוריה של התנגשויות מסוג זה – למשל אירועי אוקטובר 2000 ברחבי המדינה או להבדיל מהומות יום כיפור 2008 בעכו – מבהיר שמדובר בהתלקחות של גחלים הרוחשות ללא הפסקה מתחת לפני השטח. חרף פרובוקציות של קיצונים ימנים בירושלים, אירועי היממה האחרונה היו בעיקר מתקפות של ערבים על יהודים שהתבטאו בשנאה יוקדת בעלת מאפיינים אתניים, דתיים ("נגן על אל-אקצה") ולאומיים (הנפת דגלי פלסטין בלב המדינה).
הרקע המיידי של ההתלקחות הנוכחית הוא דתי, אך אירועים דומים ניצתו על רקע לאומי (יום האדמה ב-1976 למשל). יש הרוצים לראות את הרקע למהומות בקיומה של אפליה אזרחית. ואולם ערביי חיפה, עכו, יפו, רמלה ולוד אינם מופלים לרעה מבחינה חוקתית, אזרחית או כלכלית. ככל שהם מהווים שכבה סוציו-אקונומית נמוכה – הם אינם שונים מהשכבה הסוציו-אקונומית הנמוכה היהודית. הפורעים הערבים לא מפגינים נגד הממשלה אלא פוגעים בשכניהם היהודים או בעוברי אורח ובנוסעים יהודים שזרים להם. הניכור והשנאה הם בעיקר על רקע לאומי ודתי – לא על רקע אזרחי או סוציו-אקונומי.
אין אף מפלגה ערבית שמקבלת את ההגמוניה היהודית ואת היותה של ישראל מדינת היהודים. צריך להכיר במציאות ולהבין שהניכור שלא השתנה ב-73 שנות המדינה לא ייעלם אם הגישה לבעיה לא תשתנה מן היסוד
רבים מערביי הגליל, שעלו בהמוניהם על יישובים יהודיים במהומות אוקטובר 2000, חיים בבתים שרבים מהיהודים יכולים רק לחלום עליהם. הביוב ברחובות עריהם וכפריהם נובע לא מאפליה – אלא מתרבות בדלנית שאחד ממאפייניה הוא אי-גביית ארנונה "עבור המדינה".
הפשיעה בחברה הערבית, שהערבים נוהגים להאשים בה את המשטרה, ואי-היכולת להתגבר על מאגרי הנשק הבלתי חוקי (ככל הנראה בין עשרות למאות אלפי כלי נשק) נובעת בחלקה מאי שיתוף פעולה עם "הממשלה" ועם הזרוע המשטרתית שלה, מחשדנות כלפי מוסדות המדינה, מבדלנות לאומית, ואולי אף כהכנה למלחמת אזרחים עתידית אפשרית.
השריפה אחרי הצתת המכינה בלוד, הלילה
מאפיינים אלה מצטרפים למציאות של יצירת אוטונומיה בדואית פרועה והעדר משילות בדרום המדינה, ושל פשיעה חקלאית ואחרת (פרוטקשן) שעיקרה ערבית בדרומה ובצפונה של המדינה.
מקור הבדלנות נעוץ בעובדה שהאזרחים הערבים נכבשו וחיים בארץ הנשלטת על ידי העם היהודי ומוגדרת כמדינתו. אין טעם להכחיש זאת. מבחינתו של ערבי מוסלמי, ארץ ישראל היא אדמת הקדש מוסלמית, אדמת וואקף, שלא ניתן לוותר עליה. הערבים הם ילידים, בעלי תרבות ושפה אחרת, ובעלי זיקה לפלסטינים ולשאר עמי ערב. אין אף מפלגה ערבית שמקבלת את ההגמוניה היהודית ואת היותה של ישראל מדינת היהודים. צריך להכיר במציאות הזו, ולהבין שהניכור שלא השתנה ב-73 שנות המדינה לא ייעלם אם הגישה לבעיה לא תשתנה מן היסוד.
הרקע לאפשרות של פתרון הוא בהיות האדם – כל אדם – יצור הישרדותי בעל מרכיב רציונלי. בניגוד למה שסבורות דתות שונות, האדם אינו רע מנעוריו ואינו טוב מנעוריו. הוא שרדן מנעוריו. הסביבה תכתיב אם יהיה תוקפן או סבלן – רפרטואר ההתנהגויות התוקפני מכאן והסובלני מכאן מצוי בו, ויבוא לידי ביטוי בהתאם למה שישרת אותו יותר בסביבה שונה. הביולוגיה מכתיבה לנו התנהגויות שונות: מצד אחד אנחנו חיית להקה (או בלשוננו "יצור חברתי") המזדהה עם הלהקה (השבט, העם), וכשהיא במצוקה - הוא מוכן להילחם כדי להגן עליה. אנחנו גם יצור טריטוריאלי שמוכן להילחם על אדמותיו כשמאיימים על אחיזתו בה. הדת - שמבטיחה לנו קיום אחרי המוות - עונה גם היא על חשש קיומי עמוק שלנו, ואנחנו מוכנים להילחם בבני כל דת אחרת, שבעצם אמונתם האחרת מאיימים על העולם הבא שהדת שלנו מבטיחה לנו.
מצד שני כל אדם דומה לכל אדם אחר ביותר מ-99% מהגנים שלו, וקיימים בו רגשות של אחווה כלפי הזולת. לאדם יש – מלבד יצרים ורגשות – גם יכולת רציונלית, שעשויה להתוות את דרכו (במגבלות טבעו). ולכן גם סכסוך לאומי, טריטוריאלי או דתי הוא פתיר, ככל שרגשות קמאיים שיתעוררו ויולהטו לא יסכלו פתרון זה.
מגוון האפשרויות נע משינוי תוואי הקו הירוק כך שהמדינה הפלסטינית תכלול כמה שיותר אזרחים ערבים, דרך חלוקת המדינה למחוזות על פי הדמוגרפיה, ועד מתן אזרחות פלסטינית לערביי ישראל שיישארו במעמדם הנוכחי
למצב בישראל יש פתרונות קיצוניים ופתרונות מעשיים. לפתרונות הקיצוניים יש תומכים בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני. האחד נע מאפרטהייד ממוסד ומשטר צבאי (בדומה לשנותיה הראשונות של המדינה) ועד גירוש (יש המאשימים את דוד בן גוריון שבכך שלא השלים את מלאכת הגירוש במלחמת השחרור, הוא דן אותנו לבעיה הנוכחית והכמעט בלתי פתירה של מיעוט לאומי אנטגוניסטי ענק). יש להניח שלמעט שוליים סהרוריים בימין הלאומני והדתי המוכנים להתנכר לאופיה הדמוקרטי של המדינה, ולהפיכתה למדינה מצורעת בעיני העולם, איש לא ירצה בפתרון זה, גם אם אירועי היממה האחרונה עלולים לקדם אותו.
מנגד עומד הרעיון של פירוקה של מדינת ישראל מאופיה הלאומי היהודי וממוסדותיה הציוניים, והפיכתה למדינת כל אזרחיה (כדרישת המפלגות הערביות) – כולל פירוק הצבא מאופיו היהודי. דבר שלמעט שוליים קיצוניים בשמאל יש להניח שאף יהודי-ישראלי לא יסכים לו, מתוך ההבנה שהתוצאה תהייה מציאות אלימה שבה ערביי ישראל ידחקו את יהודיה החוצה.
אם הורדנו אפשרויות קיצוניות אלה מהשולחן, אנחנו עומדים בפני האפשרות להותיר את המצב הקיים, שבו מדי כמה שנים מתעוררות מהומות על רקע לאומי או דתי, נרגעות אחרי כמה ימים וכמה הרוגים, והשגרה נמשכת עד למהומות הבאות. מצב זה אינו בלתי סביר כל עוד למדינת ישראל יש יתרון צבאי מובהק על שכנותיה, שימנע התלקחות חיצונית ופנימית טוטאלית (כמתוארת בספרי "הכריש").
אפשרות אחרת, שדורשת מחשבה, תכנון ונחישות בביצוע, כרוכה בניטרול האלמנט הלאומי, הדתי והאזרחי של הסכסוך. את האלמנט הלאומי ניתן לנטרל, לדעתי, רק על ידי הקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, שבה יוגשמו השאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. במצב זה, כשמאווייהם הלאומיים מוגשמים מעבר לגבול, ייתכן שאזרחי ישראל הערבים יוכלו לקבל את קיומם כמיעוט אתני במדינה היהודית – ובתנאי שהחוק ומוסדות הפרלמנטריים יעניקו להם שוויון וייצוג אזרחי הולם, והם יוכלו לקיים את אורח החיים הדתי והתרבותי שלהם.
אינני עיוור לאפשרות ההפוכה, שדווקא קיומה של מדינה פלסטינית תעורר את התקווה הלאומית בקרב הערבים, אך זאת ניתן לנטרל על ידי שורה של צעדים חוקתיים ומנהליים שימזערו חשש זה, בצד שמירה על היותה של פלסטין מדינה מפורזת.
צילום: דניאל צ'צ'יקמגוון האפשרויות נע משינוי תוואי הקו הירוק כך שהמדינה הפלסטינית תכלול כמה שיותר אזרחים ערבים השייכים היום למדינת ישראל, ומנגד יצורפו לישראל הריכוזים היהודיים על מנת ליצור ישויות לאומיות הומוגניות ככל האפשר; דרך חלוקת המדינה למחוזות על פי הדמוגרפיה ויצירת בית עליון - סנאט פדרטיבי שבו ייוצגו ערביי ישראל כמידת פיזורם הדמו-גיאוגרפי הנוכחי (ושבו תישמר היחסיות הקיימת ויובטח הרוב היהודי), תוך מתן אוטונומיה תרבותית למחוזות הערביים; ועד מתן אזרחות פלסטינית - ומעמד של תושבות קבע לערביי ישראל (למעט אלה שיצהירו על נכונותם לקבל את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שבה יחול שוויון זכויות אזרחי – ויישארו במעמדם הנוכחי).
אני שם אפשרויות אלה על השולחן, ולדעתי מן ההכרח לדון בהן ולבחור באחת על מנת לצאת ממעגל הקסמים המרושע שבו אנו סובבים חסרי מוצא.
- ד"ר מישקה בן-דוד הוא בכיר מוסד לשעבר וסופר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
